כשאמה עברה לגור בבית של חמותה, היא לא דמיינה כמה סודות יכולה להסתיר מטבח ישן ופשוט. הכול היה כמו בעבר: ארונות עץ שחוקים, טפטים דהויים עם פרחים, מרצפות סדוקות, ועשרות סירים בגדלים שונים שחמותה שמרה בקפידה בעליית הארונות. כמעט שנתיים עברו מאז שחמותה נפטרה.
אמה ובעלה, מארק, החליטו סוף־סוף לעשות שיפוץ.
— כל זה סתם גרוטאות, — אמר מארק כשהכניס את הסירים לתוך קופסה.
— אנחנו לא משתמשים בהם, הם חלודים.
— אולי לפחות אחד נשאיר? — שאלה אמה בחשש.
— אולי נשתמש בו לריבה?
— לריבה יש לנו מולטי־קוקר, — חייך בציניות.
הוא לקח את הסיר הכי גדול — זה שעמד על המדף העליון, עטוף בבד — והתכוון להשליך אותו לשקית האשפה.
אבל אמה הבחינה שהמכסה כאילו דבוק, כאילו מישהו אטם אותו בכוונה.
— חכה רגע, — אמרה. — משהו פה לא רגיל.
הם ניסו להסיר את המכסה, אבל הוא לא זז. מארק לקח סכין, הרים בזהירות את השפה — ובלחיצה שקטה, המכסה נפתח.
מבפנים עלתה עננת אבק — אבל לא ריקנות. בתחתית הסיר הייתה מונחת פיסת בד, מקופלת בקפידה בכמה שכבות. בתוך הבד — צנצנת זכוכית עם מכסה ומעטפה עטופה בעיתון ישן.
אמה קפאה במקומה.
— מה זה? — לחשה.
— כנראה ה"חסכונות" של אמא שלך, — חייך מארק, אבל אפשר היה לשמוע מתח בקולו.
העיתון היה מתוארך לשנת 1983, מצהיב אך מקופל בזהירות. על המעטפה — כתב יד נשי, ועליה כתוב: "עבור א."
אמה נרעדה. גם שמה התחיל באותה אות.
במעטפה היה מכתב:
"אם את קוראת את זה — סימן שהבית נשאר במשפחה. לא הספקתי לספר הכול כשהייתי בחיים. המטבח הזה — הוא לא רק מטבח. כאן נמצא כל מה שפחדתי לאבד. פתחי את הצנצנת — ותזכרי."
ידיה של אמה רעדו. היא פתחה בזהירות את מכסה הצנצנת. בפנים לא היו כסף ולא תכשיטים — אלא חפצים קטנים: כפתורים, תליון ישן, תמונה של אישה צעירה עם סינר לבן — ומפתח.
— מפתח? — התפלא מארק. — של מה?
אמה התבוננה מקרוב — על מחזיק המפתחות היה חרוט: "ארון 27".
השניים הביטו זה בזו.
במחסן עמד ארון מתכת ישן, שאמא של מארק קראה לו תמיד "גרוטאה מיותרת". הם ניסו להיפטר ממנו כשעברו לבית — אבל היה כבד מדי.
הם רצו לשם. המפתח התאים. המנעול נפתח בקליק. בפנים — קופסה קטנה מרופדת בקטיפה.
אמה פתחה אותה — ובתוכה היו עשרות מכתבים ורשומות ביומן. אותו כתב יד — זה היה היומן של חמותה, ילנה.
אמה התחילה לקרוא בקול:
"אם משהו יקרה לי — שלא יאבדו דבריי. בבית הזה יש סוד שרק אני ובעלי ידענו. בזמן המלחמה חי כאן קצין שהציל את משפחתנו. אחרי מותו — החבאתי את מה שהשאיר לי. שלא ייפול לידיים זרות."
בתחתית הקופסה היה מונח תליון ישן עם ראשי תיבות חרוטים ותצלום של גבר במדי צבא, מצולם ליד הבית.
אמה הרגישה צמרמורת בכל גופה.
— זה… הבית הזה, — לחשה.
— הוא באמת היה כאן? — שאל מארק, מביט בתמונה.
הם חזרו אל הסיר. בתוך הצנצנת, מתחת לבד, משהו צלצל. תגית נחושת קטנה, עם המספרים והכיתוב: "1943".
אמה התיישבה. ליבה פעם בחוזקה.
— אתה מבין מה זה אומר? — אמרה בשקט.
— כל הזמן הזה גרנו במקום שבו שמרו את זכרו של אדם — שהציל את אמא שלך.
שבוע לאחר מכן הם התקשרו למוזיאון המקומי. המומחים אישרו: התגית שייכת לקצין רפואה שנעלם ב־1943.
המוזיאון הציע לקבל את הממצא — אבל אמה סירבה. היא השאירה את התליון והמכתב בבית, בתוך מסגרת, על מדף במטבח.
מאז, בכל פעם שמארק פתח סיר או צנצנת, הוא היה צוחק:
— תיזהרי, אולי שוב יש פה סוד.
אבל בכל פעם שאמה הוציאה את אותו סיר ישן, היא לחשה בשקט:
— תודה, ילנה. עכשיו אני יודעת — שרצית שנמצא את זה.
מהיום, המטבח כבר לא נראה ישן.
הוא הפך למקום שבו ההיסטוריה חזרה לחיים — בתוך סיר.
