בתי התחתנה עם הרופא שהציל את חייה – שנה לאחר מכן הוא הודה בפניי: "הסתרתי ממנה אמת נוראה"

נעלי התינוק הסרוגות היו אמורות להעלות חיוך על פניו של אנדרו. אבל כשבתי הציעה שם לילדם הראשון, בעלה החוויר לפתע כמו סיד. עוד לפני שסיימנו את ארוחת הערב המשפחתית, הוא לקח אותי הצדה והודה שמאז פגישתו הראשונה עם אמנדה, דף מסוים מתוך התיק הרפואי הישן שלה לא הפסיק לרדוף אותו.

"לכי הביתה, אמא. עוד יכאב לך הגב מהכיסא הזה."

אמנדה הייתה אז בת ארבע עשרה.

היא הייתה מחוברת לשני מכשירים רפואיים ובקושי הצליחה לאסוף מספיק כוח כדי לשבת זקופה במיטה.

ובכל זאת, איכשהו, הדבר שהדאיג אותה יותר מכול היה דווקא הגב שלי.

"אני בסדר, מתוקה שלי", אמרתי.

"את תמיד עושה את הפרצוף הזה כשאת משקרת."

"איזה פרצוף?"

"בדיוק את זה."

היא הצביעה לעברי בתנועה חלשה.

צחקתי, כי ידעתי שזה מה שהיא רצתה.

וכשהיא סוף סוף נרדמה, נשארתי לשבת לצדה עוד זמן מה.

ואז התחלתי לבכות.

בתי אמנדה סבלה ממחלה קשה מאז ילדותה.

עד שהגיעה לגיל עשרים, היא כבר חגגה יותר ימי הולדת בחדרי בתי חולים מאשר בבית.

בשלב מסוים בעלי רובין ואני הפכנו למומחים בהמתנה.

חיכינו לתוצאות של בדיקות.

חיכינו שהתרופות יתחילו סוף סוף להשפיע.

חיכינו ליום שבו הרופאים יפסיקו להשתמש במילים כמו "מדאיג".

ובסופו של דבר הגענו לרגע שממנו כנראה כל הורה חושש.

הרופאים הסבירו לנו שכמעט לא נותרו להם אפשרויות טיפול נוספות.

אבל אז שמענו על בית חולים שניסה גישה טיפולית חדשה יחסית עבור מטופלים שמצבם דומה לזה של אמנדה.

שם פגשנו את אנדרו.

הוא היה אחד מחברי צוות המומחים שטיפל בה.

כשראיתי אותו לראשונה, הוא עמד ליד מיטת האשפוז של אמנדה וקרא את התיק הרפואי שלה.

למשך רגע הוא לא אמר דבר.

הוא רק נעץ את מבטו בדף מסוים.

לאחר מכן סגר את התיק ופנה אל בתי.

"איך את מרגישה היום?"

"כאילו אוטובוס דרס אותי. אבל אוטובוס שעשה את זה בצורה מסודרת ומאורגנת להפליא."

אנדרו חייך.

הוא שאל את אמנדה היכן כואב לה, מה מחמיר את התסמינים שלה ומה הצליחה לאכול לאחרונה.

ואז הוא שאל שאלה שאיש מאיתנו לא ציפה לשמוע.

"ומה היית רוצה לעשות אם נצליח לשפר את מצבך?"

אמנדה מצמצה בהפתעה.

"אתה מתכוון מבחינה רפואית?"

"אני מתכוון לכל דבר שתרצי", השיב אנדרו.

היא חשבה לרגע.

"לרקוד בלי שאצטרך לשבת לנוח באמצע."

אנדרו הנהן.

"בסדר גמור."

זאת לא הייתה הבטחה.

והייתי אסירת תודה על כך.

אמנדה כבר שמעה בחייה הצעירים מספיק הבטחות ממבוגרים שבעצמם היו מפוחדים.

הטיפול התקדם באיטיות.

לא היה בוקר פלאי שבו אמנדה התעוררה וגילתה שהיא בריאה לחלוטין.

אבל משבוע לשבוע משהו החל להשתנות.

היא התחילה לאכול יותר.

היא הצליחה ללכת מרחקים ארוכים יותר.

ובשלב מסוים כבר לא נזקקה לעזרה בכל פעם שרצתה לקום.

באחר הצהריים שבו הצליחה בפעם הראשונה ללכת לכל אורכו של מסדרון בית החולים ובחזרה בלי להתיישב לנוח, רובין קנה מאפינס לכמעט מחצית מהמחלקה.

אנדרו לא הציל את חייה לבדו.

צוות רפואי שלם עבד כדי להשיג את התוצאה הזאת.

ולבסוף נמצא טיפול שהגוף שלה הגיב אליו.

אבל עבור אמנדה, אנדרו הפך לאדם מיוחד.

וגם היא נעשתה חשובה עבורו.

הבחנתי בכך עוד לפני שבתי עצמה הבינה מה קורה.

באחד מימי אחר הצהריים אנדרו הפסיק לפתע להיות אחד הרופאים שטיפלו באמנדה באופן ישיר.

רופא אחר קיבל לידיו את האחריות על הטיפול בה.

אמנדה התלוננה על כך במשך שלושה ימים.

"הוא פשוט נוטש אותי!"

"הוא מעביר את הטיפול שלך לעמית שלו", הסברתי.

"זה בדיוק אותו דבר."

כמובן, זה לא היה אותו דבר.

זמן רב לאחר שאנדרו כבר לא היה אחראי לטיפול בה, ולאחר שמצבה הבריאותי של אמנדה נותר יציב במשך תקופה ממושכת בהשגחת רופא אחר, השניים נפגשו שוב במקרה מחוץ לבית החולים.

בהתחלה הם יצאו לשתות קפה יחד.

הקפה הפך לארוחת ערב.

וארוחות הערב המשותפות הפכו לדייטים של ממש.

כשאמנדה סיפרה לי לראשונה שהיא מאוהבת באנדרו, שאלתי אותה את השאלה המתבקשת.

"את בטוחה שהרגשות שלך לא קשורים פשוט למה שקרה אז בבית החולים?"

היא הבינה מיד למה התכוונתי.

"אמא, הוא לא מקבל נקודות בונוס רומנטיות רק בגלל שהוא עשה את העבודה שלו כמו שצריך."

"טוב מאוד."

"הוא מקבל נקודות בונוס רומנטיות כי הוא הביא לי צ'יפס אחרי שהמסעדה שכחה לצרף אותו להזמנה שלי."

הרמתי גבה.

"נראה שהדרישות שלך די נמוכות."

"זה היה צ'יפס מצוין, אמא."

שנה לאחר מכן השניים התחתנו.

במסיבת החתונה אמנדה רקדה במשך שיר שלם.

ואז במשך שיר נוסף.

ולבסוף אפילו במשך שיר שלישי.

ישבתי לצד רובין והתבוננתי בבתנו מסתובבת מתחת לזרועו המורמת של אנדרו.

"שלושה", לחש רובין.

"אני יודעת לספור."

"בלי לשבת לנוח."

לא הצלחתי להשיב לו.

מעברו השני של האולם, מבטי פגש את מבטו של אנדרו.

גם הוא זכר.

את הנערה הצעירה ששכבה במיטת בית החולים.

ואת המשאלה שלה לרקוד סוף סוף בלי להיאלץ לעצור למנוחה.

כמעט שנה לאחר החתונה, אמנדה ואנדרו הגיעו אלינו לארוחת ערב ביום ראשון.

אמנדה החזיקה בידה שקית מתנה קטנה.

"זה בשבילי?" שאלתי.

"בערך."

פתחתי את השקית.

בתוכה היו שתי נעלי תינוק זעירות וסרוגות.

אחת מהן הייתה מעט גדולה מהשנייה.

בהיתי בהן.

אמנדה חייכה מאוזן לאוזן.

"כדאי שתתחילי לפנות לעצמך כמה סופי שבוע בעתיד, סבתא."

כשניסיתי לקום, כמעט הפכתי את הכיסא שלי.

"את בהיריון?"

"בשבוע האחד עשר."

התנפלתי עליה בחיבוק.

רובין חיבק את שתינו.

במשך כמה דקות שררה במטבח שלנו מהומה שמחה ונרגשת.

שאלנו שאלות.

בכינו.

אמנדה צחקה מפני שכבר התחלתי לשאול על תאריך הלידה המשוער ועל מיטת תינוק.

ואז היא אמרה:

"דרך אגב, אם זה יהיה בן, כבר דיברנו קצת על שמות."

אנדרו הפסיק פתאום לזוז.

שמתי לב לכך מיד, משום שכל השאר עדיין דיברו בהתרגשות זה עם זה.

אמנדה הרימה את אחת מנעלי התינוק הסרוגות.

"למען האמת, אני די אוהבת את השם תומאס."

המזלג של אנדרו נגע בצלחת שלו.

נשמע צלצול מתכתי חלש.

"על שם אבא שלך", הסבירה אמנדה לבעלה.

אנדרו הביט בה.

"אולי."

משהו בקולו נשמע לא בסדר.

אמנדה לא הבחינה בכך.

אבל אני כן.

אנדרו כמעט שלא נגע באוכל שלו.

המפית שבין ידיו הייתה מגולגלת ומפותלת בחוזקה.

"אנדרו?"

הוא הביט בי.

"הכול בסדר?"

"אני פשוט קצת מוצף מכל ההתרגשות, כריסטי."

הוא חייך.

אבל החיוך נעלם מפניו כמעט מיד.

אחרי כל מה שאמנדה עברה, יכולתי להבין מדוע היריון יעורר רגשות עזים כל כך.

יכולתי להבין גם פחד.

אבל מה שראיתי בפניו של אנדרו היה משהו שחורג הרבה מעבר לכך.

הוא היה מבועת ממש.

מאוחר יותר ישבו אמנדה ורובין בסלון.

הם התווכחו בעליזות בשאלה אם תינוק בכלל צריך נעליים לפני שהוא לומד ללכת.

אני לקחתי את הכלים המלוכלכים למטבח.

אנדרו הלך בעקבותיי.

הוא הניח שתי כוסות ליד הכיור.

ואז אחז בפרק כף ידי.

לא בחוזקה.

רק מספיק כדי לגרום לי לעצור.

"כריסטי."

"כן?"

"אנחנו צריכים לדבר."

הוא העיף מבט לעבר הסלון.

"אבל אסור שאף אחד ישמע אותנו."

הצלחת שהחזקתי הרגישה פתאום כבדה בצורה בלתי נתפסת.

"אמנדה שוב חולה?"

"לא."

"אנדרו, בבקשה אל תנסה לחסוך ממני את האמת. המצב שלה החמיר?"

"לא. המצב שלה יציב."

"יש משהו לא בסדר עם התינוק?"

"חס וחלילה, לא."

"אז מה קרה?"

הוא הוביל אותי אל המסדרון.

סנטרו רעד.

"הייתי צריך לספר לך את זה כבר לפני שנים."

"לספר לי מה? אנדרו, תסתכל עליי."

הוא הרים את ראשו.

"הסתרתי מהבת שלך אמת נוראה", לחש. "ועכשיו אני לא יכול לאפשר לאמנדה לעשות את הטעות האיומה הזאת."

בהיתי בו.

"איזו טעות?"

מבטו נדד לכיוון חדר האוכל.

נעלי התינוק הקטנות עדיין היו מונחות ליד הצלחת שלי.

"תומאס."

לא הבנתי.

"תומאס?"

"השם."

"מה הבעיה עם השם?"

אנדרו העביר את שתי ידיו על פניו.

"זה לא קשור לשום דבר שקרה אחרי שהכרתי את אמנדה", אמר בשקט.

"זה קשור לתקופה שבה היא הייתה בת שבע."

לרגע אחד נשימתי נעצרה.

בת שבע.

את התקופה הזאת זכרתי היטב.

את החום הגבוה.

את התשישות הבלתי פוסקת.

את אמנדה שבכתה מפני שהרגליים שלה כאבו כל כך.

ואת הרופא הראשון שהסביר לרובין ולי שילדים עוברים לפעמים שלבי התפתחות מוזרים.

"את זוכרת את הרופא שאליו לקחתם אותה אז?" שאל אנדרו.

"בוודאי."

זכרתי את המרפאה שלו.

את האקווריום בחדר ההמתנה.

ואת הדרך שבה הרגיע אותי ואמר שאינו מבחין בשום דבר חריג שמצדיק בהלה.

זכרתי גם כיצד רובין לחץ את ידי לאחר הביקור.

"אולי הוא צודק", אמר אז בעלי. "אולי אנחנו באמת דואגים יותר מדי."

אנדרו השפיל את מבטו.

"השם הפרטי שלו היה תומאס."

נעצתי בו מבט.

אנדרו נשא את שם המשפחה של אמו.

לכן מעולם לא הייתה לי סיבה לקשר בינו לבין אותו רופא שאליו פנינו שלוש עשרה שנים קודם לכן.

"לא."

"כריסטי…"

"לא."

"הרופא ההוא היה אבא שלי", הודה אנדרו.

במשך כמה שניות לא שמעתי דבר מלבד צחוקה של אמנדה שהגיע מהסלון.

ואז שאלתי:

"אבא שלך טיפל בבת שלי?"

"כן."

"הרופא שאמר לנו שהיא לא סובלת ממחלה רצינית?"

אנדרו הנהן.

"אתה ידעת את זה?"

"כן."

"ממתי?"

לבסוף הוא הביט לי ישר בעיניים.

"עוד לפני שנכנסתי בפעם הראשונה לחדר האשפוז שלה."

ידי נחבטה בשולחן הקטן שעמד במסדרון.

תצלום ממוסגר שהיה מונח עליו זז ממקומו.

"ידעת את זה עוד לפני שהכרת את אמנדה?"

"קראתי את התיק הרפואי שלה. ראיתי את השם של אבא שלי ואת התאריך. זיהיתי את המקרה."

"המקרה?"

"ככה אבא שלי תמיד דיבר על זה."

קולי הפך חד יותר.

"הבת שלי היא לא מקרה רפואי!"

"אני יודע."

"התחלת לטפל בה בגלל שאבא שלך היה הרופא שלה בעבר?"

אנדרו השיב מיד.

"לא. כבר שובצתי לצוות שטיפל בה. רק כשעברתי על ההיסטוריה הרפואית שלה הבנתי שאמנדה היא אותה מטופלת."

נשמתי עמוק.

"מה בדיוק אבא שלך עשה אז?"

אנדרו העיף שוב מבט לעבר הסלון.

"לא כאן."

"אתה בעצמך הבאת אותי לכאן."

"הוא לא גרם למחלה של אמנדה."

"לא שאלתי אם הוא גרם לה."

אנדרו הצמיד את אצבעותיו למצחו.

"כשאמנדה הייתה בת שבע, הופיעו אצלה תסמינים שהיו יכולים לנבוע מכמה סיבות שונות."

הוא עצר לרגע.

"אבל היה גם ממצא מסוים שאבא שלי היה צריך לבדוק הרבה יותר לעומק."

"והוא לא עשה את זה."

"לא."

"הוא אמר לנו שאין לנו סיבה לדאוג."

"כן."

"ובגלל זה איבדנו זמן."

אנדרו בלע את רוקו.

"כן."

נאחזתי בחוזקה בקצה השולחן שבמסדרון.

"כמה זמן?"

"אני לא יכול לתת לך מספר מדויק. המחלה של אמנדה הייתה מורכבת. אף אדם ישר לא יכול לטעון שהוא יודע בוודאות איך היו נראות השנים שבאו אחר כך אילו האבחנה הייתה מתקבלת מוקדם יותר."

לפחות הוא לא שיקר לי.

"אבל אבא שלך ידע שהוא עשה טעות."

אנדרו הנהן.

"איך אתה יודע?"

"כי הוא דיבר על זה במשך שנים."

התרחקתי ממנו צעד אחד.

פתאום כל העבר שלנו נראה לי כמו מסדרון ארוך, שבקצהו נפתחה עכשיו דלת נוספת.

ומאחורי הדלת הזאת לא חיכתה תשובה ברורה.

אלא אפשרות.

אפשרות איומה.

"אמנדה ידעה מה היה שמו של הרופא ההוא?"

"היא הייתה רק בת שבע."

"זאת לא הייתה השאלה שלי."

"לא. היא כבר לא זוכרת אותו."

"אבל אתה זכרת אותו בשבילה."

אנדרו שתק.

"למה לא סיפרת לנו שום דבר כשהבנת מי היא מתוך התיק הרפואי?"

"בהתחלה חשבתי שהמידע הזה לא יעזור לטיפול שלה. אבא שלי כבר נפטר, ואמנדה ממילא התמודדה עם כל כך הרבה דברים קשים."

"בהתחלה?"

הוא הביט בי.

וזאת בדיוק הייתה הבעיה.

בהתחלה עוד יכולתי כמעט להבין את ההחלטה שלו.

אבל אז מצבה של אמנדה השתפר.

אנדרו העביר את הטיפול בה לרופא אחר.

בהמשך השניים נפגשו שוב.

הוא הזמין אותה לדייט.

הוא התאהב בה.

הוא הציע לה נישואים.

הוא התחתן איתה.

ובכל אחד מהשלבים האלה, אותו "בהתחלה" כבר הפך למשהו אחר לגמרי.

"רציתי לספר לה לפני הדייט הראשון שלנו", הודה אנדרו.

"אבל לא סיפרת."

"לא."

"לפני שהצעת לה נישואים?"

"כן."

"ושוב בחרת לשתוק."

"כן."

"לפני החתונה?"

הוא עצם את עיניו.

"כן."

הרמתי את התצלום הממוסגר שזז ממקומו על שולחן המסדרון והחזרתי אותו למצבו הקודם.

"למה?"

"כי ככל שחיכיתי יותר, נעשה קשה יותר לספר לה את האמת."

"זאת לא תשובה, אנדרו."

"פחדתי שהיא תסתכל עליי ומאותו רגע תראה בי רק את אבא שלי."

"ומה עוד?"

"אני אוהב אותה."

"זה לא הופך את מה שעשית לטוב יותר."

"אני יודע."

מהסלון נשמע קולה של אמנדה:

"אמא, אבא טוען שתינוקות שזה עתה נולדו לא צריכים גרביים. את יכולה בבקשה להסביר לו מה זאת ציוויליזציה?"

לא אנדרו ולא אני ענינו.

אמנדה צחקה שוב.

אנדרו הביט לכיוון שממנו נשמע קולה.

"יש עוד משהו."

"לא."

הוא הסתובב לעברי בהפתעה.

"מה?"

"אתה לא עומד להתחיל לספר לי עכשיו את כל הדברים שעשויים להציג את אבא שלך באור טוב יותר."

"זה לא מה שאני מנסה לעשות."

"לא משנה מה אבא שלך עשה אחר כך, אמנדה קודמת לכול."

אנדרו הבין למה התכוונתי.

"למה דווקא הערב?" שאלתי.

"שמרת את הסוד הזה לאורך כל מערכת היחסים שלכם. בתקופת האירוסים, בחתונה ובמשך כמעט שנה שלמה של נישואים. למה דווקא היום אתה כבר לא מסוגל לשאת אותו?"

מבטו חזר אל נעלי התינוק הסרוגות.

"כי היא רוצה לקרוא לילד שלנו על שמו."

זאת הייתה התשובה.

לא מחלה חדשה.

לא הידרדרות במצבה הבריאותי.

אלא שם.

"אני לא יכול לתת לה לעשות את זה, כריסטי."

היה משהו במשפט הזה שהפריע לי.

ואז הבנתי מה בדיוק.

"אתה לא יכול לתת לה?"

אנדרו נעץ בי מבט.

"כריסטי, אם היא הייתה יודעת מה אבא שלי עשה…"

"אז תספר לה."

"אולי אחר כך היא תשנא את השם הזה. אולי היא תשנא את אבא שלי. אולי היא אפילו תשנא אותי."

"אולי", השבתי.

עיניו התמלאו דמעות.

"אבל אין לך גם שום זכות לאסור עליה לבחור בשם הזה."

הוא שתק.

הצבעתי לכיוון הסלון.

"אתה הולך לספר לה הכול."

אנדרו ניגב את פניו.

"ומה אם זה ישנה את הכול?"

"אז הכול ישתנה."

"מה אני אמור להגיד לה שכל זה אומר?"

"שום דבר."

הוא הביט בי בבלבול.

"אמנדה תחליט בעצמה מה המשמעות של כל זה עבורה."

באותו רגע נשמע קולה של אמנדה מהסלון, קורא בשמו.

אנדרו הביט בי פעם נוספת.

ואז הלך אליה.

הלכתי בעקבותיו.

אמנדה הבחינה מיד שמשהו אינו כשורה.

"מה קרה?"

אנדרו התיישב מולה.

"לפני שנמשיך לדבר על התינוק, אני חייב לספר לך משהו שהייתי צריך לומר לך עוד לפני הדייט הראשון שלנו."

אמנדה קימטה את מצחה.

"בסדר. זה בהחלט לא משפט שאישה רוצה לשמוע מבעלה."

ואז אנדרו התחיל לספר.

על אביו.

על הממצא הרפואי שלא נבדק בזמנו בצורה יסודית מספיק.

על הזמן שאולי אבד בגלל אותה החלטה.

ולבסוף, על כך שכבר לפני פגישתם הראשונה בבית החולים ידע מי היא.

אמנדה קמה ממקומה.

בלי לומר מילה, יצאה החוצה.

איש לא הלך אחריה.

נתנו לה להיות לבד.

לאחר זמן מה הדלת נפתחה שוב.

"אמא?"

יצאתי אליה למרפסת.

היא בהתה מעבר לגינה.

"בשבילו הייתי רק פרויקט?"

"אני לא יכולה לענות לך על זה, אהובה שלי."

"מה את חושבת?"

הרהרתי לרגע.

"אני חושבת שהוא אוהב אותך."

היא הסתכלה עליי.

"אבל אני גם חושבת שהאהבה שלו מעולם לא נתנה לו את הזכות להחליט במקומך איזו אמת את מסוגלת לשאת."

אמנדה הנהנה באיטיות.

ואז ביקשה לדבר עם רובין.

כשסיפרתי לבעלי מה גילינו זה עתה, הוא צנח בכבדות על כיסא.

"הרופא ההוא אמר אז שאנחנו פשוט דואגים יותר מדי."

"אני זוכרת."

"ואני אמרתי לך שאולי הוא צודק."

"ניסית לסמוך על רופא."

רובין הניד בראשו.

"אבל אני הייתי אבא שלה."

מאוחר יותר הוא שאל את אנדרו שאלה.

"אבא שלך אי פעם האשים אותנו בכך שלא חזרנו אליו מוקדם יותר?"

"מעולם לא", השיב אנדרו.

הוא עצר לרגע.

"הוא האשים את עצמו בכך שגרם לכם להאמין שאין בכך צורך."

רובין הפנה את מבטו הצדה.

מאוחר יותר באותו ערב אמנדה ביקשה סוף סוף מאנדרו להתיישב לצדה.

"כשעמדת אז בבית החולים והסתכלת עליי", פתחה, "את מי ראית?"

אנדרו לא השיב מיד.

"בהתחלה? את הילדה שאבא שלי מעולם לא הצליח לשכוח."

אמנדה נרתעה מעט.

"ומה אחר כך?"

אנדרו חשב לרגע.

"אני זוכר בוקר אחד שבו בקושי הצלחת לשבת זקוף. ובכל זאת התווכחת עם אמא שלך במשך עשר דקות על כך שהיא צריכה כיסא נוח יותר."

למרות עצמה, אמנדה חייכה.

"אחרי זה כבר היית פשוט אמנדה."

היא התבוננה בו ארוכות.

"אני מאמינה שאתה אוהב אותי."

אנדרו המתין.

"אבל אני לא חושבת שהייתה לך זכות להסתיר ממני את הסיפור הזה."

"לא הייתה לי."

לאחר מכן סיפר לה אנדרו שאביו החל בהמשך לעודד רופאים לבקש חוות דעת נוספות ממומחים במקרים של מחלות לא מאובחנות אצל ילדים.

אמנדה הקשיבה.

לבסוף שאלה:

"הוא היה רופא טוב?"

אנדרו חשב על כך.

"לפעמים."

היא הסתכלה עליו.

"זאת תשובה נוראית."

"אבל זאת התשובה היחידה שאני בטוח שהיא אמיתית."

אמנדה השפילה את מבטה אל נעלי התינוק הזעירות שעל השולחן.

"ומה לגבי השם?"

אנדרו כבר פתח את פיו כדי להשיב.

אבל אז עצר את עצמו.

"אני לא יודע מה את רוצה עכשיו."

"יופי", השיבה אמנדה ונגעה באחת הנעליים הקטנות. "כי גם אני עדיין לא יודעת."

אנדרו הנהן.

"מה את צריכה ממני?"

"זמן."

"בסדר."

הרבה יותר מאוחר אנדרו התחיל לפנות את שולחן האוכל.

כשהושיט את ידו לעבר נעלי התינוק, הוא נעצר.

"איפה את רוצה שאשים אותן?" שאל את אמנדה.

היא הצביעה על אדן החלון.

"שם."

אנדרו הניח את הנעליים הקטנות בדיוק במקום שעליו הצביעה.

אחת מהן נטתה מעט הצדה.

הוא כבר עמד ליישר אותה.

אבל אז נעצר.

אמנדה התבוננה בו.

אנדרו משך את ידו בחזרה והתיישב שוב.

לראשונה זה זמן רב, הוא הפסיק לנסות להחליט במקומה איך הדברים צריכים להיות.

Rating
( No ratings yet )
interesujacy.com