כשהבאנו את בתנו התינוקת הביתה, נראה היה שהכל סוף סוף הסתדר. אור הלילה החם, השמיכות הרכות, הגרביים הזעירות על המדף — הכל נראה שקט ובטוח.
והייתה גם היא — החתולה שלנו, לונה. לבנה כשלג, רגועה, חיננית, אימצנו אותה שנתיים לפני לידת הילדה, ובמשך כל ההריון היא כאילו ידעה שמשהו חשוב עומד לקרות.
בהתחלה הכל היה נפלא: לונה צפתה בשלווה בתינוקת ממקומה על אדן החלון.
אבל לאחר כמה שבועות היא השתנתה.
בכל לילה, בדיוק ב-2:47, לונה ניגשה למיטה והחלה להסתובב סביבה בעצבנות.
לפעמים היא מייללה בשקט, ולפעמים, להיפך, הביטה בבהיירות, בלי למצמץ, היישר אל החשכה שבחדר.
בהתחלה חשבנו שזו פשוט קנאה.
אחר כך — שהחתולה פשוט רוצה תשומת לב.
אבל התנהגותה רק הפכה להיות יותר ויותר אובססיבית.
היא ישבה ליד המיטה כמעט כל היום.
לפעמים היא נשכבה על השטיח ליד המיטה ולא הורידה את העיניים מנקודה אחת בפינת החדר.
ולפעמים היא רעדה, כאילו שמעה משהו שאנחנו לא שומעים.
לילה אחד התעוררתי משום שלונה שרטטה את דלת חדר הילדים. היא לא רק מייללה, אלא ממש דרשה שנכניס אותה.
כשהפתחתי את הדלת, היא מיד רצה למיטה והחלה להסתובב סביבה בחרדה.
התינוקת נשמה באופן סדיר, אבל משהו לא היה בסדר.
הקשבתי.
ופתאום הבנתי שהאוויר בחדר לא מריח כמו תמיד. היה בו ריח מתקתק-כימי, כמעט בלתי מורגש. אבל מאוד חלש — כמעט בלתי ניתן לזיהוי.
קראנו לבעלי. גם הוא הרגיש את זה. ואז — כיבה את החימום ופתח את החלונות.
למחרת בבוקר הזמנו טכנאי גז.
התברר שבקיר ליד חדר הילדים עברה צינור ישן, שלא ידענו על קיומו.
היה בו סדק זעיר, וממנו דלף גז לאט, בקושי מורגש.
לא גז ריחני — לא. גז שכמעט אי אפשר להריח.
שקט, בלתי נראה.
מסוכן.
הטכנאי אמר שאם לא היינו מאווררים את החדר, הריכוז היה מגיע לרמה קריטית תוך כמה ימים.
עמדתי באמצע החדר, רועדת, והסתכלתי על הירח.
והירח פשוט ישב ליד המיטה.
שקט.
רגוע.
כאילו ידע שהכל בשליטה.
לעולם לא נוכל לדעת:
האם היא הרגישה את הריח,
או פשוט חשה בסכנה.
אבל מאותו לילה אני יודעת דבר אחד בוודאות:
לפעמים המגן החשוב ביותר בבית הוא לא זה שיודע לדבר.
אלא זה שמרגיש עם הלב.
ועכשיו, בכל ערב, כשאנחנו משכיבים את התינוקת לישון, לונה שוכבת ליד המיטה שלה —
ואנחנו כבר לא מגרשים אותה.
