הבטתי בטוש הבלתי מחיק שבידי.
ואז הבטתי באישה.
לשנייה קצרה אחת שקלתי לעשות משהו ילדותי.
לצייר לה על כף הרגל.
למרוח דיו על האצבעות שלה.
זה היה יכול להרגיש מספק.
אבל זה גם היה הופך אותי לחסר כבוד בדיוק כמוה.
אז סגרתי שוב את הטוש.
במקום זה קמתי ממקומי.
“נהג!” קראתי בקול רם.
האוטובוס השתתק.
“אני חושב שמישהי כאן זקוקה לטיפול רפואי.”
עיניה של האישה נפערו בבת אחת.
“מה?”
הצבעתי — לא על פניה, אלא על כף הרגל שעדיין הייתה מונחת על משענת היד שלי.
“היא לא מגיבה באופן רגיל כבר כמה דקות,” אמרתי. “ביקשתי ממנה פעמיים להזיז את הרגל, והיא לא הגיבה. דאגתי שאולי היא התעלפה או לא מרגישה טוב.”
עכשיו כל הנוסעים הביטו בה.
הנהג האט את האוטובוס.
“גברתי, את בסדר?” שאל.
האישה התיישבה בבת אחת כל כך מהר, שכף רגלה כמעט החליקה.
“ברור שאני בסדר!”
כמה נוסעים החליפו ביניהם חיוכים מבינים.
אדון מבוגר דיבר בקול.
“מעניין. נראית ישנה לגמרי עד שמישהו הזכיר עזרה רפואית.”
נוסע נוסף הוסיף, “שמעת אותו כל הזמן.”
לחייה של האישה האדימו מאוד.
“רק נחתי.”
הנהג הנהן בשלווה.
“אין בעיה, אבל בבקשה תשאירי את הרגליים שלך בתוך המרחב שלך.”
בלי לומר מילה נוספת, היא החזירה את רגלה אליה ונעלה את הנעל.
הריח הלא נעים נעלם כמעט מיד.
האווירה באוטובוס השתנתה.
אנשים נרגעו.
כמה נוסעים הודו בשקט לנהג.
כשחזרתי לשבת, האדון המבוגר שלידי חייך.
“טיפלת בזה טוב יותר מרוב האנשים.”
משכתי בכתפיי.
“הייתי עייף. לא רציתי ריב.”
הוא צחקק.
“לפעמים מבוכה מלמדת שיעור טוב יותר מוויכוח.”
שאר הנסיעה עברה בשקט.
כשהגעתי לתחנה שלי, הרמתי את שקית הקניות.
בזמן שהלכתי אל הדלת, העפתי מבט לאחור.
האישה נמנעה ממבטם של כולם.
לפני שירדתי מהאוטובוס הסתובבתי ואמרתי בפשטות,
“אני מקווה שמחר יהיה יום טוב יותר לשנינו.”
היא הנהנה הנהון קטן ומבויש.
היא לא התנצלה.
אבל היא גם לא הייתה צריכה.
כל מי שהיה באוטובוס כבר הבין את השיעור.
לכבד את המרחב של אנשים אחרים לא עולה דבר.
לאבד את הכבוד של אחרים יכול לקרות ברגע אחד של חוסר מחשבה.
