כשהבית הישן של אמילי ומארק הוצף בזמן סערה חזקה, הם חשבו שזה רק עוד אסון ביתי קטן. צינור במטבח התפוצץ, מים זרמו לחדרים, ועד הבוקר לוחות הרצפה התנפחו, התעקמו, ובכל הבית ריח של לחות ועץ רקוב עמד באוויר.
אמילי ישבה ליד החלון, מחזיקה כוס קפה שהתקררה.
— נצטרך להחליף הכול, — נאנחה.
מארק, שעמד על ברכיו עם לום ברזל ביד, לא נראה מרוצה.
— כן… אי אפשר לייבש את זה יותר. הכול ילך לפח, — מלמל.
הבית עבר בירושה מסבא של מארק — בית עתיק, עוד מלפני המלחמה, עם קירות עבים וקורות עץ כבדות. לא הייתה בו מעולם מרתף — לפחות כך סיפרה אמו. הם גרו שם רק שנה אחת, נהנו מהשקט והחמימות, ואף פעם לא עלה בדעתם שמשהו יכול להסתתר מתחת לרצפה.
כשהרים מארק את הלוח הראשון, פרץ מלמטה אוויר קר ומחניק.
— את מרגישה את זה? — הוא קימט את מצחו.
אמילי התקרבה. — כאילו רוח… אבל מאיפה?
הוא הרים עוד כמה לוחות, ופתאום הלום נתקע במשהו מתכתי. אחרי רגע שניהם עמדו מעל מה שהתגלה מתחת לרצפה: פתח מתכת חלוד, עם ידית עגולה באמצע.
— זה לא יכול להיות… — לחשה אמילי. — אין לבית הזה מרתף.
— כנראה שטעו, — השיב מארק, אבל בקולו היה רעד.
הוא אחז בטבעת המתכת ומשך. המכסה נפתח בחריקה כבדה. ריח קר ולח עלה מתוך החור. מדרגות אבן ירדו אל תוך החושך.
— מארק… אולי לא כדאי לרדת לשם? — אמרה אמילי בלחש.
הוא חייך חיוך קטן. — את באמת רוצה להשאיר את זה ככה?
הפנס רעד בידו כשירדו במדרגות. המדרגות היו רטובות, הקירות — מלבנים מתפוררות. בתחתית חיכתה להם חדר קטן. תקרה נמוכה, אוויר כבד. על הקירות — סימני פיח, כאילו נרות דלקו שם פעם. בפינה עמד שולחן ישן מכוסה אבק, ועליו — כלים חלודים, צנצנות זכוכית וקופסת מתכת נעולה.
מארק הניח את הפנס על הרצפה והרים את המכסה עם הלום. המנעול נשבר, והמכסה נפל. בפנים היו ניירות מצהיבים, כמה תמונות, וצלב עץ קטן.
אמילי, בידיים רועדות, לקחה מעטפה שעליה היה כתוב בדיו דהוי:
"למי שימצא."
היא פתחה את המכתב. כתב היד היה רועד, לא יציב:
"אם אתה קורא את זה — סימן שהסוד התגלה. הבית הזה שומר על מה שלא היה צריך להימצא. כאן רשומים שמות אלה שנעלמו — ואלה שלקחו אותם. אם יקר לך השקט שלך — סגור את הפתח ושכח מה שראית."
— מה זה השטויות האלה? — לחשה אמילי.
מארק דפדף בניירות: שמות, תאריכים, הערות קצרות —
"יצא בלילה", "שמענו צעדים", "נמצא ליד הנהר".
— זה נראה כמו יומן… או דו"ח, — מלמל.
פתאום דלת נסגרה בטריקה מעליהם. שקט. הפנס הבהב.
— זה רק הרוח, — אמר מארק מהר.
אבל כשעלו למעלה, דלת הסלון הייתה סגורה. למרות שלפני שירדו — היא הייתה פתוחה.
ועל הסף — עקבות רטובים וטריים של מגפיים.
אמילי הביטה במארק.
— הורדת את הנעליים, נכון?
— ברור שהורדתי, — ענה בקול חנוק.
באותו רגע נשמע רעש חלש מתחת לרצפה. כאילו מישהו דפק שלוש פעמים.
טוק… טוק… טוק…
מארק הסתובב בבת אחת אל הפתח. המכסה התחיל להיסגר מעצמו, לאט, בחריקת מתכת.
אמילי צעקה ונסוגה אחורה, כשהמכתב צמוד לחזה שלה.
המכסה נסגר. הדממה חזרה אל הבית.
היא הורידה מבטה למכתב — וחיוורה. מתחת למילים הישנות הופיעו עכשיו מילים חדשות, טריות, בדיו כהה:
"ברוכים הבאים הביתה."
מאז אמילי ומארק עדיין גרים בבית הזה…
אבל בכל לילה הם שומעים מתחת לרצפה צעדים חרישיים — כאילו מישהו שם עדיין מחכה… שהפתח ייפתח שוב.
