מעניין לדעת

באותו יום, ארטיום בן השמונה פשוט טייל לאורך קצה היער. הוא אהב לאסוף אצטרובלים, להסתכל על חרקים ולהביא הביתה את "הממצאים" שלו – אולי אבן בצורת עניין, אולי

כאשר משפחת פטרוב החלה בשיפוץ, שום דבר לא רמז על משהו יוצא דופן. הכלב, ששמה בוני, תמיד היה רגוע – אדיב, חיבה ומעולם לא תוקני. אבל ברגע שעובדים

שום דבר יוצא דופן לא קרה בכפר הקטן מרגריוויל… עד בוקר אחד, כאשר ילדה בת שבע, לילי מורגן, נעלמה. היא יצאה להאכיל את העגל שלה ופשוט לא חזרה.

טיול לאורך קצה היער הבטיח להיות שגרתי. הבעלים טיילה עם הכלב שלה, רטריבר עליז בשם בלייק, כשלפתע הוא נעשה ערני וקפא. הפרווה על שכמותו נעמדה, אוזניו התיישרו, והוא

אגם לוין, האבוד בין יערות אורנים ליד הגבול הפיני-רוסי, תמיד נחשב נקי ושקט. אין מפעלים, מתקנים צבאיים או מחנות תיירים – רק מים, ערפל ודייג מדי פעם. באוגוסט

זה קרה בקיץ שעבר. אני והחברים שלי — ארטיום, פаша ודימה — נסענו לאגם בכפר, שם יש לסבתא שלי בית קטן. שם שקט, יש יער ליד ומים צלולים.

מריה חוזה קריסטרנה, המוכרת ברחבי העולם כ“האישה-ערפדית האמיתית”, התפרסמה בזכות המודיפיקציות הקיצוניות שעשתה לגופה. אי אפשר להתעלם מהמראה שלה — קעקועים צבעוניים, אינספור פירסינגים, שתלים תת-עוריים ואפילו לשון

ידעתי שהסוס שלי, ריין, הוא מיוחד. גדלנו יחד: אני למדתי ללכת — והוא למד לעמוד על רגליו. אבל בזמן ההריון שמתי לב אצלו למשהו שנראה כמעט כמו דאגה

כשמרתה ואני עברנו לבית החדש שלנו בפרבר שקט ליד ולנסיה, זה הרגיש כמו תחילתו של חלום. בית מרווח, עצי תפוז בגינה, והכי חשוב — בריכה פרטית משלנו. כחולה,

אמה נרתעה מהקור ומהאור החד. השעה הייתה 6:02. השמיכה כבר הייתה על הרצפה, ומעליה עמדה החמות – מרגרט – ידיים על המותניים, קול קר וקשה כמו מתכת: "קומי,