מעניין לדעת

היום התחיל כמו כל יום אחר. קלרה מיהרה במסדרון בית החולים, אוחזת בערימה של טפסים רפואיים. משמרת שלישית ברציפות, עייפות, ריח של חומרי חיטוי וקפה מהמכונה — הכול

היא אומרת את זה בגלוי: "אני הבחורה הכי יפה על פני האדמה. וכל הגברים יודעים את זה." קוראים לה אלינה ליפניצקיה — וקשה להסיט ממנה את המבט, למרות

רוחות החורף בערבות האלה היו אכזריות. הן הגיעו פתאום — עם יללה צרודה, שלג צורב וקור שגרם אפילו לעצים להיסדק. הרחק מהדרך, בין מחסן עקום לשיחים קפואים, היא

מילאתי 34. ארוחת משפחה קטנה, נרות, עוגה ביתית. לא ציפיתי למתנות יקרות — רק לקצת תשומת לב. סביב השולחן ישבו: בעלי אלכס, אמא שלו מרגרט, הבן שלנו ועוד

סנטה פה, ארגנטינה — עיר שבה הערבים מריחים יסמין, השכנים פונים זה לזה בשם פרטי, והשקט נראה כמו דבר נצחי. עבור לוחאן ארולס, בת 46, גן העדן לא

הכפר הצפוני לינדוורד עמד במקום שבו היער נפגש עם האגם הקפוא, האינסופי. בחורף הכול כאן קופא — הרוח מיללת מעל המישור המושלג, גגות הבתים מכוסים בקרח, ומהחלונות זורם

כשאני נזכרת באותו יום — הידיים שלי עדיין רועדות. אני ובני נסענו לבקר את אחותי, בקומה ה-14 של בניין מגורים חדש. ערב רגיל לחלוטין — שקית עם קניות,

אנה גרה בבית עץ קטן בקצה הכפר. הקיץ היה השנה חם בצורה בלתי נסבלת — האוויר עמד בלי לזוז, הדשא הצהיב, ועננים של חרקים ריחפו מעל הבתים. אבל

כל הלילה, סערה השתוללה מעל הגבעות. הרוח יללה כאילו היא עומדת לקרוע את הגגות, גשם הלם בחלונות, וברקים האירו את השמיים בזוהר כזה שבית החווה הישן רעד עם

דניאל גריי, נהג מונית, היה בן 41. הוא עבד בעיירה הקטנה וירטאני בצפון, שם בקשות למונית היו נדירות וכמעט תמיד מוכרות. אבל בכל יום שישי בדיוק בשעה 6:45