נכדתי מצאה בוולמארט טבעת יהלום יקרת ערך, ויחד החזרנו אותה לבעליה. אבל כבר למחרת בבוקר דפק גבר לא מוכר על דלת ביתנו וטען שהוא מחפש אותנו כבר שנים. הייתי נחושה לגלות מדוע. אבל לא הייתי מוכנה לאמת שעמדה להתגלות.
עמדתי מול האיש העשיר והעקשן הזה והבטתי בו בתיעוב. רק ימים ספורים קודם לכן אפילו לא ידעתי שהוא קיים.
"אתה יכול להיחנק מהטבעת הארורה שלך. אבל את אלי אתה לעולם לא תראה!"
והכול התחיל בקניות שגרתיות לחלוטין.
בכל יום שישי אלי ואני נוסעות לוולמארט. אנחנו קונות חלב, לחם וכל דבר אחר שנמצא באותו שבוע במבצע.
אני בת שבעים. אלי היא נכדתי בת השבע, ובמשך כמה שנים אני מגדלת אותה לבדי.
הכול התחיל בקניות השבועיות הרגילות שלנו.
מבחינה כלכלית אנחנו בקושי מצליחות להסתדר. בחלק מהחודשים אני צריכה לבחור בין קניית התרופות שלי לבין נעליים חדשות לאלי. כבר שבועות ניצב סיר מתחת לנקודה הדולפת בתקרת המטבח שלנו, כדי לאסוף את המים המטפטפים.
באותו יום שישי עמדתי מול מדף המיצים והחזקתי קרטון של מיץ תפוזים. שישה דולרים.
אלי אוהבת מיץ תפוזים. הכנסתי אותו לעגלת הקניות. ואז הוצאתי אותו בחזרה.
"זה בסדר, סבתא", אמרה אלי. "אנחנו יכולות לקחת את המיץ שיש לו יותר טעם של מים."
היא רק בת שבע. ילדה בגילה בכלל לא אמורה להכיר משפטים כאלה.
הכסף שלנו בקושי מספיק לדברים ההכרחיים ביותר.
החזרתי את המיץ למדף. "בשבוע הבא, אהובה שלי."
אלי אף פעם לא מתלוננת. ודווקא זה הדבר שהכי מכאיב לי.
עברנו במעבר הממתקים כדי שתוכל להסתכל על השקיות הצבעוניות של ליל כל הקדושים.
לפתע אלי התכופפה והושיטה יד אל מאחורי אחת הקופסאות.
"סבתא, מישהו שכח כאן אוצר!"
על כף ידה הקטנה הייתה מונחת טבעת זהב. היה משובץ בה יהלום גדול יותר מכל יהלום שראיתי אי פעם מחוץ לחנות תכשיטים.
היא באמת אף פעם לא מתלוננת.
הלב שלי התחיל לפעום במהירות.
הסתכלתי סביבי. המעבר היה ריק מאנשים.
לרגע אחד, שאני מתביישת בו עד היום, חשבתי לעצמי: אף אחד לא ראה כלום. פשוט תכניסי את הטבעת לתיק שלך.
חשבתי על הגג הדולף שלנו. על מיץ התפוזים. על הכדורים שלפעמים הייתי חוצה לשניים כדי שיספיקו לזמן ארוך יותר.
הטבעת הזאת הייתה יכולה לפתור את כל הבעיות שלנו.
"סבתא?" אלי הביטה בי בשאלה. "את חושבת שמישהו בוכה עכשיו כי הוא איבד את הטבעת שלו?"
על כף ידה הייתה מונחת טבעת זהב יקרה.
הרגשתי איך פניי מתחממות.
"אז כדאי שננסה לגלות, מתוקה שלי."
התחלנו ללכת לעבר דלפק שירות הלקוחות.
אולי את פשוט טיפשה, חשבתי לעצמי. הרי גם לך אף אחד לא נותן שום דבר בחינם.
כי זה לא שייך לך. לפתע שמעתי בראשי את קולה של אמא שלי. אנחנו לא לוקחים דברים ששייכים לאחרים.
האם באמת רציתי להתחיל לגנוב בגיל שבעים, בזמן שנכדתי הקטנה מחזיקה לי את היד?
הטבעת הזאת הייתה יכולה לשלם את כל החשבונות שלנו.
באותו רגע אישה נכנסה בסערה דרך דלתות הכניסה.
היא נראתה כבת ארבעים וחמש. המסקרה שלה נמרחה על לחייה, ואחת מנעליה אפילו לא הייתה קשורה כראוי.
היא המשיכה להציץ מעבר לכתפה, כאילו מישהו רודף אחריה.
"בבקשה! מישהו מסר כאן טבעת יהלום? הייתי כאן רק לפני עשרים דקות!"
אלי רצה מיד לעברה.
"סליחה, אולי זה שייך לך?"
אולי את באמת טיפשה, חשבתי לעצמי.
האישה קפאה במקומה. ואז כרעה על ברכיה ואחזה בטבעת בחוזקה.
"תודה! אלוהים אדירים, תודה רבה, רבה לך!"
היא הרימה את מבטה לעבר אלי ובחנה את פניה. לפתע נראתה המומה לחלוטין, כאילו ראתה רוח רפאים.
"זאת טבעת הנישואים שלך, יקירתי?" שאלתי.
"לא. הסיפור הרבה יותר מסובך מזה. אתן באמת הצלתן לי את החיים."
באותו רגע הטלפון שלה צלצל. היא הסתכלה על המסך, החווירה לחלוטין ומיהרה לצאת החוצה.
"זה סיפור הרבה יותר מורכב."
אפילו את שמה לא הספקתי לשמוע.
אלי ואני חזרנו הביתה עם הקניות שלנו. חשבתי שבכך הסתיים כל העניין.
אבל התברר שטעיתי טעות עצומה.
למחרת בבוקר, בדיוק בשעה 7:15, מישהו התחיל לדפוק בחוזקה על דלת הכניסה שלנו.
ליד הכביש עמדה מכונית שטח שחורה. על המרפסת שלי חיכה גבר גבוה בחליפה כהה, שהחזיק מעטפה עבה בידו.
ליתר ביטחון השארתי את שרשרת הביטחון מחוברת לדלת.
הייתי בטוחה שהסיפור הזה כבר הסתיים.
"אפשר לעזור לך?"
"את האישה שנכדתה מצאה אתמול טבעת יהלום?"
"מי רוצה לדעת?"
"קוראים לי נייט. את מבינה, אנחנו מנסים למצוא אתכן כבר שנים."
"אותי?"
"אותך ואת הנכדה שלך."
"אנחנו מחפשים אתכן כבר שנים."
"למה?"
במקום לענות הוא הוציא תמונה מתוך המעטפה והעביר אותה דרך החריץ הצר שבדלת.
כמעט סירבתי לקחת אותה. אבל אז הבחנתי בטבעת.
בתמונה עמדה אישה מחייכת לצד נערה בגיל ההתבגרות. האישה המבוגרת יותר כרכה את זרועה סביב כתפיה של הנערה. על אצבעה נצצה בדיוק אותה טבעת יהלום ענקית שאלי מצאה יום קודם לכן בוולמארט.
התבוננתי בנערה ביתר תשומת לב.
הוא לא ענה לשאלה שלי.
החיוך הזה. השיער הכהה. העיניים המוכרות.
הידיים שלי הפכו קרות כקרח.
הנערה הייתה קלייר. כלתי. אמא של אלי.
הכרתי את קלייר כשהייתה בת עשרים. אבל מעולם לא ראיתי תמונה שלה מתקופת נעוריה.
קלייר ובני דניאל נהרגו בתאונת דרכים שלוש שנים קודם לכן. אלי הייתה אז רק בת ארבע.
במשך זמן רב לא הצלחתי לעשות דבר מלבד לבהות בתמונה. מעולם לא העליתי בדעתי שאדם זר יעמוד בפתח ביתי ויראה לי את פניה של קלייר. ובוודאי שלא לצד אישה שעונדת את הטבעת הזאת.
זאת הייתה אמא של אלי.
הסרתי את שרשרת הביטחון.
"מאיפה יש לך את התמונה הזאת?"
"האישה הזאת היא אמא שלנו, אלינור. והנערה שעומדת לידה היא אחותי קלייר."
"לקלייר לא היה אח."
"היא מעולם לא סיפרה לך עליי?"
"היא רק אמרה שאין לה קשר עם אבא שלה. מעבר לזה לא ידעתי כלום."
"היא באמת לא סיפרה לך שום דבר?"
"אבא שלה הוא גם אבא שלי."
"ומה לגבי האישה מהסופרמרקט?"
"זאת האחות השנייה שלנו, מרדית."
"למה היא הייתה כל כך נואשת למצוא את הטבעת הזאת?"
"היא הייתה שייכת לאמא שלנו. אמא רצתה שיום אחד הילד הראשון של קלייר יקבל אותה."
"אז למה אמא של אלי מעולם לא קיבלה אותה?"
זאת באמת הייתה כלתי, קלייר.
"אבא שלנו סירב למסור את הטבעת. לפני תשע שנים הוא ניתק לחלוטין את הקשר עם קלייר."
כל הסיפור הזה נשמע לי בלתי מציאותי לחלוטין.
"ומה עם מרדית?"
"היא לקחה את הטבעת לפני יומיים מהמגירה שליד המיטה שלו. היא רצתה להביא אותה אליכן."
"אז היא גנבה אותה."
"כן."
"למה היא לא פשוט ביקשה אותה מאבא שלה?"
"אבא שלנו הוציא את קלייר מחייו לפני תשע שנים."
"הוא בחיים לא היה מסכים. הוא אפילו מסרב לומר את השם של קלייר."
"ואז מרדית איבדה את הטבעת דווקא במעבר הממתקים."
"היא יכולה להסביר לך בעצמה איך זה קרה."
"איך בכלל מצאתם אותנו?"
"במשך שנים ניסינו לאתר את קלייר. לפני שלושה חודשים חוקר מצא סוף סוף מסמך אפוטרופסות שבו הופיעו השמות שלך ושל אלי. רק אז גילינו שקלייר נפטרה."
כל העניין עדיין נראה לי בלתי נתפס.
"אפילו לא ידעתם שאחותכם מתה?"
"לא." קולו נשבר. "היינו צריכים להתאמץ הרבה יותר."
"זה קרה לפני שלוש שנים."
"אני יודע. שלחנו שני מכתבים דרך משרד עורכי דין."
חשבתי על מגירת המטבח שלי, שבה הצטברו מעטפות רבות שמעולם לא פתחתי.
"מה אתם רוצים מאיתנו עכשיו?"
"אחותך כבר לא בחיים במשך שלוש שנים."
"אבא שלי גוסס. הרופאים אומרים שנותרו לו רק כמה שבועות."
"אני מצטערת לשמוע."
למען האמת, גורלו לא נגע ללבי במיוחד.
"מרדית ואני רוצים שאלי תכיר אותו לפני שיהיה מאוחר מדי."
"ומה אבא שלכם אומר על זה?"
"הוא טוען שהוא לא רוצה לראות אותה."
למען האמת, הידיעה הזאת לא ריגשה אותי כלל.
"אז למה אתה כאן?"
"כי אנחנו חושבים שהוא משקר לעצמו."
"למה אתה מתכוון?"
"הוא אדם גאה ועקשן בצורה בלתי רגילה. במשך שנים הוא נושא בתוכו משהו שהוא מסרב לדבר עליו. אנחנו מאמינים שהוא רוצה מאוד להכיר את אלי, אבל יש משהו שהוא לא מסוגל לסלוח לעצמו עליו."
"אז אתם פועלים מאחורי הגב שלו."
"אז למה בכל זאת באתם?"
"כן. וחוץ מזה, אלי היא האחיינית שלנו. גם אנחנו רוצים סוף סוף להכיר אותה."
"נתתם להרבה מאוד זמן לעבור."
"אני יודע. היינו צריכים להתנגד לאבא שלנו. אבל לא עשינו את זה."
"למה שאביא ילדה קטנה לאדם שלטענתכם בכלל לא רוצה לראות אותה?"
"כי בקרוב מאוד ייתכן שכבר לא תהיה להם שום אפשרות להיפגש."
שילבתי את זרועותיי.
"אתם רוצים לקחת ממני את אלי?"
"נתתם לכל כך הרבה שנים לחלוף."
"מה? לא!"
"אתם באים ממשפחה עשירה, יש לכם עורכי דין והמון כסף. ואצלי הגשם חודר דרך הגג."
"אף אחד לא ייקח ממך את הילדה. אני נשבע."
"הבטחות לא עולות כסף."
הוא הוציא מכיס הז'קט שקיק קטיפה קטן.
"מרדית נתנה לי את זה. זה שייך לאלי."
"קל מאוד להבטיח הבטחות."
"אני לא רוצה את זה."
"אז לפחות תשמרי את זה בשבילה. בבקשה."
הוא חזר למכונית השטח שלו.
נעלתי את דלת הכניסה והתיישבתי ליד שולחן המטבח. שקיק הקטיפה היה מונח מולי.
מה יקרה אם הם באמת ינסו לקחת ממני את אלי?
לאנשים האלה היה כסף והיו עורכי דין. לי, לעומת זאת, היה בית עם גג דולף ולב חלש.
מה אם הם ינסו לקחת ממני את אלי?
אלי ירדה במדרגות בגרביים, כשהיא מחבקת את ארנב הפרווה שלה אל החזה.
"מי היה בדלת, סבתא?"
"מישהו שהתבלבל בכתובת."
היא החליקה לעברי ציור על פני השולחן.
בציור הופיעו ארבע דמויות פשוטות. אלי ואני עמדנו למטה, ומעלינו נצצו שני כוכבים.
"אלה אמא ואבא", היא הסבירה. "הם שומרים עלינו מלמעלה."
אני, אלי ושני כוכבים מעל ראשינו.
"ציירת את זה כל כך יפה."
"סבתא? לפעמים אני רוצה שתהיה לנו משפחה גדולה יותר."
"למה, מתוקה שלי?"
"לכל החברים שלי יש דודות, דודים ובני דודים. אני אוהבת אותך מאוד, אבל לפעמים זה בודד כשאנחנו רק שתינו."
"אני יודעת, אהובה שלי." משכתי אותה אליי. "גם אני הייתי רוצה שהרבה דברים יהיו אחרת."
"את חושבת שיום אחד תהיה לי משפחה גדולה?"
"גם אני הייתי רוצה שהמצב יהיה שונה."
לא הצלחתי למצוא תשובה.
נישקתי את שערה והבטתי לעבר שקיק הקטיפה.
האם הייתה לי הזכות למנוע ממנה לפגוש את סבא שלה, כשאולי נותרו לו רק שבועות ספורים לחיות? אבל מה אם הוא ישבור גם את לבה?
באותו זמן עדיין לא ידעתי שהוא עומד לשבור גם את לבי.
היה להם כסף. והיו להם עורכי דין.
לבסוף החלטתי שקודם כול אפגוש את האיש הזה לבדי.
באותו רגע הטלפון שלי רטט. מספר לא מוכר הופיע על המסך.
"שלום, מדברת מרדית. נפגשנו אתמול בוולמארט."
"מה את רוצה ממני?"
"בבקשה, אל תשפטי אותנו רק על סמך מה שנייט סיפר לך."
"הוא שיקר?"
מספר טלפון לא מוכר הופיע על הצג.
"לא בדיוק. אבל הוא לא מכיר את כל הסיפור."
"אז תספרי לי אותו."
"אני מעדיפה לעשות את זה פנים אל פנים. אני יושבת כרגע בקפטריה של בית החולים סנט לוק."
"למה שאסמוך עלייך?"
"את עדיין לא צריכה לסמוך עליי. אבל יש משהו על קלייר ועל הבן שלך שאת חייבת לדעת."
הבן שלי…
"למה שאני בכלל אאמין לך?"
ביקשתי מהשכנה שלי, פאט, להשגיח על אלי, ונסעתי לבית החולים סנט לוק.
מרדית ישבה בפינה של הקפטריה. מולה עמדה כוס קפה שנראה כי אפילו לא נגעה בה.
"באמת הגעת", היא אמרה.
"עקבת אחרי הנכדה שלי?"
"כן. במשך שלושה ימים."
"למה?"
"עקבת אחרי אלי בסתר?"
"פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לגשת אליכן. מה הייתי אמורה להגיד?"
"אז מה בדיוק קרה אתמול בסופרמרקט?"
"בדיוק עמדתי לגשת אליכן במעבר הממתקים. אבל אז ראיתי את הנהג של אבא שלי ליד הכניסה."
"הנהג שלו?"
"אבא שם לב שהטבעת נעלמה. כנראה הוא ניחש מה תכננתי לעשות."
"ולכן הוא שלח מישהו לעקוב אחרייך?"
"מה בדיוק קרה בסופרמרקט?"
"פרנק. הוא היה אמור להחזיר אותי הביתה לפני שאספיק להגיע אליכן."
"ומה קרה אחר כך?"
"נכנסתי לפאניקה. לכן החבאתי את הטבעת מאחורי הממתקים ונתתי לפרנק ללוות אותי אל המכונית. אחר כך התחננתי שירשה לי לחזור פנימה, בטענה ששכחתי את הארנק."
"ובדיוק אז אלי מצאה את הטבעת."
"כן."
"נבהלתי לגמרי."
"ומי התקשר אלייך?"
"אבא שלי. הוא רתח מזעם."
"אמרת שאלי הצילה לך את החיים."
"היא הצילה משהו שלעולם לא הייתי יכולה להחליף. הטבעת הזאת הייתה המשאלה האחרונה של אמא שלנו עבור הילד של קלייר." עיניה התמלאו דמעות. "ואני כבר אכזבתי את קלייר פעם אחת."
"למה את מתכוונת?"
"היא הצילה משהו שאין לו תחליף."
"שנה לפני שהיא מתה, קלייר כתבה לי מכתב. מעולם לא עניתי לה."
"למה לא?"
"אבא איים לשלול כל תמיכה כלכלית מכל מי שייצור איתה קשר. הבית, העסק, שכר הלימוד של הילדים שלי – הכול היה בסכנה."
"אז בחרת בכסף."
"בחרתי בדרך הקלה ביותר. ואני מתחרטת על זה."
"נייט אומר שאבא שלכם לא רוצה להכיר את אלי."
"העדפת את הכסף על פני אחותך."
"זה מה שהוא טוען, בכל אופן."
"ואת לא מאמינה לו?"
"במשך תשע שנים אבא שמר את הטבעת של אמא שלנו ממש ליד המיטה שלו. אני חושבת שיש הרבה דברים שהוא רוצה לתקן, אבל משהו עוצר אותו."
"מה קלייר עשתה שהיה כל כך נורא?"
"היא התחתנה עם הבן שלך."
"עם דניאל?"
"היא התחתנה עם הבן שלך."
"אבא שלנו רצה שהיא תתחתן עם גבר עשיר. דניאל תיקן אוטובוסים של בתי ספר. אבא כינה אותו מכונאי חסר עתיד ממש מול הפנים של קלייר."
"דניאל היה האדם הטוב ביותר שזכיתי לגדל."
"אני יודעת. קלייר כתבה את זה במכתב שלה." מרדית היססה. "יש עוד משהו."
"מה?"
"כשסיפרתי לאבא שקלייר מתה, הוא רק ענה: 'אני יודע'."
"אבא שלנו רצה חתן עשיר."
"הוא ידע?"
"כנראה שכן."
"בהלוויה שלה היו אחד עשר אנשים. אף אחד מהם לא הגיע מהמשפחה שלה."
"אני מצטערת."
"איפה אפשר למצוא את אבא שלכם?"
"חדר 412."
"אף אחד מהמשפחה שלה לא הגיע להלוויה."
"חכי כאן."
במיטת בית החולים שכב גבר זקן, רזה ובעל שיער אפור. צינורית חמצן עברה מתחת לאפו.
הוא העיף בי מבט אחד בלבד ומיד ידע מי אני.
"את אמא של דניאל."
"כן, זאת אני."
"לילדים שלי לא הייתה שום זכות לשלוח אותך לכאן. תסתלקי. לא תקבלי ממני אפילו סנט אחד."
"אז את אמא של דניאל."
"הילדים שלך לא שלחו אותי. ואני גם לא רוצה ממך שום דבר."
השלכתי את שקיק הקטיפה הקטן על השמיכה שלו.
"אתה יכול להיחנק מהטבעת הארורה שלך. אבל את אלי אתה לעולם לא תראה."
הוא לא נגע בשקיק.
"הבת שלך והבן שלי נהרגו בכביש מספר 9. אפילו לא טרחת להגיע להלוויה שלהם."
"אני יודע."
השלכתי את שקיק הקטיפה על השמיכה שלו.
"אז ידעת ששניהם נהרגו?"
"משטרת המדינה התקשרה אליי למחרת בבוקר."
"למה דווקא אליך?"
"אני הייתי האדם האחרון שקלייר התקשרה אליו."
השתתקתי.
"היא התקשרה אליך?"
"ידעת כל הזמן שהם מתים?"
"היא השאירה לי הודעה בתא הקולי באותו אחר הצהריים."
"מה היא אמרה?"
"אבא, אנחנו עוברים היום דרך ריברטון בשעה תשע. אני רוצה שתכיר את הנכדה שלך." הוא בלע רוק. "ההודעה עדיין אצלי."
הרגשתי שהברכיים שלי נחלשות.
"באותו ערב דניאל וקלייר השאירו את אלי אצלי. קלייר אמרה שהם יוצאים לדייט. תשעים מייל בשביל דייט?"
"זה לא היה דייט."
הרגליים שלי כמעט קרסו.
"אז מה זה היה?"
"היא רצתה לחזור הביתה."
"אז למה היא לא נכנסה?"
הוא עצם את עיניו.
"ראיתי אותם דרך מצלמת הדלת. קלייר צלצלה פעמיים. דניאל החזיק את ידה. הם חיכו מחוץ לדלת."
"ואתה?"
"היא רצתה לחזור הביתה."
"עמדתי בצד השני של הדלת, והיד שלי כבר הייתה מונחת על המנעול."
"אבל לא פתחת."
"לא."
"למה לא?"
"בגלל הגאווה שלי. אמרתי לה שלא תחזור לעולם. ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לחזור בי מהמילים האלה."
"ארבעים דקות לאחר מכן שניהם כבר נסעו בכביש ההוא."
"השארת את הבת שלך עומדת מחוץ לדלת הנעולה שלך."
"אילו הייתי פותח, אולי הם עדיין היו בחיים."
"וזה בדיוק הדבר שאתה לא מצליח לסלוח לעצמך עליו עד היום."
הוא הסיט את מבטו.
"ולכן גם לא הגעת להלוויה?"
"לא הייתי מסוגל לעמוד מולך. וגם לא הייתי מסוגל לעמוד ליד הקבר שלה."
"ומה עם אלי?"
"אילו רק הייתי פותח את הדלת, אולי הם עדיין היו בחיים."
לסתו התכווצה.
"אז ידעת שיש לך נכדה?"
"ידעתי איפה אתן גרות."
"סליחה?"
"נסעתי ליד הבית שלכן שלוש פעמים."
"שלוש פעמים?"
הוא הידק את לסתותיו.
"ראיתי את הגג השבור. וראיתי ילדה קטנה שהמעיל שלה כבר קטן עליה מדי."
בהיתי בו.
"ישבתי במכונית ושאלתי את עצמי מה אני אמור לומר. אולי: 'אני האיש שלא פתח לאמא שלך את הדלת'?"
"יכולת פשוט לומר: 'אני סבא שלך'."
"לא הייתי מסוגל."
"אז למה שלחת את הנהג שלך לעקוב אחרי מרדית?"
"אני סבא שלה."
"ידעתי שהיא רוצה להביא לכן את הטבעת. פחדתי שתסתכלי עליי כאילו אני הרגתי את שניהם."
"לא אתה הרגת אותם", אמרתי. "אתה רק השארת אותם עומדים מול דלת הבית הנעולה שלך."
הוא נרתע.
"במשך שלוש שנים נתת לאלי להאמין שאין אף אחד בעולם שרוצה קשר איתה חוץ ממני."
"רציתי להכיר אותה. אבל לא ידעתי איך."
"אפילו לא ניסית."
"פשוט לא ידעתי איך לגשת אליה."
שתיקה השתררה בינינו.
"נייט אומר שאתה לא רוצה לראות את אלי."
"זה מה שאמרתי להם."
"וזאת הייתה האמת?"
"לא." קולו נשבר. "בבקשה. לא נשאר לי הרבה זמן. תני לי לראות את הנכדה שלי."
יותר מכול רציתי לומר לו לא.
במשך זמן מה איש מאיתנו לא אמר דבר.
אבל אז נזכרתי בציור של אלי. ובמשאלה שלה למשפחה גדולה יותר.
"אני לא אסלח לך."
"אני גם לא מבקש ממך."
"אני אביא את אלי מחר. אבל רק בשבילה. לא בשבילך."
למחרת נסעתי עם אלי לבית החולים סנט לוק.
בזמן שעמדנו במעלית הסברתי לה מה עומד לקרות.
"מחר אביא אותה לכאן. בשביל אלי, לא בשבילך."
"את יודעת, גם לאמא שלך היה אבא. הוא חולה מאוד ורוצה להכיר אותך."
"הוא איש נחמד?"
"הוא עצוב מאוד."
"הוא עצוב כי הוא איבד מישהו?"
"כן, מתוקה שלי."
מרדית ונייט כבר חיכו לנו מחוץ לחדר 412.
"הוא איש טוב?"
אלי נעצרה בקצה מיטת בית החולים.
"שלום."
ריצ'רד לא הצליח לומר מילה. דמעות זלגו בשקט על פניו.
כעבור זמן מה הוא הושיט יד אל שקיק הקטיפה הקטן.
"הטבעת הזאת הייתה שייכת לסבתא רבתא שלך. עכשיו היא שייכת לך."
"האוצר", לחשה אלי.
הוא בכה בלי להשמיע קול.
"כן, אהובה שלי."
"נשמור אותה במקום בטוח עד שהיא תגדל", אמרתי.
"כמובן."
ריצ'רד הושיט לי מעטפה.
"דאגתי להקים קרן נאמנות למימון הלימודים של אלי. זה החלק שהיה אמור להגיע לקלייר מהרכוש של אמא שלה. הייתי צריך לעשות את זה כבר לפני שנים רבות."
"האוצר שלי מהסופרמרקט."
הבטתי בו במשך זמן רב.
"אני עדיין לא מצליחה להבין אותך."
"אני יודע."
"אבל אני אביא את אלי לבקר אותך בכל יום ראשון. בשבילה."
הוא הנהן. עיניו התמלאו שוב דמעות.
באותו ערב אלי החזיקה את קופסת הטבעת קרוב למנורת השולחן שלנו.
"אני עדיין לא מסוגלת להבין את ההתנהגות שלך."
"סבתא, האוצר הזה בעצם הגיע מאמא?"
"במובן מסוים כן, אהובה שלי."
אלי חייכה.
"אני חושבת שאמא רצתה שאני אמצא אותו."
מאז אותו יום אנחנו מבקרות את ריצ'רד בכל יום ראשון. גם מרדית ונייט הפכו לחלק קבוע מחיינו.
ואלי סוף סוף קיבלה את המשפחה הגדולה יותר שכל כך הרבה זמן חלמה עליה.
