הלילה היה שקט וחמים. כולם בבית ישנו — ההורים, הילדים, אפילו החתולה שהתגלגלה לכדור ליד הרדיאטור. רק מנורת לילה קטנה האירה את המסדרון, ומאחורי הקיר נשמעו תקתוקים חלשים של שעון. שום דבר לא רמז על סכנה.
אבל בסביבות שלוש לפנות בוקר התעוררה האם מצליל מוזר — כמו פצפוץ שקט. לא חזק, אבל חד, כאילו מישהו שוברת לאט ענף יבש. בהתחלה חשבה שזה הגשם בחוץ, ואז — שהחתולה מגרדת את הקיר. אבל הצליל הופיע שוב.
היא קמה, לבשה חלוק, ויצאה למסדרון. דממה. רק אותו טררר חלש כמעט בלתי נשמע, אי שם ליד הרצפה. ופתאום — ריח. חלש, אבל מוכר. פלסטיק. שרוף. היא הסתובבה וראתה: ליד השקע — ניצוץ זעיר. ואז — עוד אחד.
ואז הבזק כתום לשנייה אחת. היא רצה אליו, משכה את התקע — אותו חימום ישן שתמיד השאירו דולק "בלילה, כדי לא לקפוא". עשן התחיל לעלות מהשקע. ושנייה לאחר מכן החלה להיתמר להבה — פס דק לאורך הטapet.
— ״קום!״ — צעקה, קולה נשבר.
הבעל קפץ, הילדים התעוררו. הוא הסתער עם מגבת רטובה וכיבה את האש, והיא רצה עם דלי מים. החתולה התרוצצה על הרצפה, כוס נפלה ונשברה, צעקות — הכול התערבב. אחרי דקה הכול נגמר. הקיר השחיר, הטapet נשרף, השקע נמס. אבל הבית ניצל.
כשכבאיּם הגיעו, בדקו את המקום ורק הנידו בראשם:
— ״מזל גדול היה לכם. עוד עשר דקות — והכול היה עולה באש. הסיבה: שקע ישן ורשת חשמל עמוסה מדי.״
המשפחה לא הצליחה להירדם עוד זמן רב באותו לילה. הם ישבו במטבח, שתו תה ושָׁתקו. האם רק אמרה בשקט:
— ״אני לא יודעת מה העיר אותי אז…״
מאז, בבית שלהם לא משאירים שום מכשיר דולק בלילה. ועל הקיר, ליד השקע החדש, תלויה שלט קטן, שהכינה הבת:
"ערנות — זו גם אהבה."
