בפנים היו תמונות.
עשרות מהן.
ידי רעדו כשפיזרתי אותן על רצפת חדר האמבטיה.
בהתחלה לא הצלחתי להבין על מה אני מסתכלת.
ואז הדם קפא בעורקיי.
בכל תמונה הופיע בעלי.
לא מהזמן האחרון.
מלפני שנים.
הרבה לפני שהכרנו.
בחלק מהתמונות הוא עמד לצד אישה צעירה שמעולם לא ראיתי.
באחרות הם החזיקו ידיים.
חייכו.
נראו כמו זוג מאושר.
אבל זה לא היה הדבר שהפחיד אותי.
התמונה האחרונה היא זו שעשתה זאת.
האישה הייתה בהיריון מתקדם.
ועל גב התמונה היו כתובות שלוש מילים בדיו דהויה:
“מחכים לבן שלנו.”
הרגשתי שהחדר מסתחרר סביבי.
בעלי תמיד אמר לי שאני האישה היחידה שאיתה אי פעם רצה להקים משפחה.
אז מי הייתה האישה הזו?
ואיפה הילד?
נקישה פתאומית בדלת הכניסה גרמה לי לקפוץ בבהלה.
בעלי.
הוא חזר הביתה.
דחפתי במהירות את כל התמונות בחזרה לחבילה והחבאתי אותה מתחת למגבת, שניות ספורות לפני ששמעתי את צעדיו בתוך הבית.
“את בסדר?” הוא קרא.
הבטתי בהשתקפות שלי במראה.
“לא,” לחשתי.
“אני לא חושבת שכן.”
באותו לילה כמעט לא ישנתי.
התמונות חזרו שוב ושוב למחשבותיי.
למחרת בבוקר נסעתי לפגוש את חמי.
האיש המבוגר פתח את הדלת עוד לפני שהספקתי לדפוק.
מבט אחד בפניי הספיק כדי לספר לו הכול.
“מצאת את זה.”
הנהנתי.
“מי היא?”
עיניו התמלאו עצב.
במשך כמה שניות הוא לא אמר דבר.
ואז התיישב בכבדות על כיסא.
“קראו לה אלנה.”
החדר השתתק.
“היא הייתה אהבתו הראשונה של בעלך.”
לבי צנח.
“אבל זה לא הסוד האמיתי.”
צמרמורת חלפה בגבי.
חמי שפשף את פניו בידיים רועדות.
“אלנה נעלמה לפני עשרים שנה.”
קפאתי במקומי.
“מה זאת אומרת נעלמה?”
“אף אחד מעולם לא מצא אותה.”
לא הצלחתי לנשום.
האיש המבוגר הביט לעבר החלון.
“במשך שנים האמנתי שלבן שלי לא היה שום קשר לזה.”
בטני התהפכה.
“אבל לאחרונה גיליתי משהו שגרם לי לפקפק בכל מה שחשבתי.”
הוא הצביע לעבר התמונות.
“אני לא זה שהחביא אותן.”
בהיתי בו.
“אז מי החביא אותן?”
תשובתו נשמעה כמעט כלחישה.
“בעלך.”
המילים פגעו בי כמו פטיש.
עזבתי את הבית בתחושת בחילה.
חלק ממני רצה לבטל הכול כחשדנות חסרת בסיס.
וחלק אחר פשוט רצה לברוח.
באותו ערב, בזמן שבעלי היה במקלחת, חיפשתי בשולחן העבודה שלו.
רוב המגירות הכילו מסמכים רגילים.
חשבונות.
קבלות.
ניירות עבודה.
ואז מצאתי מפתח קטן שהיה מודבק מתחת למגירה התחתונה.
מפתח שמעולם לא ראיתי קודם.
למחרת, אחרי שיצא לעבודה, הלכתי בעקבות תחושה שלא ידעתי להסביר.
המפתח התאים למחסן אחסון בקצה העיר.
ידי רעדו כשפתחתי את המנעול.
תריס המתכת התרומם כלפי מעלה.
ומיד צעדתי לאחור בהלם.
בפנים היה חדר שלם מלא בקופסאות.
על כל קופסה היה כתוב אותו שם.
אלנה.
פתחתי את הקופסה הקרובה ביותר.
תמונות.
מכתבים.
רשומות רפואיות.
גזרי עיתונים.
שנים על גבי שנים של חומרים.
אובססיה.
חיים שקפאו בזמן.
ואז גיליתי משהו נוסף.
מעטפה חדשה.
חדשה מאוד.
מלפני שלושה חודשים בלבד.
ידי רעדו כשפתחתי אותה.
בפנים הייתה תעודת לידה.
לא ישנה.
חדשה.
חדשה באופן מפתיע.
שמה של האם היה אלנה.
בהיתי במסמך.
לבי כמעט נעצר.
כי לפי כל הסיפורים ששמעתי לאורך השנים…
אלנה נעלמה לפני עשרים שנה.
אבל לפי המסמך שהחזקתי בידיי…
היא הייתה בחיים.
ומישהו הסתיר את האמת הזאת במשך כל הזמן הזה.
