במשך שלוש שנים חיפשתי את בני היחיד, מבלי לדעת אם אזכה אי פעם לראות אותו שוב. לא הפסקתי להאשים את עצמי במריבה האחרונה שלנו, ושחזרתי בראשי כל מילה שנאמרה בינינו. ואז, ביקור בלתי צפוי הביא איתו סוף סוף את הידיעה שכבר כמעט איבדתי תקווה לקבל. אלא שלצד הבשורה הגיעו גם שאלות, ולא הייתי בטוחה שלבי יוכל לשאת את התשובות עליהן.
הדבר הראשון שזיהיתי היה התפרים שליד כיס המעיל.
אני עצמי תיקנתי את הקרע הקטן הזה לפני שלושה חורפים.
זה היה המעיל הירוק הכהה של בני.
ועכשיו הוא היה מונח על מרפסת הכניסה שלי, פרוש מעל שתי תינוקות שזה עתה נולדו.
"לוקאס?"
מיהרתי להעביר את מבטי לאורך שביל הגישה לבית, לשני הכיוונים.
אבל לא ראיתי איש.
קצת לפני השעה שש נשמע צלצול בפעמון דלת הכניסה.
חשבתי שהגיע משלוח כלשהו.
במקום זאת מצאתי שם סל-קל ובתוכו שתי תינוקות זעירות.
פניהן היו גלויות, ומתחת למעיל המוכר שתיהן לבשו בגדים חמים.
הכנסתי מיד את התינוקות הביתה.
ואז הבחנתי במשהו שהוסתר בכיס המעיל.
מכתב מקופל.
על המעטפה הופיע שמי.
הייתי מזהה את כתב היד הזה גם בין אלפי כתבי יד אחרים.
באצבעות רועדות פתחתי את המעטפה.
אמא יקרה,
תמיד אמרת לי שאוכל לפנות אלייך בכל פעם שאזדקק לעזרה.
מעולם לא שכחתי את זה. פשוט בשלב מסוים הפסקתי להאמין שאני עדיין ראוי לעזרתך.
אלה הבנות שלי, אבי וליילה. הן בנות שבועיים. לאמא שלהן קוראים האנה.
שתיהן בריאות, והן מוקפות באהבה.
אני רוצה שתדעי שאני חי. ואני רוצה שהבנות שלי יכירו את סבתא שלהן.
אני מצטער שהשארתי אותך מחכה במשך שלוש שנים.
לוקאס.
קראתי את המילים האלה.
ואז צנחתי על כיסא ופרצתי בבכי.
"לוקאס… אתה חי!"
בני היחיד היה בחיים.
ואיכשהו, בזמן שלא ידעתי עליו דבר, הוא אפילו הפך לאבא.
לפתע נשמעה שוב דפיקה בדלת.
זינקתי ממקומי ופתחתי אותה.
בחוץ עמדה צעירה שהחזיקה תיק החתלה.
"אני האנה", אמרה במהירות. "אני ממש מצטערת. רק הלכתי לרגע למכונית להביא את התיק של הבנות. יכולתי לראות אותן כל הזמן."
"את אמא שלהן? האנה?"
היא הנהנה.
זזתי הצדה כדי לפנות לה מקום.
"בבקשה, תיכנסי. אני דניס."
האנה ניגשה מיד אל התינוקות.
"איפה לוקאס?" שאלתי.
"הוא לא רחוק מכאן."
"הוא בסדר?"
"כן. אבל הוא מפחד שתגרשי אותו."
נעצתי בה מבט.
"תגידי לו שחיפשתי אותו במשך שלוש שנים. ואז תשאלי אותו ממה, לדעתו, אני באמת מפחדת."
הייתי בת ארבעים ושש כשהמכתב הזה הגיע לידיי.
לוקאס היה בן שמונה עשרה כשנעלם בבוקר רגיל אחד בחודש ינואר.
הוא אכל ארוחת בוקר ליד דלפק המטבח.
הוא התלונן שהוא עומד לאחר, ואז חטף את תיק הגב שלו.
"תסגור את המעיל כמו שצריך. קפוא בחוץ", קראתי אחריו.
הוא גלגל את עיניו, צחק ונישק אותי על הלחי.
המעיל הירוק הכהה היה הדבר האחרון שראיתי אותו לובש.
לוקאס לא חזר הביתה באותו ערב.
יומיים לאחר מכן נמצאה מכוניתו בחניון, במרחק כמה קילומטרים מהבית.
הטלפון הנייד שלו נעלם.
הוא לא השאיר מכתב פרידה.
אפילו לא הודעה קצרה.
ולא היה שום סימן לכך שתכנן לעזוב.
המשטרה חיפשה אחריו במשך חודשים.
חבריו נחקרו.
תליתי מודעות נעדרים ועקבתי אחרי כל פיסת מידע, קטנה ככל שתהיה.
אבל דבר מכל אלה לא החזיר אליי את בני.
מעולם לא הצלחתי להיפרד מהחפצים שהשאיר מאחור.
ועכשיו ישבה פתאום בסלון שלי צעירה זרה, יחד עם שתי בנותיו.
"כמה זמן את מכירה את לוקאס?" שאלתי את האנה.
"בערך שנתיים וחצי."
"הוא סיפר לך עליי?"
היא היססה.
"הוא אמר שאחרי מריבה ביניכם הפסקתם לדבר."
השפלתי את מבטי אל המכתב שלו.
"הוא ידע שדיווחתי עליו כנעדר?"
האנה שתקה לרגע.
"כן. אבל אני גיליתי את זה רק הרבה יותר מאוחר."
"כמה יותר מאוחר?"
"בשנה שעברה."
נשמתי עמוק.
"עוד נדבר על זה. אבל קודם כול אני רוצה לשמוע את הקול שלו."
האנה הושיטה לי את הטלפון שלה.
לוקאס ענה בצלצול השלישי.
"האנה?"
עצמתי את עיניי.
"לוקאס, זאת אמא."
דממה.
ואז שמעתי את קולו.
"אמא?"
"אתה במקום בטוח?"
"כן."
"אז תבוא לכאן היום אחר הצהריים. אני צריכה לשמוע ממך מה בדיוק קרה. אני לא אגרש אותך."
קולו נשבר.
"אני אבוא."
אחרי שסיימנו את השיחה שאלתי את האנה על התאומות.
"הן כבר אכלו", הסבירה. "כנראה שבקרוב אצטרך להחליף לליילה חיתול."
"אז בבקשה תראי לי מה צריך לעשות."
האנה לימדה אותי איך להחזיק את הבנות בצורה הנכונה.
לאבי היה האף של לוקאס.
וליילה המשיכה להפנות את ראשה לעבר הכיוון שממנו שמעה את קולה של אחותה.
כבר אהבתי את שתי הילדות הקטנות האלה בכל לבי.
אבל עדיין הייתי זקוקה לתשובות מאביהן.
לוקאס הגיע באותו אחר הצהריים.
זיהיתי את צורת ההליכה שלו עוד לפני שהצלחתי לראות היטב את פניו.
כתפיו התרחבו.
הוא גידל זקן.
ועיניו נראו עייפות.
"שלום, אמא."
"תיכנס."
עמדנו זה מול זו במשך זמן מה, בלי לומר דבר.
ואז שאלתי את השאלה שייסרה אותי במשך שלוש שנים.
"עזבת בגלל המריבה שלנו?"
לוקאס הנהן.
"אמרת שאני זורק את העתיד שלי לפח."
בערב שלפני היעלמותו לוקאס הודיע לי שהוא אינו רוצה ללמוד במכללה.
במקום זאת, הוא רצה לעבור הכשרה מקצועית כמכונאי רכב.
במשך שנים חסכתי כסף כדי לממן את לימודיו.
והשיחה בינינו הפכה במהירות לוויכוח שכבר מזמן לא עסק רק בשכר הלימוד.
"אמרתי שאתה עומד לקבל החלטה חשובה בלי שיש לך תוכנית מסודרת", השבתי.
לוקאס הניד בראשו.
"אמרת שבסוף אבוא להתחנן בפנייך לכסף. ושאני הורס את כל מה שעבדת קשה כל כך כדי לתת לי."
"פחדתי שתוותר על הלימודים ואחר כך תתחרט."
"אפילו לא נתת לי להסביר לך איך תוכנית ההכשרה הזאת עובדת."
נזכרתי איך קטעתי אותו שוב ושוב באמצע דבריו.
ואז נפלטו מפי המילים שרדפו אותי מאז אותו ערב.
"אם אתה פשוט מוותר על הכול, אל תצפה שאפתור בשבילך כל בעיה שתצוץ בהמשך."
לוקאס הביט בי.
"חשבתי שהתכוונת שאסור לי יותר לחזור הביתה."
"דיברתי על הלימודים שלך, לוקאס. הייתי כועסת. אבל מעולם לא הפסקתי לרצות אותך בבית שלי."
הוא העיף מבט לעבר הדלת.
"לאן הלכת באותו בוקר?" שאלתי.
"השארתי את המכונית בחניון ונסעתי באוטובוס לחבר. בהתחלה התכוונתי להישאר אצלו רק כמה ימים."
"ומה קרה כשהתחילו לחפש אותך?"
"נסענו למדינה אחרת. אח שלו הציע לנו חדר, ואני מצאתי עבודה."
בקושי הצלחתי להאמין למה ששמעתי.
"החבר שלך ידע שאני מחפשת אותך?"
"בהתחלה לא. כמה חודשים אחר כך סיפרתי לו שכבר יצרתי איתך קשר."
לוקאס השפיל את ראשו.
"שיקרתי לו כי הוא כל הזמן לחץ עליי להתקשר אלייך."
"ומה קרה לטלפון שלך?"
"הוא התקלקל. קניתי אחד חדש, אבל אף פעם לא נתתי לך את המספר."
רכנתי לעברו.
"חיפשתי אותך בכל מקום, לוקאס. ואתה ידעת את זה."
"אני יודע. אני מצטער."
"איך הכרת את האנה?"
"בעבודה. עד לא מזמן גרנו שם."
בהיתי בו.
"אז אחרי כל השנים האלה חזרת לגור באזור שלנו. קרוב מספיק כדי שתוכל פשוט להגיע הביתה. ובכל זאת שלחת אליי קודם את האנה."
"לא הייתי מסוגל לעמוד מולך."
קמתי ממקומי והתקרבתי אליו.
"הייתי צריכה להקשיב לך טוב יותר כשניסית להסביר לי את התוכניות שלך. אבל הייתי עונה לכל שיחת טלפון ממך. לכל אחת, בלי יוצא מן הכלל."
ואז לוקאס התחיל לבכות.
כשפרשתי לעברו את זרועותיי, הוא משך אותי לחיבוק חזק.
במשך שלוש שנים דמיינתי שוב ושוב את החיבוק הזה.
אבל לא ציפיתי לגלות כמה דברים עדיין נצטרך לברר בינינו.
באותו ערב אמרתי ללוקאס:
"יש משהו שאנחנו חייבים לטפל בו עכשיו."
"מה?"
"אנחנו צריכים לעדכן את הדיווח על היעדרותך. אנשים חיפשו אותך במשך חודשים."
התקשרנו לחוקר שהיה אחראי לתיק וקבענו שלוקאס יגיע בעצמו כדי לאשר את זהותו.
לאחר מכן הוא יצר קשר גם עם החבר שאצלו הסתתר אז.
"שיקרתי כשאמרתי שדיברתי עם אמא", הודה. "אני נמצא אצלה עכשיו."
כשסיים את השיחה, הסתכלתי עליו.
"למה חזרת דווקא עכשיו?"
"סבתא של האנה נפטרה והשאירה לה דירה כאן. עברנו אליה בחודש שעבר."
"זה מסביר למה אתם שוב גרים קרוב. אבל למה החלטת לבוא אליי?"
לוקאס היסס.
"אנחנו לא בדיוק במצב כלכלי טוב. חשבתי שאולי אוכל לבקש ממך עזרה."
בחנתי את פניו.
"זאת הסיבה שבאת?"
"אני יודע איך זה נראה. אבל האנה רצתה שאחדש איתך את הקשר עוד לפני כן."
קולו נחלש.
"התגעגעתי אלייך, אמא."
האנה התערבה בשיחה.
"אמרתי לו שלא נכון לבקש ממך שום דבר לפני שנספר לך את כל האמת."
"היא צודקת", השבתי. "על כסף נוכל לדבר בהזדמנות אחרת."
לוקאס השפיל את ראשו.
"כשהחזקתי את התאומות בפעם הראשונה, דמיינתי איך ארגיש אם יום אחד הן פשוט ייעלמו ולא אקבל מהן שום סימן חיים."
הוא בלע את רוקו בקושי.
"רק אז הבנתי באמת מה עשיתי לך."
לקחתי את ידו.
"אז בבקשה, אל תחזור לעולם על אותה טעות."
ביום ראשון שלאחר מכן הגיעה אחותי לביקור.
גם לוקאס והאנה היו שם עם התאומות.
אחותי בילתה אינספור סופי שבוע בעזרה בחיפושים אחר לוקאס.
כשבני התחיל לספר על עבודתו, היא הניחה לפתע את ספל הקפה שלה.
"תגיד לי, בכלל ראית את מודעות הנעדרים שתלינו עם התמונה שלך?"
לוקאס הנהן.
"כן."
"ובכל זאת נתת לאמא שלך להמשיך לחפש אותך?"
מבטו נדד אל הדלת.
"אולי עדיף שאלך."
"לא", אמרתי מיד.
ואז פניתי אל אחותי.
"יש לך כל זכות לכעוס. גם אני כועסת. אבל אני לא מוכנה שיביישו אותו וישפילו אותו כאן, בסלון שלי."
"הוא חייב להבין מה הוא עשה."
"הוא מבין. והשיקום של האמון בינינו הוא עניין שלו ושלי."
אחותי הסיטה את מבטה.
לוקאס נשאר.
מאוחר יותר הוא הראה לי תמונות מתקופת ההיריון של האנה.
התבוננתי בפניו המחייכות בתצלומים.
וחשבתי על כל הרגעים החשובים בחייו שהחמצתי.
לבסוף אמרתי:
"תראה לי שמעכשיו אני באמת יכולה לסמוך על כך שתהיה כאן, לוק."
כעבור כמה שבועות הופיע לוקאס בדלת ביתי עם שלוש מעטפות.
באחת היה מכתב שבו סיפר על עבודתו.
בשנייה כתב על האנה.
את השלישית כתב אחרי שגילה שהיא בהיריון.
"שלושה מכתבים", אמרתי באיטיות. "ואפילו אחד מהם לא שלחת?"
"פחדתי מהתגובה שלך."
פתחתי את המעטפה השלישית.
בזמן שקראתי, הרגשתי את גרוני מתהדק.
"שמעת את פעימות הלב של הבנות שלך, בזמן שאני עדיין תהיתי אם אתה בכלל בחיים."
לוקאס השפיל את עיניו.
העברתי את אצבעותיי על התאריכים שהופיעו במכתבים.
"בכל פעם שישבת לכתוב אחד מהמכתבים האלה, יכולת לספר לי שאתה חי. ובכל פעם מחדש בחרת שלא לעשות את זה."
"אני מצטער."
דחפתי את המכתבים בחזרה לעברו.
"קח אותם איתך הביתה, לוקאס."
הוא הרים אליי מבט מופתע.
"אם אתה רוצה שנכיר זה את זו מחדש, תבוא לכאן ותדבר איתי."
לקחתי נשימה עמוקה.
"אל תביא לי שוב שלוש שנים של דברים שכמעט עשית."
בשבת הגיעה האנה עם אבי וליילה, בזמן שלוקאס היה בעבודה.
לאחר שהאכילה את ליילה, היא המשיכה להחזיק אותה בזרועותיה בזמן ששוחחנו.
"אז כבר לפני שנה גילית שלוקאס הוכרז כנעדר?" שאלתי.
"כן. עד אז חשבתי שאתם פשוט לא מדברים. ואז מצאתי באינטרנט מודעת חיפוש ישנה שלך."
"ובכל זאת לא יצרת איתי קשר?"
"ביקשתי מלוקאס שוב ושוב שיתקשר אלייך. בכל פעם הוא הבטיח שיעשה את זה."
הסתכלתי עליה.
"למה הבאת אליי את התאומות באותו בוקר?"
האנה ליטפה בעדינות את גבה של ליילה.
"אחרי שסבתא שלי נפטרה, ירשתי ממנה את הדירה. לוקאס רצה לפגוש אותך שוב, אבל במקביל הוא דאג בגלל החשבונות שאנחנו צריכים לשלם."
היא השתתקה לרגע.
"אמרתי לו שהוא לא יכול לבקש ממך תמיכה לפני שיספר לך את כל האמת."
"אז הוא שלח אותך במקומו."
"הוא היה אמור לבוא איתי."
"זאת לא הייתה האחריות שלך."
"אני יודעת."
האנה השפילה את מבטה אל בנותיה.
"אבל אני לא רוצה שאבי וליילה יגדלו עם המחשבה שכשפוגעים במישהו, הפתרון הוא פשוט לנתק איתו קשר."
התבוננתי בשתי הילדות.
"אני רוצה להיות חלק מהחיים שלהן. אבל אני לא מתכוונת לפצות על השתיקה של לוקאס באמצעות כסף."
"אני גם לא מבקשת שתעשי את זה."
"אז אם את צריכה עזרה, בבקשה תפני אליי ישירות. לוקאס צריך ללמוד לדבר בשם עצמו."
האנה הנהנה.
לראשונה השיחה שלנו כבר לא עסקה רק במה שקרה בעבר.
היא עסקה גם במשפחה שאולי עוד נוכל לבנות יחד.
שבוע לאחר מכן לוקאס הגיע לבדו.
דיברנו על השאלה מתי האנה והתאומות יוכלו לבוא שוב, כשלפתע הוא שינה את הנושא.
"אמא, אני צריך לשאול אותך משהו."
הבטתי בו.
"אני יודע שאמרת שעוד נדבר על הכסף."
"אנחנו יכולים לדבר על זה עכשיו. מה אתם צריכים?"
"אנחנו לא משלמים שכר דירה, אבל המעבר רוקן את כל החסכונות שלנו. וחוץ מזה יש הוצאות תחזוקה של הבית, חשמל, מים וחשבונות מבית החולים."
הוא היסס.
"אנחנו ממש יכולים להיעזר בקצת תמיכה."
"איזו תמיכה בדיוק?"
"מצרכים לאוכל. דברים לתינוקות. אולי מספיק כדי שנצליח לעבור את החודשים הקרובים."
"חישבתם כמה כסף חסר לכם בכל חודש?"
"לא בדיוק."
"אז כדאי שתתחילו מזה."
לוקאס קימט את מצחו.
"אמא, לא הייתי מבקש ממך אם המצב לא היה באמת קשה."
"אני מאמינה לך. אבל אתה צריך להבין גם איך אני רואה את הדברים."
הוא המתין שאמשיך.
"אני אקנה כל מה שאבי וליילה צריכות. חיתולים, מזון לתינוקות, בגדים וכל דבר אחר שיוכל לעזור להן."
עצרתי לרגע.
"אבל אני לא מתכוונת פשוט לתת לך כסף בלי לדעת לאן הוא הולך."
"את חושבת שאבזבז אותו?"
"אני לא מאשימה אותך בשום דבר, לוקאס. אבל עכשיו יש לך שתי בנות. אתה צריך תוכנית מסודרת שתאפשר לך לדאוג להן."
הוא נשען לאחור.
"חשבתי שתשמחי לעזור לנו."
"אני שמחה לעזור כשאני יכולה. אבל במקביל אני עדיין מנסה להבין איך הצלחת לחיות שלוש שנים בלי לספר לי שאתה בחיים."
פניו התקשחו.
"כבר ביקשתי סליחה, אמא. מה עוד את רוצה שאעשה?"
"תן לי זמן. במשך שלוש שנים קיבלת החלטות בלי לשתף אותי. אני לא יכולה לחזור ולסמוך עליך לחלוטין בתוך כמה שבועות."
לוקאס קם ממקומו והושיט יד למעיל שלו.
לרגע אחד הרגשתי כאילו חזרתי לאותו בוקר בחודש ינואר.
"אתה הולך עכשיו כי אתה כועס?" שאלתי.
"אני צריך קצת זמן."
"אז קח את הזמן שאתה צריך."
הבטתי בו ברצינות.
"אבל לוקאס, אם אנחנו רוצים לבנות מחדש קשר אמיתי, אתה לא יכול להיעלם בכל פעם שמשהו נעשה קשה."
הוא היסס.
"אני אתקשר אלייך מחר."
"בסדר."
צפיתי בו יוצא מהבית.
אבל הפעם לא התחננתי שיישאר.
בשמונה באותו ערב הטלפון שלי רטט.
זאת הייתה הודעה מלוקאס.
"אני בבית. אני בסדר. אני צריך קצת זמן לחשוב."
השבתי לו:
"תודה שעדכנת אותי."
למחרת בבוקר הוא באמת התקשר.
בדיוק כפי שהבטיח.
שלושה ימים לאחר מכן לוקאס חזר לבקר.
הפעם הוא הביא איתו את האנה ורשימה כתובה ומסודרת של כל ההוצאות שלהם.
"הייתי צריך להכין את זה לפני שביקשתי ממך כסף", אמר.
עברתי על המספרים.
"נתחיל בדברים שהבנות צריכות. האנה, אני אבוא איתך לקניות."
האנה חייכה בהקלה.
"זה באמת יעזור לנו מאוד."
לוקאס הביט בי.
"ובשאר הדברים אני אטפל", אמר. "כבר ביקשתי בעבודה לקבל משמרות נוספות."
"יופי. הבנות שלך צריכות לדעת שהן יכולות לסמוך עליך."
הוא הנהן.
ואז הפתיע אותי בווידוי.
"כל הזמן ציפיתי שתרגישי הקלה כל כך גדולה מכך שחזרתי, ששום דבר אחר כבר לא יהיה חשוב."
התבוננתי בו.
"אני באמת מרגישה הקלה, לוקאס. אבל במשך שלוש שנים האשמתי את עצמי בכך שאיבדתי אותך."
"למרות שזאת הייתה ההחלטה שלי להישאר רחוק."
"כן. זאת הייתה ההחלטה שלך."
הוא השפיל את ראשו.
"הייתי אנוכי. המשכתי לדחות את שיחת הטלפון כי פחדתי ממה שתגידי."
"ואני הייתי עונה בכל זאת. לא משנה כמה כועסת הייתי."
עיניו התמלאו דמעות.
"הלוואי שהייתי מאמין לך."
"הלוואי שגם אני יכולתי לשכנע אותך בזה, אהוב שלי."
הושטתי אליו את ידי.
"אני לא מוציאה אותך מחיי. אני רק מבקשת שתיתן לי שוב סיבה לסמוך עליך."
"זה בדיוק מה שאני רוצה."
"אז תראה לי שאתה כאן. שוב ושוב, בכל יום."
כעבור כמה חודשים הגיעו לוקאס והאנה עם התאומות כדי שנצטלם יחד לתמונה משפחתית.
לוקאס התחיל לעבוד במשמרות נוספות.
הוא כבר הצליח לשלם חלק מחשבונות בית החולים, ולא היה תלוי בי עוד כדי לממן את הצרכים היומיומיים של בנותיו.
אבי וליילה לבשו סוודרים תואמים.
האנה החזיקה את אבי, בזמן שאני חיבקתי את ליילה קרוב לחזי.
אחרי שסיימנו להצטלם, לוקאס הבחין במעיל הירוק הכהה הישן שלו שהיה תלוי ליד דלת הכניסה.
הוא העביר את אצבעותיו על התפרים שליד הכיס.
"את זוכרת איך תיקנת לי פעם את הקרע הזה?"
"ברור. התלוננת שהתפרים שלי יצאו עקומים לגמרי."
הוא חייך.
"ובכל זאת המשכתי ללבוש אותו."
ואז הבעת פניו נעשתה רצינית.
"הייתי צריך לחזור הביתה הרבה יותר מוקדם."
הנהנתי.
"כן, לוקאס. היית צריך."
הוא חיבק אותי.
לפני שיצאו, הוא עזר להאנה להושיב את הבנות בבטחה במושבי הבטיחות שלהן.
"אני אתקשר אלייך הערב", אמר.
"אני אשמח."
בשעה שבע הטלפון שלי צלצל.
"שלום, אמא."
ברקע שמעתי את ליילה מתחילה לייבב.
"תני לי רגע", אמר לוקאס. "היא צריכה אותי עכשיו."
הקשבתי לו בזמן שהרגיע את בתו הקטנה.
כשחזר לשיחה, סיפר לי איך עבר עליהם היום.
עדיין היו לי שאלות.
ובימים מסוימים עדיין הרגשתי כעס על כל הזמן שאבד לנו.
אבל לוקאס המשיך להתקשר.
הוא עמד בהבטחותיו.
הוא הגיע לבקר.
והוא נשאר חלק מהחיים שלנו.
ולראשונה זה שלוש שנים, יכולתי לעמוד בפתח ביתי ולראות את בני מתרחק, בלי לשאול את עצמי אם אי פעם אזכה לראות אותו חוזר הביתה.
