אלינור הסתכלה לי היישר בעיניים והבהירה לי שלאחר מותה לא אקבל ממנה אפילו סנט אחד. קיבלתי את זה בלי שום היסוס. אבל שבועות ספורים לאחר הלווייתה התקשר אליי לפתע עורך הדין שלה. אלינור הכינה עבורי משהו עוד בחייה, משהו שלא הופיע בצוואתה. והייתי חייב לאסוף אותו בדחיפות. מה שגיליתי לאחר מכן שינה את כל מה שחשבתי שאני יודע על הקשר שלנו ועל המשפחה שלי.
אני בן 22.
והצעתי נישואים לאישה בת 69 עם טבעת ממתק גומי בטעם פירות, כי לא יכולתי להרשות לעצמי טבעת אמיתית.
עוד לפני שהובאה לקבורה, ילדיה כבר סיפרו לכולם שהייתי איתה רק בגלל הכסף שלה.
והדבר הגרוע ביותר?
יכולתי להבין למה אנשים האמינו להם.
אלינור הייתה מטופלת שלי.
לצד לימודיי עבדתי כעוזר סיעודי במוסד שבו בילתה את ארבעה עשר החודשים האחרונים לחייה.
כשהצעתי לה נישואים, היו בחשבון הבנק שלי אחד עשר דולר בלבד.
אבל אלינור הבהירה לי דבר אחד כבר מההתחלה.
"אתה לא תקבל ממני אפילו סנט אחד, ג'יימס. אפילו לא אחד."
אמרתי לה שזה ממש לא משנה לי.
והתכוונתי לכך בכל ליבי.
לכן ידעתי מיד שמשהו לא בסדר כשעורך הדין שלה התקשר אחרי ההלוויה.
"אלינור הכינה עבורך משהו לפני מותה," הסביר. "זה לא חלק מהצוואה שלה. היא ביקשה ממני להסביר לך את העניין באופן אישי. בנוסף, יש מועד אחרון חשוב שמתקרב."
קבעתי איתו פגישה למחרת בבוקר.
באותו לילה לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הדרך שבה הכול התחיל.
כשהכרתי את אלינור באמת בפעם הראשונה, היא ישבה ליד החלון בחדרה.
על ברכיה היה מונח ספר.
אבל היא לא יכלה לקרוא אותו, משום שלא מצאה את משקפיה.
"אני יכול להקריא לך קצת," הצעתי.
היא בחנה אותי בחשדנות.
"אבל רק שלא תעז להשתמש בקול העליז להחריד הזה שכולם חושבים שצריך לדבר בו אל נשים זקנות."
לא הצלחתי שלא לצחוק.
וכך נולד הטקס הקטן שלנו.
בהפסקות שלי הייתי מקריא לה ספרים.
לאחר מכן היינו מתווכחים על הדמויות שבספרים.
לפעמים לא הסכמנו זה עם זה בכלל.
לאלינור הייתה דעה על כל דבר.
והיא מעולם לא חששה להביע אותה.
אבל זאת לא הייתה הסיבה שאהבתי כל כך לבלות איתה.
היא זכרה כל דבר שסיפרתי לה.
את הבחינות שהתקרבו.
את הדאגות שלי.
אפילו דברים קטנים שהזכרתי כבדרך אגב שלושה שבועות קודם לכן.
אמא שלי אהבה אותי.
מעולם לא היה לי ספק בכך.
אבל במשך שנים היא נאבקה כדי לשמור על המשפחה שלנו מאוחדת ולשלם את כל החשבונות.
בשלב מסוים למדתי לא להעמיס עליה גם את הבעיות שלי.
עם אלינור זה היה אחרת.
לא הייתי צריך להעמיד פנים שהכול בסדר.
יכולתי לספר לה כשפחדתי.
כשפקפקתי בעצמי.
או כשהרגשתי שאני כבר לא מצליח לעמוד בקצב של הלימודים ושל החיים שלי.
היא הקשיבה.
והיא התייחסה אליי ברצינות.
ילדיה של אלינור ביקרו אותה רק פעמיים במהלך אותם ארבעה עשר חודשים.
בשני הביקורים הם הביאו איתם מסמכים.
אחרי אחד הביקורים האלה אלינור אמרה לי:
"אתה יודע מה הדבר הגרוע ביותר בלהזדקן? בשלב מסוים אנשים מתחילים לדבר עליך כאילו אתה כבר בכלל לא נמצא שם."
לא ידעתי מה לענות לה.
אז פשוט התיישבתי לידה.
ונשארתי.
בחודש מרץ התוודיתי לבסוף בפני אלינור שהתאהבתי בה.
בהתחלה היא צחקה.
ואז הבחינה שאני רציני.
"ג'יימס, אני זקנה ולא נשאר לי הרבה זמן לחיות. אתה יודע את זה, נכון?"
"אני יודע."
"ואתה בן עשרים ושתיים."
"גם את זה אני יודע."
באפריל הצעתי לה נישואים.
עם טבעת ממתק גומי בטעם פירות.
זה היה הדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי.
אלינור צחקה מכל הלב עד שכמעט לא הצליחה לנשום.
ואז ענדה את טבעת הממתק על אצבעה.
אבל לפתע נעשתה רצינית.
"תקשיב. אם אתה עושה את זה בגלל הכסף שלי…"
"איך את בכלל יכולה לחשוב דבר כזה?"
"כי זה בדיוק מה שכל האחרים יחשבו."
"אני לא רוצה את הכסף שלך."
היא התבוננה בי זמן רב.
"אתה לא תקבל ממני אפילו סנט אחד."
"זה בסדר גמור מבחינתי."
קולה נעשה שקט.
"אני יודעת," לחשה. "בדיוק בגלל זה."
אחרי שחשפתי את רגשותיי כלפיה, הוציאו אותי מצוות המטפלים שהיה אחראי עליה.
וזאת הייתה ההחלטה הנכונה.
אבל המשכתי לבקר את אלינור מחוץ לשעות העבודה שלי.
ישבנו יחד, קראנו ספרים ודיברנו.
לפעמים צחקנו על דברים חסרי חשיבות לחלוטין.
לפעמים דיברנו על החיים.
ולפעמים פשוט ישבנו זה לצד זה בשתיקה.
אלינור נפטרה בספטמבר.
בחודש שלאחר מכן עורך הדין שלה יצר איתי קשר.
מעולם לא התחתנו.
ולמען האמת, אלינור גם מעולם לא השיבה לרגשותיי הרומנטיים באותה דרך.
ובכל זאת ילדיה טענו שעשיתי עליה מניפולציות.
ועכשיו דווקא עורך הדין שלה הודיע לי שהיא השאירה לי משהו.
למחרת בבוקר ישבתי מול גבר בשם דניאל.
"אלינור הכינה עבורך מתנה עוד לפני מותה," הסביר.
"איזו מתנה?"
"אוסף הספרים שלה."
נעצתי בו מבט.
"הספרים שלה?"
"תשעה ארגזים. אלינור חתמה בעצמה על מסמכי העברת הבעלות, ללא כל מעורבות מצידך. לאחר מכן היא דאגה שהספרים יועברו למחסן אחסון על שמך."
דניאל הושיט לי הערכת שווי.
השווי המוערך של האוסף היה כמעט 38 אלף דולר.
קראתי את המספר פעמיים.
"אבל היא הבטיחה לי שלא אקבל כסף."
"היא אכן לא הורישה לך כסף מעיזבונה. עם זאת, לספרים האלה יש ערך כספי משמעותי."
איכשהו אלינור קיימה את הבטחתה מילה במילה, ובאותו זמן העניקה לי משהו ששווה יותר ממה שהרווחתי בשנה שלמה.
"הילדים שלה יטענו ששכנעתי אותה לעשות את זה."
"ייתכן שהם ינסו לערער על המתנה," אמר דניאל. "אני לא יכול להבטיח שלא יהיו קשיים."
דחפתי את המסמכים הרחק ממני.
"אז אני לא רוצה את הספרים."
דניאל פתח מגירה.
"אלינור צפתה שאולי תגיב כך."
הוא הוציא מעטפה והושיט לי אותה.
שמי היה כתוב בחזיתה.
זיהיתי מיד את כתב ידה.
באצבעות רועדות פתחתי את המכתב.
ג'יימס היקר,
לפני שתסרב לקבל את הספרים, אני חייבת לספר לך משהו שלמעשה הייתי צריכה לספר לך עוד בחיי.
הכרתי את סבתא שלך.
הפסקתי לקרוא.
סבתא שלי, מרגרט, הייתה בת 73 והתגוררה במרחק של עשרים דקות בלבד מהדירה שלי.
היא מעולם לא הזכירה את אלינור.
המשכתי לקרוא.
מרגרט ואני היינו כמעט כמו אחיות. גדלנו יחד, חלקנו הכול והבטחנו זו לזו ששום דבר לעולם לא יפריד בינינו.
ואז שתינו התחתנו. ואני עשיתי טעות איומה.
אלינור הסבירה ששם המשפחה שלי משך את תשומת ליבה כבר במפגש הראשון שלנו.
זה היה אותו שם משפחה שסבתא שלי, מרגרט, אימצה אחרי שהתחתנה.
בהתחלה אלינור חשבה שזה צירוף מקרים.
אבל אחרי שהפכנו לחברים, היא התחילה לחפש מודעות ישנות בעיתונים והודעות משפחתיות.
לבסוף היא מצאה את שמו של אבי בהודעה משפחתית.
היא זיהתה אותו משום שסיפרתי לה עליו פעם.
כך גילתה שאני הנכד של חברתה הטובה לשעבר.
באותו שלב כבר נקשרת אליי מאוד, היא כתבה.
פחדתי שהכול ישתנה אם אספר לך את האמת.
נעצתי מבט במכתב.
אלינור ידעה על כך במשך חודשים.
בכל פעם שדיברתי על סבתא שלי, היא ידעה בדיוק למי אני מתכוון.
והיא לא אמרה אפילו מילה אחת.
דניאל ליווה אותי למחסן שבו נשמרו ספריה של אלינור.
עמדו שם תשעה ארגזים שסומנו בקפידה.
באחד מהם מצאתי תצלום ישן.
שתי נערות ישבו מתחת לעץ וקראו יחד ספר.
אחת מהן הייתה אלינור.
לנערה השנייה היו העיניים של סבתא שלי.
על גב התצלום היה כתוב:
"מרגרט ואלי. קיץ 1972. אחיות לנצח."
הפכתי את התמונה שוב ושוב.
מה יכול היה לקרות בין שתי הנשים האלה, שגרם להן לא להזכיר זו את זו במשך עשרות שנים?
דניאל הסביר לי שתקופת האחסון שכבר שולמה תסתיים ביום שישי.
הבטחתי לחזור עם רכב מסחרי.
לאחר מכן נסעתי הביתה והמשכתי לקרוא את המכתב של אלינור.
הקטע הבא שינה הכול.
ג'יימס, יש משהו חמור יותר מכך שהסתרתי ממך את הקשר בינינו.
לפני שנים רבות המשפחה שלך הייתה זקוקה לעזרה. ידעתי על כך. ולא עשיתי דבר.
קראתי שוב את המילים.
הייתי בן תשע כשאבא שלי איבד את עבודתו.
זכרתי איך אמא שלי בכתה במטבח.
איך סבתא עמדה בפתח הבית שלנו עם שקיות מצרכים וטענה שבטעות קנתה הרבה יותר מדי אוכל.
זכרתי גם איך בסופו של דבר איבדנו את הבית שלנו.
אלינור הסבירה שמכר ותיק סיפר לה אז על הקשיים הכלכליים של המשפחה שלנו.
שנים רבות קודם לכן היא ומרגרט הבטיחו זו לזו שתמיד יהיו שם אחת בשביל השנייה אם אחת ממשפחותיהן תזדקק לעזרה.
יכולתי להתקשר, כתבה אלינור.
יכולתי לכתוב מכתב.
אבל עדיין התביישתי במה שעשיתי למרגרט. ופחדתי פחד נורא שהיא תדחה אותי.
אז שכנעתי את עצמי שיהיה אדיב יותר מצידי להתרחק.
אבל זאת לא הייתה אדיבות, ג'יימס. זאת הייתה פחדנות.
הנחתי את המכתב בצד.
האישה שגרמה לי להרגיש בעל ערך וחשוב הפנתה בעבר את גבה למשפחה שלי.
לא כעסתי בגלל הכסף.
כעסתי מפני שהיא ידעה.
האם היא הייתה טובה אליי רק משום שהרגישה אשמה?
האם הזכרתי לה את סבתא שלי?
לראשונה שאלתי את עצמי אם הבנתי בצורה שגויה את כל הקשר בינינו.
הייתי זקוק לתשובות.
אז התקשרתי לסבתא.
"סבתא, הכרת פעם אישה בשם אלינור?"
בצד השני השתררה שתיקה.
"איזו אלינור?"
אמרתי לה את שמה המלא.
לפתע שמעתי משהו נופל לרצפה.
"סבתא?"
"אני עדיין כאן."
"היא נפטרה בחודש שעבר."
שוב השתררה שתיקה ארוכה.
ואז שמעתי את סבתא אומרת בקול חלש מאוד:
"אוי, אלי."
מעולם לא שמעתי את קולה נשמע כך.
הסברתי לה שאלינור התגוררה במוסד שבו עבדתי ושאני טיפלתי בה.
בהתחלה לא סיפרתי לה על הרגשות שלי כלפי אלינור.
למחרת בבוקר ביקרתי את סבתא.
ברגע שראתה את התצלום הישן, היא התחילה לבכות.
"היינו בלתי נפרדות," אמרה. "אלי הייתה מטפסת דרך חלון חדר השינה שלי עם ספרים בידיים."
"מה קרה ביניכן?"
סבתא השפילה את מבטה לשולחן.
"לסבא שלך ולי היו נישואים קשים בהתחלה. הייתי צעירה ופחדתי. יום אחד סיפרתי לאלינור שאני שוקלת לעזוב אותו."
"ואז?"
"היא סיפרה לו."
נעצתי בה מבט.
"למה?"
"היא חשבה שכך היא תעזור לנו. היא הסבירה לו שאני זקוקה לעידוד ושהוא צריך לשכנע אותי להישאר."
סבתא הנידה בראשה.
"הוא חזר הביתה באותו ערב כועס מאוד. הוא האשים אותי שאני מספרת לכולם על העניינים הפרטיים שלנו."
היא עצרה לרגע.
"במשך שבועות, כל ויכוח קטן הפך שוב למריבה על הדברים שסיפרתי לאלינור בסוד."
"בסוף עזבת את סבא?"
"לא. בסופו של דבר הצלחנו להתגבר יחד על הבעיות שלנו. אבל אחרי מה שקרה, כבר לא יכולתי לסמוך על אלינור."
"היא התנצלה?"
"היא ניסתה. אבל אמרתי לה שלא תיצור איתי קשר שוב לעולם."
"והיא באמת לא יצרה קשר?"
"לא."
"היא חשבה שאת שונאת אותה."
סבתא נאנחה.
"במשך שנים רבות באמת שנאתי אותה."
"ומה היום?"
היא הסתכלה עליי בהפתעה.
"כמובן שאני כבר לא שונאת אותה היום."
"אז למה מעולם לא אמרת לה את זה?"
סבתא התבוננה בתצלום.
"החיים פשוט המשיכו. ילדים, עבודה, המחלה של סבא שלך. בשלב מסוים כבר לא כעסתי. אבל אחרי כל כך הרבה שנים כבר לא ידעתי איך לעשות את הצעד הראשון."
"אלינור פחדה שתדחי אותה."
סבתא ניגבה את עיניה.
"אז היא הייתה צריכה לשאול אותי."
הראיתי לה את הקטע במכתב שבו אלינור כתבה על הקשיים הכלכליים של המשפחה שלנו.
סבתא קראה אותו באיטיות.
"היא ידעה על זה?" לחשה.
הנהנתי.
"היית מקבלת את העזרה שלה?"
היא הסתכלה עליי בתדהמה.
"כשאבא שלך איבד את העבודה שלו? ג'יימס, באותה תקופה הייתי מקבלת עזרה מכל אחד."
היא קיפלה את המכתב.
ואז אמרה משהו שמעולם לא ציפיתי לשמוע.
"סלחתי לאלינור כבר לפני יותר מעשרים שנה."
נעצתי בה מבט.
"לפני עשרים שנה?"
"לפחות."
"אז למה לא אמרת לה?"
"כי פחדתי שהיא כבר לא תרצה שום קשר איתי."
ישבנו זה לצד זה בשתיקה.
שתי נשים שפעם אהבו זו את זו כמו אחיות פחדו במשך עשרות שנים מאותה שיחת טלפון.
ועכשיו אחת מהן כבר לא הייתה בחיים.
למחרת אחר הצהריים הבאתי את הספרים לסבתא שלי.
היא עמדה ליד הארגזים וזיהתה מיד כותרים שראתה לאחרונה כשהייתה נערה.
ואז מצאה ספר קטן בכריכה קשה וכחולה.
שדרת הספר תוקנה בעזרת סרט הדבקה חום.
"אלוהים אדירים."
היא פתחה אותו.
בחלק הפנימי של הכריכה הופיע כיתוב בדיו דהוי:
לאלי, כי את ממילא תמיד גונבת לי את הספרים.
באהבה, מגי.
סבתא צחקה מבעד לדמעות.
"נתתי לה את זה ליום הולדתה השישה עשר."
"והיא שמרה את זה במשך כל השנים."
"היא שמרה הכול."
במשך שעות ישבנו יחד וקראנו את ההערות הקטנות ששתי הנערות כתבו בעבר בשולי הדפים.
הן התווכחו על דמויות בספרים.
תיקנו זו לזו שגיאות כתיב.
והשאירו בדיחות קטנות שכנראה רק שתיהן הבינו.
אלינור לא פשוט העניקה לי אוסף ספרים יקר ערך.
היא הורישה לי את החברות שאיבדה פעם.
לפתע הטלפון שלי צלצל.
זאת הייתה בתה של אלינור.
"שמעתי שאספת את הספרים של אמא שלי," אמרה בלי לברך לשלום.
"כן."
"יש לך בכלל מושג כמה הם שווים?"
"כן."
"אז בסופו של דבר היא בכל זאת השאירה לך כסף."
"היא נתנה לי ספרים."
"אל תעליב את האינטליגנציה שלי, ג'יימס."
יצאתי למסדרון כדי שסבתא שלי לא תשמע את השיחה.
"אתה לא באמת מצפה שאנשים יאמינו שבחור בן עשרים ושתיים רצה להתחתן עם אמא שלי כי הוא אהב אותה?"
"אני יודע איך זה נראה מבחוץ."
"אז תחזיר את הספרים."
"אמא שלך ארגנה את המתנה בעצמה. מעולם לא ביקשתי ממנה שום דבר."
"היא כבר בכלל לא הייתה מסוגלת לחשוב בהיגיון."
נשמתי נשימה עמוקה.
"אלינור התווכחה איתי על כל מיני נושאים. אפילו על השאלה אם כדאי לי קודם לסיים את הלימודים לפני שאקבל החלטות חשובות לגבי העתיד שלי."
"זה לא מוכיח שום דבר."
"אולי לא מבחינתך."
הסתכלתי לעבר הסלון.
שם ישבה סבתא שלי עם ספר שהעניקה לאלינור לפני יותר מחמישים שנה.
"אני לא מתכוון למכור את הספרים," אמרתי.
"למה לא?"
"כי בשביל אדם שאני אוהב הם שווים הרבה יותר מהכסף שאפשר לקבל עבורם."
"בשביל מי?"
"בשביל סבתא שלי. היא גדלה יחד עם אמא שלך."
בצד השני השתררה שתיקה.
"היא מעולם לא סיפרה לנו את זה."
"גם לי לא."
הסברתי לבתה של אלינור שאני מסוגל להבין מדוע הקשר שלי עם אמה מעורר שאלות.
אבל לא הייתי מוכן לקבל את ההאשמה שאני אדם מחושב שניצל אותה באמצעות מניפולציות.
היא התחילה שוב להתווכח.
אז סיימתי את השיחה.
נמאס לי לנסות לשכנע אנשים אחרים שהרגשות שלי היו אמיתיים.
באותו ערב סבתא שלי הלכה לישון מוקדם.
אני נשארתי לשבת ליד שולחן המטבח שלה.
המכתב של אלינור היה מונח לפניי.
נשאר בו עוד עמוד אחרון.
כתב ידה היה רועד יותר מאשר בעמודים האחרים.
ג'יימס היקר,
אני חייבת לך עוד הסבר אחד.
כשאמרת לי שאתה אוהב אותי, האמנתי לך.
ואני עדיין מאמינה לך.
המשכתי לקרוא.
אבל לפעמים שאלתי את עצמי אם האהבה שהרגשת הייתה אולי שונה מהאהבה שרצית להעניק לי.
סיפרת לי שמעולם לא הרגשת שמישהו באמת מתייחס אליך ברצינות.
הופתעת כשזכרתי דברים שאמרת.
והסתכלת עליי כמעט בחוסר אמון כשפשוט שאלתי אותך איך עבר עליך היום.
אבל דברים כאלה לעולם לא אמורים להיות יוצאי דופן.
אולי לא חיפשת כל כך אישה להתחתן איתה, אלא מישהי שתקשיב לך.
מישהי שתהיה גאה בך.
מישהי שבחברתה תוכל להרגיש בטוח.
אולי חיפשת אהבה של אמא.
הפסקתי לקרוא.
במשך רגע לא הייתי מסוגל לזוז.
ואז הכרחתי את עצמי להמשיך.
אולי אני טועה.
כבר טעיתי בעבר בענייני אהבה, כפי שמרגרט בוודאי תוכל להעיד.
אבל לא משנה איזה שם תיתן לרגשות שלך, אני רוצה שתדע דבר אחד: הפכת את החודשים האחרונים בחיי למאושרים יותר מכפי שאי פעם האמנתי שאפשר.
הייתי צריכה לספר לך על מרגרט.
הייתי צריכה לעזור למשפחה שלך כשהייתה לי הזדמנות.
אני לא יכולה לבטל אף אחת מהטעויות האלה.
כשהענקת לי את טבעת הממתק המגוחכת הזאת, רציתי לרגע אחד להאמין שעדיין יש לי את כל הזמן שבעולם.
אבל לא היה לי.
לך יש.
ניגבתי את פניי והמשכתי לקרוא.
אני מקווה שיום אחד תמצא אישה שתראה את כל הדברים הנפלאים שיש בך, ושיהיו לה עוד שנים רבות לחלוק איתך את חייה.
מישהי שתוכל להזדקן לצידה.
ובבקשה תגיד למרגרט שאהבתי אותה.
מעולם לא הפסקתי.
קיפלתי את המכתב.
במשך זמן מה כעסתי.
אלינור ענדה את טבעת ממתק הגומי שלי.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, גם אם לא התכוונה לאותו הדבר שאני התכוונתי אליו.
ועכשיו היא רמזה שאולי בלבלתי בין טוב לב לבין אהבה רומנטית.
אבל היא גם הודתה שייתכן שהיא טועה.
חשבתי על כמה בודד הייתי לפני שהכרתי אותה.
כמה משמעות הייתה עבורי לעובדה שהיא זכרה אפילו את הפרטים הקטנים ביותר בחיי.
אולי היא צדקה בחלק מההשערות שלה.
ואולי לא.
עדיין אהבתי אותה.
ולא הייתי חייב להחליט באופן סופי איזה סוג של אהבה זאת הייתה כדי שהרגשות האלה יהיו אמיתיים.
ביום ראשון שלאחר מכן סבתא שלי ביקשה שאביא את הספר הכחול הקטן.
התיישבנו ליד חלון הסלון.
"תקריא לי קצת," אמרה.
"סבתא, את הרי יודעת לקרוא מצוין בעצמך."
"אני יודעת. אבל אני אוהבת להקשיב לך."
אז פתחתי את הספר.
בערך באמצע הפרק הראשון היא קטעה אותי.
"אלי ממש לא סבלה את הדמות הזאת."
"למה?"
"היא חשבה שהוא אנוכי. אני חשבתי שהוא פשוט בודד."
הסתכלתי על שולי העמוד.
אלינור סימנה קו מתחת למשפט וכתבה לצידו:
מרגרט טועה.
מתחתיו הופיע כיתוב בכתב יד אחר:
ממש לא נכון. מגי.
סבתא פרצה בצחוק מתגלגל.
גם אני לא הצלחתי שלא לצחוק.
ואז היא לקחה את ידי.
"ג'יימס, הלוואי שאלי הייתה יודעת שסלחתי לה."
"אני חושב שהיא ידעה שאהבת אותה."
"זה לא בדיוק אותו דבר."
"לא," אמרתי בשקט. "כנראה שלא."
במשך זמן מה ישבנו זה לצד זה בשתיקה.
ואז סבתא פתחה את העמוד הבא.
"תמשיך לקרוא."
וזה בדיוק מה שעשיתי.
עדיין היו לי חשבונות לשלם.
עדיין לא סיימתי את לימודיי.
ואלינור הייתה חסרה לי בכל יום.
אולי ילדיה לעולם לא יאמינו לי.
אבל כבר לא הרגשתי שאני חייב להוכיח שמה שאלינור ואני חלקנו היה בעל משמעות.
היא ראתה בי משהו שאני עצמי התקשיתי לראות.
וכשישבתי עכשיו לצד סבתא שלי והקראתי מתוך ספר ששתי נערות אהבו לפני יותר מחמישים שנה, הבנתי סוף סוף משהו.
אלינור לא לימדה אותי איך להצליח להיות ראוי לאהבה.
היא רק עזרה לי להבין שתמיד הייתי ראוי להיות נאהב.
כשסיימתי לקרוא את הפרק, סבתא לחצה את ידי.
"זה היה יפהפה, ג'יימס."
ולראשונה זה זמן רב, באמת האמנתי לה.
