מעניין לדעת
השריקה נשמעה שוב. קצרה. חדה. כל הזאבים הפנו את ראשיהם לעבר היער. לוקאס נשאר על ברכיו, מחזיק את הגור הרטוב בתוך מעילו. הוא לא העז לזוז. הזאב הגדול
״לפני ארבעים ושלוש שנה הבטחת לי שתחזור, אברהם.״ הקול היה עמוק וצרוד. אברהם ישב על ברכיו ליד הגזע הכרות, מביט בגבר שעמד בין העצים. הוא נראה כבן חמישים.
ויקטור רץ בין העצים מהר ככל שרגליו המבוגרות אפשרו לו. ענפים שרטו את מעילו. שורשים בלטו מתוך האדמה. פעמיים כמעט נפל. אבל הוא לא עצר. מאחוריו נשמעו שוב
״איתן… זה סבא שלך.״ נועם לא הצליח להסיר את עיניו מהתצלום. איתן התכופף קדימה. האיש שעמד ליד שמואל היה צעיר בהרבה מהאדם שהכיר בילדותו. אבל לא היה ספק.
״אני יודע מי נמצאת שם.״ קולו של ארתור היה שקט, אבל חד. מנהל גן החיות, ריצ'רד, עמד מולו ולא זז. ״אתה לא מבין את המצב״, אמר. ארתור הידק
״אני האדם שלימד אותו את הדבר החשוב ביותר על הכלבים האלה.״ הגנרל הביט באישה המבוגרת. ״מה זאת אומרת?״ היא לא ענתה מיד. במקום זאת הסתכלה על שנים־עשר הכלבים
״אני מכיר אותה! תזעיקו חילוץ!״ נהג הרכבת, דניאל, כמעט לא הצליח לשלוט בקולו. הוא הפעיל את בלמי החירום עד הסוף. גלגלי הרכבת חרקו על המסילה. בתוך המכונית מיכל
״למה יש לך תמונה שלי מגיל שש?״ קולה של ונסה כמעט לא נשמע. מרגרט עמדה מולה בלי לזוז. לרגע נדמה היה שלא הבינה את השאלה. ״מה אמרת?״ ונסה
״הם חזרו…״ לחש תומאס. האורות התקרבו בין העצים. הזאב הגדול שחרר את החבל משיניו. הוא לא הצליח לקרוע אותו. אבל עכשיו תומאס הבחין שהקשר התרופף מעט. הוא משך
״תחזירו אותה!״ המנהל כמעט הפיל כיסא בדרכו אל הדלת. המלצר הצעיר רץ אחריו. אבל הרחוב היה ריק. האישה במעיל הבלוי נעלמה בין העוברים והשבים. כשחזרו פנימה, איש מהאורחים
