״אתה יכול לצאת, מיכאל.״ הקצב נשאר קפוא מאחורי הקיר. הטלפון עדיין היה בידו. ״איך את יודעת איך קוראים לי?״ האישה לא ענתה מיד. במקום זאת היא הרימה את

״זאת הגרב שלו…״ לחשה האם. נועה הסתכלה על בעלה, איתן. שניהם ידעו שהיא צודקת. הגרב שהופיעה ביד שמחוץ לחלון הייתה חלק מזוג שקיבלו במתנה עוד לפני שהתינוק נולד.

״הוא השאיר לך משהו.״ השופט הביט ברבקה כאילו לא שמע נכון. שמו היה אדם. במשך יותר משלושים שנה הוא היה מוזיקאי, מפיק ושופט מוכר בתחרויות שירה. אבל ברגע

״אבא!״ אמה צעקה שוב. רק היער ענה לה. דניאל הרים את המקל מהקרקע. ״הוא לא היה הולך לשום מקום בלי זה.״ אמה הסתכלה על אחיה. ״אז מישהו לקח

השם שהילד לחש היה ״ד״ר אנה וייס״. אביה של הילדה החוויר. ״זה בלתי אפשרי.״ הילד נרתע מעט. ״זאת אמא שלי.״ האיש הביט שוב בפתק. הפרח הכחול הקטן בפינה

״אבא שלך ביקש שאמסור לך את זה.״ הקברניט לא לקח מיד את המעטפה. הוא פשוט עמד מול האיש המבוגר והביט בו. ״אבא שלי מת לפני תשע שנים.״ ״אני

זר הפרחים פגע ברצפת האבן. אוליביה אפילו לא התכופפה להרים אותו. היא הסתכלה על המסמך שבידה. ואז על נייתן. ״מה זה?״ הוא לא ענה. האיש המבוגר מהשורה השנייה

״זה אתה בתמונה?״ דניאל הוריד לאט את התמונה. מנהל בית הספר, מר לוי, עמד ליד השולחן ולא ענה. אלנה כבר בכתה. לפני רגע התלמידים צחקו מהשמלה הישנה שלה

״זה בלתי אפשרי…״ השופט לא הביט עוד בנערה. עיניו היו נעוצות בפתק הצהוב שבידיו. האולם כולו היה שקט. לפני פחות מדקה מאות אנשים צחקו מהכינור הישן של קלרה.

״הם רוצים שאבוא איתם.״ ויקטור עדיין החזיק את הצעיף האדום כשהזאב הגדול הסתובב והחל להתקדם לעבר היער. איש מאנשי הכפר לא צחק. אמו של הילד הנעדר, אנה, דחפה