מעניין לדעת

החפץ שהיה בידו של אבי היה תליון כסף. קטן. ישן. שרוט בקצוות. אבל זיהיתי אותו מיד. הוא היה שייך לאמי. היא ענדה אותו כמעט בכל תמונה שהייתה לי

לרגע איש לא זז. רעש עגלות הקניות והקופות כאילו נעלם. בהיתי במעטפה. האישה הצעירה הושיטה אותה לעברי ביד רועדת. אריק נראה כאילו הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. “בבקשה,”

ידי רעדו כשפרשתי את המכתב. הנייר היה ישן. כתב היד היה מוכר ללא כל ספק. זה היה כתב ידו של אבי. לרגע לא הצלחתי לנשום. השורה הראשונה גרמה

הציור חשף משהו שאף אחד לא ציפה לראות. בהתחלה הוא נראה תמים לחלוטין. סתם ציור ילדים שצויר בעפרונות צבעוניים. אופניים ורודים. ילדה קטנה. סבתא. אבל אז הבחנתי במילים

בפנים היו תמונות. עשרות מהן. ידי רעדו כשפיזרתי אותן על רצפת חדר האמבטיה. בהתחלה לא הצלחתי להבין על מה אני מסתכלת. ואז הדם קפא בעורקיי. בכל תמונה הופיע

הצחוק נעלם כל כך מהר, עד שהשקט הרגיש כמעט לא טבעי. אצבעותיו של הזקן עדיין נחו על צווארו של הסוס. במשך כמה שניות איש לא זז. איש לא

ידיי רעדו כשהסרטון המשיך להתנגן. מריסה ישבה בחדר מואר באור עמום. עיניה היו אדומות. לא מבכי. מפחד. היא המשיכה להעיף מבטים לעבר הדלת. ואז היא דיברה. “שרה, אם

התצלום החליק החוצה מתחת לפנינים השבורות. בהתחלה לא הבנתי על מה אני מסתכלת. הוא היה ישן. מקופל בקצוות. דהוי מרוב שנים. אישה צעירה עמדה מחוץ לבית קטן, מחזיקה

החדר השתתק. אבי בהה בתוך הקופסה. ידיו הפסיקו לזוז. אמי הציצה מעבר לכתפו. “מה זה?” הוא לא ענה. כי המעטפה לא הייתה הדבר היחיד בפנים. מתחתיה היו עותקים

צליל הפסנתר הראשון הדהד בלובי המלון. אדריאן כמעט שמט את התצלום מידיו. הלב שלו נעצר. לא בגלל כמה יפה הילדה ניגנה. אלא בגלל המנגינה. מנגינה שאיש לא היה