במשך שלושה חודשים חמותי כמעט לא החליפה איתי מילה לאחר שבתה נפטרה בזמן לידת התאומות שלנו. הייתי משוכנע שהיא מאשימה אותי משום שבבית החולים הסכמתי להציל את התינוקות. אבל כשיום אחד היא הופיעה בפתח ביתי עם מכתב, גיליתי משהו על אשתי שמעולם לא הייתי מסוגל לדמיין.
במשך שלושה חודשים אמה של אשתי כמעט לא דיברה איתי.
לא בהלוויה.
וגם לא אחריה.
שלחתי לה באופן קבוע תמונות של הבנות הקטנות שלנו.
בכל פעם היא השיבה בשתי מילים בלבד:
"תודה רבה."
וזה הכול.
וחשבתי שאני מבין למה.
ההיריון של מרי היה קשה.
כמה פעמים התעוררו סיבוכים שהפחידו אותנו מאוד.
אבל בבדיקת המעקב האחרונה שלנו הרופאים הודיעו ששתי התינוקות במצב טוב.
סוף סוף התחלנו להירגע.
בבוקר הלידה, כשעוד היינו בבית החולים, מרי ואני אפילו הספקנו להתווכח על השמות שניתן לבנות שלנו.
מרי חשבה שתאומות לא צריכות לקבל שמות שמתאימים זה לזה.
אני טענתי שהיינו צריכים להחליט על כך כבר חודשים קודם לכן.
היא צחקה וביקשה שאעביר לה את בקבוק המים.
כעבור כמה שעות שום דבר כבר לא היה כפי שהיה.
במהלך הלידה הופיעו לפתע סיבוכים חמורים.
הרופאים הסבירו לנו שייתכן שלא יצליחו להציל את שלושתן.
מרי לחצה את אצבעותיי.
"הבנות. כמובן שהבנות."
הסתכלתי עליה.
רציתי להגיד לה שאסור לה לומר דבר כזה.
שאנחנו חייבים לחכות עד שהרופאים ימצאו פתרון אחר.
שחייבת להיות עוד אפשרות כלשהי.
אבל מרי לחצה את ידי בפעם השנייה.
לבסוף אמרתי את המילים שירדפו אותי בכל יום לאחר מכן.
"תצילו את התינוקות."
למחרת בבוקר אשתי כבר לא הייתה בחיים.
חזרתי הביתה עם שתי בנות.
ועם תיק מלא בחפצים האישיים שמרי השאירה בבית החולים.
בתוכו היה גם הסוודר האהוב עליה.
לא יכולתי לכבס אותו.
אפילו לא הייתי מסוגל להוציא אותו מהתיק.
כולם אמרו לי שעכשיו אני חייב להיות חזק.
אז חיממתי בקבוקים לתינוקות.
רשמתי כמה כל אחת מהבנות שתתה, כי כבר לא סמכתי על הזיכרון שלי.
בלילות עמדתי מעל העריסות שלהן ובדקתי שוב ושוב אם הן עדיין נושמות.
אחותי הביאה לי אוכל באופן קבוע.
כעבור כמה ימים היא נאלצה לזרוק את רובו, משום שכמעט לא נגעתי בו.
מכנסי הג'ינס שלי נעשו רחבים עליי.
ובכל פעם שהשתרר שקט בבית, שמעתי את עצמי חוזר על אותו משפט.
"תצילו את התינוקות."
מה היה קורה אילו הייתי אומר משהו אחר?
אולי מרי עדיין הייתה בחיים?
ידעתי שהיא עצמה ביקשה להציל את הבנות שלנו.
אבל הידיעה הזאת לא הצליחה לסלק את התחושה שהפקרתי אותה.
ביום חמישי אחד נשמע לפתע צלצול בדלת הכניסה.
אמה של מרי עמדה במרפסת.
מעטפה רעדה בין ידיה.
עוד לפני שנכנסה לבית, התחלתי להתנצל.
"לא רציתי לאבד אותה. היא ביקשה ממני, ואני הסכמתי. הייתי צריך לעשות משהו. כל דבר."
"אני יודעת."
"לא. את לא מבינה."
חמותי השפילה את מבטה אל המעטפה.
"אתה חושב שהתרחקתי ממך כי אני מאשימה אותך?"
לא הצלחתי לענות.
"מרי ביקשה ממני להסתיר ממך משהו. הבטחתי לה. חשבתי שיהיה לה עוד מספיק זמן לספר לך בעצמה."
מאחוריי אחת התינוקות השמיעה קול חלש.
סבתה הסתכלה לכיוון חדר הילדים.
"אפשר לשבת?"
התיישבנו ליד שולחן המטבח.
בדיוק ליד השולחן הזה מרי פרשה אינספור פתקים קטנים בזמן ההיריון, כתבה שמות אפשריים לתינוקות ואז מחקה אותם.
אמה החזיקה את המעטפה על ברכיה.
"יש משהו מהילדות של מרי שמעולם לא שמעת עליו."
"הייתי איתה תשע שנים."
"אני יודעת."
"היא סיפרה לי הכול."
חמותי הסתכלה עליי בעצב.
"לא את מה שקרה אחרי שאבא שלה נפטר."
ידעתי שאביה של מרי נפטר מהתקף לב.
היא הייתה אז בת שמונה.
לפעמים היא סיפרה לי שהיא עדיין זוכרת את האמבולנס.
ואת הנעליים של אמה, שעמדו ליד דלת הכניסה.
"אחרי ההלוויה המשכתי לטפל בה," התחילה חמותי.
"דאגתי שיהיה לה מספיק אוכל. לקחתי אותה לבית הספר. אבל מבחינה רגשית כבר לא הייתי שם בשבילה."
"למה את מתכוונת?"
היא השפילה את מבטה.
"למרי היו העיניים של אבא שלה. לפעמים היא חייכה בדיוק כמוהו. ואז הייתי חייבת לצאת מהחדר."
דמיינתי את מרי יושבת מולי בעבר ליד אותו שולחן מטבח ומחייכת.
"למה?"
"כי התגעגעתי אליו כל כך, שבקושי יכולתי לשאת את המראה הזה."
אמה העבירה את אגודלה על המעטפה.
"ערב אחד מרי מצאה אותי בוכה מול התמונה שלו."
מרי הקטנה טיפסה אז על הספה והתיישבה ליד אמה.
"את רוצה שאבא יחזור?" שאלה.
"יותר מכל דבר אחר," השיבה אמה.
אבל אז מרי שאלה שאלה נוספת.
"יותר ממה שאת רוצה שאני אהיה כאן?"
עצרתי את נשימתי.
"מה ענית לה?"
חמותי הנידה בראשה.
"שום דבר."
נעצתי בה מבט.
"היא הייתה בת שמונה."
"אני יודעת."
"היא האמינה שאמא שלה לא רוצה אותה?"
"במשך שנים."
דחפתי את הכיסא שלי לאחור.
לפתע הבנתי משהו שמעולם לא באמת שמתי לב אליו במשך כל שנות נישואינו.
מרי שנאה לבקש דברים מאנשים אחרים.
אפילו כוס מים.
היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה להיות למעמסה על אף אחד.
חשבתי שזה פשוט האופי שלה.
"בשלב מסוים היא הפסיקה להביא לי תמונות של אבא שלה," המשיכה אמה.
"היא הפסיקה לשאול עליו. חשבתי אז שהיא מתחילה להתאושש."
"אבל למעשה היא רק ניסתה לא להעציב אותך."
"כן."
מחדר הילדים נשמע בכי.
קמתי באופן אוטומטי.
גם חמותי התכוונה לקום.
"אני אטפל בזה," אמרתי.
הרמתי את הקטנה מבין שתי בנותינו מהעריסה שלה.
ברגע שהצמדתי אותה לחזי, היא נרגעה.
אחותה המשיכה לישון, כשאגרוף זעיר מונח ליד פניה.
התבוננתי בשתיהן במשך רגע.
לא היה להן מושג מה קרה באותו יום בבית החולים.
אבל יום אחד הן יתחילו לשאול שאלות.
ופחדתי נורא ממה שאצטרך לספר להן אז.
החזרתי בזהירות את הקטנה לעריסה שלה.
כשחזרתי למטבח, אמה של מרי עמדה מול המקרר שלנו.
היא הסתכלה על תצלום.
בתמונה מרי החזיקה זוג נעלי תינוק קטנטנות וצחקה.
היא קנתה את הנעליים האלה עוד לפני שבכלל ידענו שאנחנו מצפים לתאומות.
"היא הייתה כל כך מאושרת," לחשה אמה.
"כן. היא באמת הייתה."
חמותי השפילה את מבטה לרצפה.
"לפני החתונה שלכם מרי סוף סוף סיפרה לי מה התשובה שלי אז גרמה לה להרגיש."
"התנצלת בפניה?"
"כמובן."
"היא סלחה לך?"
"היא אמרה שהיא כבר יודעת שאני אוהבת אותה. אבל היא הייתה רוצה לדעת את זה כבר כשהייתה ילדה קטנה."
התיישבתי שוב.
"כשהיא נכנסה להיריון, היא העלתה את הנושא פעם נוספת," המשיכה אמה.
"היא אמרה שהיא לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהבנות שלה עלולות יום אחד להרגיש לא רצויות, אם יקרה משהו."
"מה אמרת לה?"
"הבטחתי שאהיה שם בשביל הבנות. לא משנה מה יקרה."
הסתכלתי על המעטפה.
"ואז נעלמת."
חמותי נרתעה.
"כן."
באותו רגע חזר אליי זיכרון.
מרי שכבה לצדי במיטה כמה שבועות לפני הלידה.
אחת התינוקות בעטה בעוצמה כזאת שיכולתי לראות את בטנה זזה.
פרצתי בצחוק.
אבל מרי לא צחקה.
במקום זאת היא שאלה לפתע:
"אם יקרה לי משהו, אתה חושב שיום אחד תצטער שבכלל הבאנו את שתיהן לעולם?"
"איזו מין שאלה זאת?"
"בבקשה. פשוט תענה."
"ברור שלא."
"גם אם תתגעגע אליי?"
הסתובבתי אליה.
"אני אתגעגע אלייך בכל יום. אבל אני עדיין אוהב את הבנות שלנו בכל יום."
מרי התחילה לבכות.
נשקתי למצחה.
אמרתי לה שהיא מותשת.
שהיא לא צריכה לדאוג.
שהכול יהיה בסדר.
באותו זמן חשבתי שאלה פשוט הפחדים של אישה שעומדת להפוך לאמא.
עכשיו הבנתי מה באמת הסתתר מאחורי השאלה שלה.
"מרי שאלה אותי פעם משהו," אמרתי לאמה.
ואז סיפרתי לה על השיחה שלנו בחדר השינה.
היא נעצה בי מבט.
"זה מה שהיא שאלה אותך?"
"כן."
"ואמרת לה שבכל זאת היית רוצה את הבנות?"
"כמובן."
ידה התרוממה אל פיה.
"זה בדיוק מה שהייתי צריכה להגיד לה כשהייתה בת שמונה."
הסתכלתי לכיוון חדר הילדים.
"היא מעולם לא הסבירה לי למה שאלה את השאלה הזאת."
"היא רצתה לספר לך. אחרי הלידה."
"למה היא חיכתה כל כך הרבה זמן?"
"כי היא התביישה בכך ששאלה אחת שנותרה ללא תשובה בילדותה עדיין מפחידה אותה כל כך."
"היא לא הייתה צריכה להתבייש בזה בפניי."
"אני יודעת."
לראשונה מאז מותה של מרי הרגשתי כעס כלפי אשתי.
לא מפני שבבית החולים בחרה להציל את בנותינו.
אלא מפני שנשאה את הכאב הישן הזה לגמרי לבדה, אף שהייתי ממש לצדה.
אבל אז נזכרתי איך בכתה בזרועותיי באותו לילה.
אולי היא באמת ניסתה לספר לי.
אולי הייתי עסוק מדי בלהבטיח לה שהכול יהיה בסדר, עד שלא הצלחתי להבין באמת מה היא שואלת אותי.
אמה דחפה את המעטפה על פני השולחן.
"מרי כתבה את המכתב הזה בשבילי. היא אמרה שמותר לי להראות לך אותו אם יקרה לה משהו. אבל עד היום לא הצלחתי לעשות את זה."
"ממה היא פחדה?" שאלתי.
חמותי דחפה את המעטפה מעט קרוב יותר אליי.
"תקרא בעצמך."
פתחתי את דף הנייר המקופל.
זה היה כתב ידה של מרי.
אפילו הלבבות הקטנים היו שם, אלה שלפעמים נהגה לצייר מעל אותיות מסוימות.
נגעתי בנייר לפני שהתחלתי לקרוא.
אמא יקרה,
אני יודעת שאהבת אותי.
היום אני יודעת את זה.
אבל כשהייתי קטנה, האמנתי שהיית מוותרת מיד על כל יום איתי בתמורה לכך שאבא יחזור.
אני יודעת שמעולם לא התכוונת לזה.
ובכל זאת, במשך שנים ניסיתי להיות שקטה ובלתי מורגשת ככל האפשר, כדי שלא אעציב אותך.
עכשיו אני בעצמי עומדת להפוך לאמא לשתי בנות.
אני כבר אוהבת אותן יותר מכפי שמילים יכולות לתאר.
ואני מפחדת.
לא מהן.
אלא ממה שהאבל יכול לגרום לאנשים להאמין.
נאלצתי לבלוע את רוקי.
ואז המשכתי לקרוא.
הוא יאהב את הבנות.
אני יודעת את זה.
הוא לא יודע כמה דברים בתוכי הוא כבר ריפא.
יום אחד אספר לו.
כנראה אני דואגת לגמרי לשווא.
אבל אם יקרה לי משהו, הוא יאשים את עצמו.
הוא יאמין שהיה צריך לומר או לעשות משהו אחר.
בבקשה אל תיתני לבנות שלנו לגדול עם המחשבה שאבא שלהן איבד את אמא שלהן בגללן.
תגידי לו שסמכתי עליו.
תגידי לו שרציתי את הבנות שלנו.
ובבקשה, אמא.
אל תיעלמי.
הבטחת.
אני רוצה שהבנות שלי ידעו שהן היו רצויות.
מהרגע הראשון.
ולתמיד.
קראתי את המכתב פעמיים.
ואז מבטי נעצר על משפט מסוים.
הוא לא יודע כמה דברים בתוכי הוא כבר ריפא.
במשך שלושה חודשים חייתי מחדש שוב ושוב את הרגע הנורא ביותר בנישואים שלנו.
את הרגע שבו האמנתי שהפקרתי את מרי.
אבל במשך כל אותו זמן אשתי נשאה בתוכה זיכרון אחר לגמרי.
לילה במיטה שלנו.
שאלה שאת משמעותה לא הבנתי אז.
ותשובה שכמעט כבר לא זכרתי.
הצמדתי את ידי לפי.
מרי פקפקה במשך שנים בכך שהיא באמת רצויה.
ואיכשהו עזרתי לה להתגבר על הספק הזה בלי שבכלל ידעתי על כך.
"היא סמכה עליי?" שאלתי בשקט.
אמה הנהנה.
"אפילו כשידעה מה עלול לקרות?"
"היא לא ציפתה למות. היא פחדה מפני שידעה איך זה מרגיש לגדול בתוך אבל עמוק."
הסתכלתי שוב על המשפט.
תגידי לו שסמכתי עליו.
בבית החולים התבוננתי בפניה של מרי בזמן שהרופאים דיברו איתנו.
חיכיתי בייאוש שמישהו יציע פתרון אחר.
ואז היא לחצה את ידי.
"הבנות. כמובן שהבנות."
תמיד האמנתי שלחיצת היד הזאת הייתה הפרידה שלה ממני.
עכשיו תהיתי אם ניסתה לומר לי משהו אחר.
אני סומכת עליך.
לא מפני שאני אמור לקבל החלטה במקומה.
אלא מפני שידעה שאכבד את ההחלטה שכבר קיבלה.
החלקתי את המכתב על השולחן כדי ליישר אותו.
"היא ביקשה ממך במפורש לא להיעלם."
"אני יודעת."
"הבטחת לה."
"כן."
"וכששלחתי לך תמונות של הבנות שלה, ענית לי בשתי מילים."
הסתכלתי על חמותי.
"זה כל מה שהיה לך לתת להן?"
היא התחילה לבכות.
לא הושטתי אליה יד.
"בכל פעם שהסתכלתי על הבנות, ראיתי את מרי," הסבירה. "וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שהבת שלי הייתה אמורה להחזיק את התינוקות האלה בעצמה."
"אבל הבנות כאן."
"אני יודעת."
"מרי כבר לא כאן. אבל הבנות שלה כן."
"אני יודעת."
"ידעת מה השתיקה שלך עשתה למרי בילדותה."
חמותי הנהנה.
"ובכל זאת השארת אותנו לבד."
"כן."
כמעט רציתי שהיא תתווכח איתי.
שתיתן לי איזה תירוץ שאוכל לכעוס עליו.
אבל במקום זאת היא לחשה:
"מרי חיכתה כשהייתה ילדה קטנה שאחזור להיות שם בשבילה באמת. ועכשיו גרמתי גם לבנות שלה לחכות לי."
קמתי וניגשתי לכיור.
על מגבת מטבח עמדו ארבעה בקבוקי תינוקות לייבוש.
נזכרתי איך מרי נהגה לצחוק עליי בזמן ההיריון בגלל ההרגל החדש שלי להיות מסודר כל כך.
עכשיו רשמתי את שעות ההאכלה על פתקים קטנים.
בחלק מהלילות כבר לא ידעתי איזו מהבנות האכלתי לאחרונה.
"חשבתי שאת שונאת אותי," אמרתי לבסוף.
אמה הרימה את מבטה.
"חשבתי שאתה שונא את עצמך על כך שאמרת כן בבית החולים."
הסטתי את מבטי.
"זה נכון."
ואז הסתובבתי אליה שוב.
"אבל למה לא באת?"
היא ניגבה את פניה.
"כי פחדתי להסתכל על הבנות ולרצות במקום זאת שמרי תחזור אליי. התביישתי במחשבה הזאת. אז התרחקתי."
"בדיוק הדבר שמרי ביקשה ממך לא לעשות."
"אני יודעת."
אחזתי בחוזקה במשטח העבודה במטבח.
"למה באת היום?"
"אתמול שלחת לי תמונה."
נזכרתי.
שתי הבנות שכבו על שמיכת התינוקות שלהן.
אחת חייכה.
השנייה אחזה בשרוול של אחותה.
מתחת לתמונה כתבתי:
"הן מתחילות לחייך כשאני שר להן."
"כשקראתי את ההודעה הזאת," אמרה חמותי, "נזכרתי איך מרי תמיד שרה כשהייתה ילדה קטנה."
היא עצרה לרגע.
"ואז הבנתי שאני כבר אפילו לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שרתי איתה."
היא פתחה את המגירה שבה היה מונח המכתב של מרי.
היא קראה אותו שוב.
ואז מצאה שתי שמלות קטנות שקנתה עוד לפני הלידה.
הן עדיין היו באריזות שלהן.
באותו בוקר היא נסעה לבית שלנו.
במשך כמעט שעה ישבה בחוץ בתוך המכונית.
"כמעט נסעתי מכאן שוב."
"מה עצר אותך?"
"דמיינתי איך יום אחד הבנות יהיו גדולות מספיק כדי לשאול למה סבתא שלהן מעולם לא באה לבקר."
הסתכלתי לעבר דלת חדר הילדים.
"ומה היית עונה להן?"
היא הנידה בראשה.
"שום תשובה שלא הייתה פוגעת בהן."
במשך זמן רב ישבנו בשתיקה ליד שולחן המטבח.
ואז סיפרתי לה משהו שעדיין לא העזתי לספר לאיש.
"לפעמים אני רוצה כל כך שמרי תחזור, שאני מרגיש אשם כשאני מסתכל על הבנות שלנו."
אמה הקשיבה.
"אני מחזיק אחת מהתינוקות בזרועותיי ופתאום חושב שמרי הייתה אמורה להיות כאן. היא הייתה צריכה לראות את החיוך הראשון. היא הייתה צריכה לדעת איזו מהבנות שלנו לא אוהבת חלב קר."
גרוני התכווץ.
"ואז אני שוב נזכר במה שאמרתי בבית החולים."
"מרי ביקשה ממך."
"ואני הסכמתי."
"כי סמכת עליה."
הנדתי בראשי.
"אני כל הזמן מרגיש כאילו החלפתי את מרי בבנות."
אמה הושיטה את ידה מעבר לשולחן.
אבל משכתי את ידי לאחור.
לא מפני ששנאתי אותה.
אלא מפני שהייתי חייב סוף סוף לומר את המחשבה הזאת עד הסוף.
"אפילו פעם אחת לא רציתי שהבנות שלנו לא ייוולדו."
"אני מאמינה לך."
"אבל הייתי רוצה שמרי לא תמות."
"כמובן שהיית רוצה את זה."
נעצתי מבט בחמותי.
גם היא בכתה.
"אלה שני רצונות שונים לחלוטין," אמרה.
לפתע נזכרתי שוב בשאלה של מרי בחדר השינה.
"גם אם תתגעגע אליי?"
עניתי בלי שום היסוס.
"אני אתגעגע אלייך בכל יום."
"אבל אני עדיין אוהב את הבנות שלנו בכל יום."
ומרי האמינה לי.
מחדר הילדים נשמע בכי.
קמתי והלכתי אל התינוקות.
ברגע שהרמתי אחת מהן, גם אחותה התעוררה.
כמובן.
בסופו של דבר לקחתי את שתיהן לזרועותיי והנחתי אחת על כל כתף.
חמותי הופיעה בפתח הדלת.
היא צפתה בי מנדנד בעדינות את הבנות.
"מרי הייתה צוחקת על זה," אמרתי.
"על מה?"
"היא תמיד טענה שאני אפילו לא מסוגל לסחוב שקית קניות בלי להפיל משהו."
אמה צחקה.
זה היה רק צחוק קטן ושקט.
אבל זאת הייתה הפעם הראשונה זה זמן רב ששמעתי ממנה צחוק אמיתי.
ואז שאלה:
"מותר לי להחזיק אחת מהן?"
היססתי.
היא מיד השפילה את מבטה.
"אני מבינה."
"הבנות האלה לא יכולות לחכות כל החיים עד שיום אחד תהיי מוכנה."
"אני יודעת."
"אני לא מתכוון להבטיח להן שסבתא שלהן תבוא, אם יש סיכוי שפתאום תיעלמי שוב."
היא הנהנה.
"אז אני ארוויח מחדש את האמון שלהן. אם תיתן לי."
הושטתי לה את הקטנה מבין שתי בנותינו.
היא לקחה את התינוקת בזהירות לזרועותיה והצמידה אותה בעדינות אליה.
"שלום, מתוקה שלי," לחשה. "אני סבתא שלך."
הקטנה תפסה את צווארון החולצה שלה.
אמה של מרי חייכה מבעד לדמעות.
באותו יום לא הכול הסתדר לפתע.
לא סלחתי לה סתם כך על שלושה חודשים של שתיקה רק מפני שבכתה במטבח שלי.
אבל היא חזרה למחרת בבוקר.
וגם ביום שלאחר מכן.
היא שטפה את בקבוקי התינוקות.
למדה להבחין בין סוגי הבכי השונים.
והחזיקה את הבנות בזרועותיה בזמן שסוף סוף הצלחתי לישון כמה שעות.
באחד מימי אחר הצהריים היא האכילה את הקטנה מבין השתיים, כשהתינוקת לפתע כרכה את אצבעותיה הזעירות סביב אגודלה.
חמותי קפאה במקומה.
"גם מרי תמיד הייתה עושה את זה," לחשה.
עיניה התמלאו בדמעות.
לרגע היא הסתכלה לעבר הדלת.
זיהיתי את המבט הזה.
כבר ראיתי אותו כשהגיעה אלינו בפעם הראשונה.
זה היה הרצון לברוח לפני שהזיכרון יהפוך לכואב מדי.
אבל אז התינוקת השמיעה קול קטן וחסר סבלנות.
סבתה השפילה אליה את מבטה.
"אני כאן," לחשה.
היא ניגבה את פניה בידה הפנויה.
והמשיכה להאכיל את הקטנה.
הפעם היא נשארה.
כעבור שבוע היא הביאה איתה אלבום תמונות ישן.
היו בו תמונות של מרי כשהייתה ילדה קטנה.
מרי עם שיניים קדמיות חסרות.
מרי עם כובע יום הולדת עקום על ראשה.
מרי יושבת על כתפיו של אביה.
אמה נגעה בתצלום הזה.
"במשך שנים לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו."
ואז היא סיפרה לי היכן צולמה התמונה.
איך מרי התעקשה לטפס פעם נוספת על כתפיו של אביה.
ואיך הוא העמיד פנים שהרגליים שלו כבר עייפות מדי בשביל זה.
שנינו פרצנו בצחוק.
לזה לא ציפיתי.
מאוחר יותר פתחתי סוף סוף את התיק מבית החולים.
הוצאתי מתוכו את הסוודר של מרי.
עדיין נותר בו ריח חלש מאוד של הסבון שלה.
במשך זמן רב פשוט החזקתי אותו בידיי.
ואז קיפלתי אותו בקפידה והנחתי אותו לצד אלבום התמונות.
כבר לא מוסתר.
לא נשכח.
לפני שחמותי הלכה באותו ערב, היא הבחינה בסוודר.
"מרי לבשה אותו ביום שבו הגיעה לבית החולים," אמרה.
הנהנתי.
"היא קנתה אותו בטיול הראשון שלנו יחד. ירד גשם במשך כל סוף השבוע, אבל מרי טענה שזה רק הפך הכול לרומנטי יותר."
אמה חייכה.
"ככה היא הייתה. היא הצליחה למצוא משהו יפה אפילו כשהכול השתבש."
התבוננתי בשרוולים.
הם היו מתוחים משום שמרי נהגה למשוך אותם שוב ושוב מעל כפות ידיה במשך השנים.
"תמיד חשבתי שאם אוציא את הסוודר מהתיק, זה אומר שאני משחרר אותה."
"לא," השיבה אמה בעדינות.
"זה אומר שהבנות שלה יוכלו להכיר את אמא שלהן."
באותו ערב התיישבתי בין שתי עריסות התינוקות.
סיפרתי לבנות על אמא שלהן.
על איך שהתווכחה על שמות אפשריים.
על כמה נורא היא שרה לפעמים.
ועל איך שצחקה בבוקר הלידה מפני שלא הצלחתי למצוא את בקבוק המים שלה.
אחת מבנותינו הזיזה את אגרופה הקטן.
השנייה התבוננה בפניי בתשומת לב.
"אמא שלכן רצתה אתכן," לחשתי.
"את שתיכן."
נגעתי בידיהן הזעירות.
"וגם אני רוצה אתכן."
עדיין התגעגעתי למרי.
בכל יום.
ואתגעגע אליה כל חיי.
אבל יום אחד הבנות שלנו ישאלו למה אמא שלהן אינה נמצאת איתן.
ואז לא אספר להן שבגללן איבדתי את אמא שלהן.
אספר להן שמרי כבר אהבה אותן עוד לפני שראתה את פניהן בפעם הראשונה.
אספר להן על הצחוק שלה.
על האומץ שלה.
ועל ההחלטה האחרונה ההיא בבית החולים.
אספר להן שאמא שלהן ביקשה ממני לסמוך עליה.
ושעשיתי זאת.
נשקתי לשתי הבנות על מצחן.
ואז כיביתי את האור.
מחר הן שוב יתעוררו רעבות.
סבתא שלהן תגיע.
ויחד נמשיך לספר להן על מרי, שוב ושוב.
