חשבתי שהדבר הגרוע ביותר שהשכנה שלי יכולה לעשות הוא להשפיל את בני בפומבי בגלל כמה חתיכות קרטון שנזרקו לפח. אבל כשהגנת עליו והתעמתתי איתה, הבנתי פתאום שהמריבה הזאת קשורה לאירועים שהתרחשו שנים רבות קודם לכן.
הייתי בת 33, ובמשך חמש השנים האחרונות כמעט כל חיי סבבו סביב שני דברים בלבד: לגדל את בני ולשלם את החובות שנותרו מנישואים שכבר מזמן לא היו קיימים.
בעלי לשעבר, נייתן, עזב אותנו בבוקר יום שלישי רגיל לחלוטין.
הוא נישק את בננו ג'ואל, שהיה אז בן שש, הבטיח שיחזור הביתה לארוחת הערב ונעלם.
שלושה ימים לאחר מכן הוא התקשר. "שרה, אני עומד להגיש בקשה לגירושים."
נייתן נעלם בבוקר יום שלישי.
"מה? איפה אתה בכלל?"
"במקום שבו אני סוף סוף יכול לחשוב בשקט. אני לא מאושר כבר שנים."
"אז תחזור הביתה. אנחנו יכולים לדבר על זה."
"אין יותר על מה לדבר."
"ומה עם ג'ואל?"
"אני מתכוון להתגרש."
"הילד יהיה בסדר."
כאילו הבן המשותף שלנו הפך פתאום לאחריות שלי בלבד.
נייתן השאיר לנו חובות בכרטיסי אשראי והלוואות שלא שולמו. בשעות הבוקר עבדתי במרפאת שיניים, ובערבים ניקיתי משרדים של חברת ביטוח.
ג'ואל למד להכין לעצמו כריכים עוד לפני שהצליח לשלוט היטב בלוח הכפל. "אמא, למה את לא קונה לעצמך נעליים חדשות?"
"הנעליים האלה עדיין בסדר גמור."
"אני כבר לא מאושר במשך שנים."
"אבל יש בהן חור."
"זה בשביל האוורור, מתוק שלי."
הוא צחק, אף שיכולתי לראות שהוא לא באמת מאמין לי.
בהתחלה הוא שאל כל הזמן שאלות על נייתן. "אמא, את חושבת שאבא זוכר מתי יש לי יום הולדת?"
"אני בטוחה שכן."
"אמא, למה את לא קונה לעצמך נעליים חדשות?"
"אז למה הוא לא התקשר?"
"אולי קרה משהו שמנע ממנו."
ג'ואל השפיל את מבטו בעצב.
שנאתי את העובדה שנאלצתי להמציא שוב ושוב תירוצים בשביל נייתן. אבל באותה תקופה האמנתי שהאמת תכאיב לבני אפילו יותר.
עם הזמן הוא הפסיק לשאול על אביו.
בהתחלה ג'ואל לא הפסיק לשאול על נייתן.
שכנעתי את עצמי שזה סימן שהוא מתחיל לאט לאט להשלים עם מה שקרה.
שמרתי רק תמונה אחת של נייתן. בתמונה הוא ענד את שעון היד היקר שקניתי לו ליום הנישואים שלנו. לשעון היה לוח כחול, ועל גבו נחרטה הקדשה אישית.
"תמיד הבית שלך. ש."
חסכתי במשך שישה חודשים כדי שאוכל לקנות אותו.
האמנתי שגילוי האמת רק יפגע בג'ואל עוד יותר.
שישה חודשים אחרי שנייתן עזב אותנו, אייבי עברה לגור במרחק של שלושה בתים מאיתנו. השכנה החדשה שלנו התגוררה לבדה, בעוד בתה ונכדתה חיו בעיר אחרת. בהתחלה היא נראתה ידידותית ומוכנה לעזור בכל הזדמנות.
ג'ואל קיבל ממנה באופן קבוע עוגיות שאפתה בעצמה, וכשהמצב הכלכלי שלי נעשה קשה במיוחד, אייבי אפילו הלוותה לי מעט כסף.
עם זאת, שמתי לב שלצד הנכונות שלה לעזור, היא שאלה כמות מפתיעה של שאלות אישיות.
"נייתן בכלל עוזר לך לגדל את ג'ואל?"
"לא ממש."
"תמיד הבית שלך. ש."
"ג'ואל עדיין לא הולך לשיעורי שחייה?"
"לצערי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו."
"ואת לא יוצאת עם מישהו חדש?"
"בקושי יש לי זמן לישון."
חשבתי שהיא פשוט דואגת לנו.
הידידותיות שלה תמיד הייתה מלווה בשאלות אישיות וסקרניות רבות.
באותו יום שישי הרשיתי סוף סוף לג'ואל לחזור לבד מבית הספר בפעם הראשונה.
"אמא, אני בן אחת עשרה! הדרך לוקחת רק עשר דקות!"
"אתה הולך ישר הביתה. ואתה שולח לי הודעה ברגע שאתה יוצא מבית הספר."
"מבטיח!"
בשעה 15:11 הטלפון שלי רטט.
ג'ואל: אני בדרך הביתה.
חשבתי שהיא שכנה נחמדה ואכפתית.
עברו עשר דקות.
אחר כך חמש עשרה.
כעבור עשרים דקות הסתכלתי מבעד לחלון.
לא היה שום סימן לג'ואל.
הושטתי יד אל הטלפון שלי.
"תכתוב לי כשאתה יוצא."
אבל לפני שהספקתי לשלוח לו הודעה, אייבי התקשרה.
"שרה, צאי החוצה מיד. את חייבת לראות מה הבן שלך עשה."
"איפה ג'ואל? הוא נפצע?"
"הוא כאן. פשוט תבואי!"
מיד יצאתי בריצה.
"את חייבת לראות מה הילד שלך עולל."
אייבי עמדה ליד הכביש וניגבה את עיניה. ג'ואל אחז בחוזקה בשקית אשפה צהובה.
"אמא, לא גנבתי שום דבר!"
"הבן שלך לקח את הדברים שלי!" התפרצה עליו אייבי.
"אבל היא זרקה אותם לפח!"
"אל תצעקי על הבן שלי", אמרתי. "ג'ואל, תסביר לי בבקשה מה קרה."
ג'ואל החזיק בידיו שקית אשפה צהובה.
"ליד פחי האשפה שלה היו כמה קרטונים. רציתי להשתמש בהם בשביל משהו שאני מכין."
אייבי הושיטה יד לעבר השקית. "תחזיר לי מיד את הדברים שלי!"
"אם יש שם משהו בעל ערך, כמובן שנחזיר לך אותו", הבטחתי.
"הכול שייך לי!"
"אז בואי פשוט נראה מה יש בפנים."
"הבן שלך גנב את הדברים שלי!"
הפכתי את שקית האשפה ושפכתי את תכולתה על המדרכה.
חתיכות קרטון ושאריות בד נפלו מתוכה.
ואז החליקה החוצה חולצה של גבר. בתוך אחד השרוולים שלה הסתבך שעון יד.
קפאתי במקומי.
לוח כחול. רצועת מתכת כסופה.
"אם יש שם משהו יקר, ברור שתקבלי אותו בחזרה."
בידיים רועדות הרמתי את השעון.
הפכתי אותו באיטיות.
"תמיד הבית שלך. ש."
חמש שנים אחרי שבעלי נעלם מחיינו, מתנת יום הנישואים שקניתי לו הייתה מונחת פתאום בין החפצים שהשכנה שלי זרקה.
"אייבי, למה השעון של בעלי נמצא אצלך?"
לוח כחול. רצועה כסופה.
פניה החווירו לחלוטין. "תני לי אותו!"
"מאיפה השגת את השעון הזה?"
"זה בכלל לא עניינך."
"זה בהחלט ענייני! במיוחד אחרי שהאשמת את הבן שלי בגניבה!"
היא חטפה את השעון מידי, דחפה את כל החפצים בחזרה לשקית האשפה ומיהרה לכיוון ביתה.
"למה שעון היד של בעלי נמצא ברשותך?"
"אני לא חייבת לך שום הסבר."
היא מיהרה להחזיר את כל החפצים לשקית הצהובה.
"אייבי, חכי!"
אבל היא כבר התקדמה לעבר דלת הכניסה שלה.
ג'ואל נגע בעדינות בזרועי. "אמא, אני בצרות עכשיו?"
"אני לא צריכה להסביר לך שום דבר."
משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו בחוזקה. "לא, אהוב שלי."
"זה היה השעון של אבא?"
"כן."
"למה הוא היה אצל גברת אייבי?"
בהיתי בדלת הכניסה שנסגרה באותו רגע מאחורי השכנה שלנו. "זה בדיוק מה שאני מתכוונת לגלות."
"עשיתי משהו רע, אמא?"
באותו ערב ג'ואל ישב ליד שולחן המטבח וגזר חתיכות קרטון.
"אמא, את חושבת שגברת אייבי יודעת איפה אבא?"
"אולי."
הוא היסס לרגע. "אני לא רוצה שהוא יגרום לך לבכות שוב."
נישקתי אותו על המצח.
"אולי גברת אייבי יודעת איפה אבא נמצא?"
גם אני לא רציתי שזה יקרה.
אבל אייבי עברה לרחוב שלנו שישה חודשים אחרי שנייתן נעלם, במשך שנים שאלה אותנו שאלות חטטניות על החיים האישיים שלנו, ועכשיו פתאום התברר שהשעון שלו נמצא ברשותה.
הייתי חייבת להבין סוף סוף מה מתרחש כאן.
למחרת בבוקר דפקתי על דלתה של אייבי, אבל היא לא פתחה.
ביום ראשון הופיעה לפתע משאית הובלה מול הבית שלה.
"אני לא רוצה שאבא יעשה אותך שוב עצובה."
"את שוב עוברת דירה?" שאלתי אותה.
"שרה, זה באמת לא זמן מתאים."
"אז לפחות תסבירי לי למה היה אצלך השעון של נייתן."
"קניתי אותו משומש."
"עם ההקדשה האישית שלי חרוטה מאחור?"
משאית הובלה עמדה מול ביתה של אייבי.
היא הסיטה את מבטה.
"היה לך רומן עם בעלי?"
"בשום פנים ואופן לא!"
"אז למה את מנסה פתאום להיעלם?"
"אני בכלל לא נעלמת!"
"אז תסבירי לי סוף סוף מאיפה השגת את השעון של נייתן."
"אז תגידי לי את האמת."
פניה התקשחו.
"בעלך לא היה שווה את כל הצרות שהוא גרם."
עם המילים האלה היא נכנסה לביתה ונעלמה.
לא משנה מה אייבי הסתירה ממני, נראה שהיא הייתה מוכנה אפילו לעזוב את העיר כדי שלא תצטרך לספר לי.
"תגידי לי סוף סוף מה באמת קרה."
באותו אחר הצהריים קיבלתי הודעה ממספר טלפון לא מוכר.
מספר לא מוכר: אמא שלי סיפרה לי מה קרה. אנחנו צריכות לדבר.
אני: מי את?
מספר לא מוכר: ונסה. אשתו של נייתן.
קראתי את ההודעה שלוש פעמים.
נראה שאייבי העדיפה לעבור דירה מאשר לספר לי את האמת.
ואז התקשרתי למספר.
"המה שלו?"
אישה נאנחה בצד השני של הקו. "אשתו. טוב, למען הדיוק, אנחנו כבר חיים בנפרד."
"מי את?"
"הבת של אייבי."
"ונסה. אני אשתו של נייתן."
הייתי חייבת להתיישב.
במשך חמש שנים שאלתי את עצמי אם נייתן עזב אותי בגלל אישה אחרת. עכשיו סוף סוף ידעתי את התשובה.
אבל מהר מאוד עמדתי לגלות שהרומן שלו היה רחוק מלהיות הדבר המזעזע ביותר בסיפור הזה.
ביום שני אחר הצהריים נפגשתי עם ונסה בבית קפה.
"אני מצטערת על מה שאמא שלי עשתה", היא פתחה.
"אני הבת של אייבי."
"כמה זמן את כבר יודעת עליי?"
"אמא שלי סיפרה לי הכול אחרי שעזבה את הבית. היא חשבה שבמוקדם או במאוחר ממילא תמצאי אותי, ורצתה לנקות את המצפון שלה לפני כן."
אחזתי בחוזקה בספל הקפה שלי. "בסדר, אז נתחיל מההתחלה. איך בכלל הכרת את נייתן?"
"עבדנו יחד", הסבירה. "הוא טען שהנישואים שלכם ממילא עומדים להסתיים."
"והאמנת לו?"
"אמא שלי סוף סוף הודתה בפניי בהכול."
"רציתי להאמין לו."
"ידעת על ג'ואל?"
"כן."
"ובכל זאת נשארת איתו?"
היא השפילה את ראשה. "ואז נכנסתי להיריון. נייתן הבטיח שהוא יקבל החלטה."
"הוא אמר שהנישואים שלכם למעשה כבר נגמרו."
"וההחלטה שלו הייתה פשוט לנטוש אותנו."
"אני מצטערת, שרה."
"אז התחתנת איתו?"
"אחרי הגירושים שלכם. יש לנו בת משותפת בשם לילי. היא בת ארבע."
ואז שאלתי את השאלה שהטרידה אותי יותר מכול.
"ואז נכנסתי להיריון."
"למה אמא שלך עברה לגור דווקא ברחוב שלי?"
"כי נייתן ביקש ממנה."
"מה?"
"אמא שלי הודתה בזה בפניי רק אחרי שעזבה."
"את לא ידעת על זה?"
"חשבתי שהיא פשוט רוצה לגור באזור אחר. למעשה, נייתן ביקש ממנה לעקוב אחרייך במשך שנים."
"ובגלל זה יצרת איתי קשר?"
"כן. בדיוק בגלל זה. יש לך זכות לדעת."
"מה בדיוק אני אמורה לדעת?"
"נייתן השתמש באמא שלי כדי לקבל עלייך מידע באופן קבוע. הוא אפילו לא הגיע לבקר אותה בעצמו, כי פחד שתזהי את המכונית שלו."
"מה היא סיפרה לו?"
זאת הייתה השאלה החשובה ביותר מבחינתי.
"לאיזה בית ספר ג'ואל הולך, אילו תחביבים יש לו, אם הוא מאושר. גם אם יש לך בן זוג חדש ואם את מתמודדת עם קשיים כלכליים."
מיד נזכרתי בכל השאלות החטטניות של השכנה שלנו.
"נייתן שילם לה בשביל זה?"
"הוא עזר לה לשלם את שכר הדירה. בנוסף, הוא שכנע אותה שאת לא מרשה לו לראות את ג'ואל."
"והיא האמינה לזה?"
נייתן השתמש בשכנה שלי כמקור מידע.
"אני מניחה שהיא רצתה להאמין."
"למה בכלל היה חשוב לנייתן לדעת איך מרגיש בן שהוא בעצמו נטש?"
"הוא שאל שוב ושוב אם ג'ואל מאושר. כל עוד אמא שלי אישרה לו שכן, הוא היה יכול לשכנע את עצמו שהוא לא באמת פגע בבן שלו."
במשך חמש שנים ניסיתי להציג את נייתן בפני בנו באור טוב יותר מכפי שהגיע לו באמת.
עכשיו הייתי נחושה לדאוג שסוף סוף יצטרך לתת דין וחשבון על כל השנים שבהן רק העמיד פנים שהוא אבא.
נייתן שילם חלק משכר הדירה שלה.
"אז למה אמא שלך התחילה פתאום לזרוק את הדברים שלו?"
הבעת פניה של ונסה השתנתה. "כי נייתן עזב אותי. לפני חודשיים."
"תני לי לנחש. הוא כבר לא היה מאושר?"
ונסה בהתה בי. "הוא אמר שהוא צריך קצת מרחק."
"כמובן שהוא אמר את זה."
רציתי סוף סוף שנייתן יישא באחריות למעשיו.
היא ניגבה את הדמעות מעיניה. "דרך אגב, גם לי הוא השאיר ערימה של חשבונות שלא שולמו."
"חובות בכרטיסי אשראי?"
"וגם הלוואה לרכב. הוא הבטיח לי שהוא יטפל בהכול."
כמעט פרצתי בצחוק. זאת הייתה בדיוק אותה הבטחה שנייתן נתן לי חמש שנים קודם לכן.
"ולילי כל הזמן שואלת מתי אבא יחזור הביתה", הוסיפה ונסה.
"הוא אמר שהוא צריך קצת זמן לעצמו."
המילים האלה השתיקו אותי.
בפעם הראשונה כבר לא ראיתי בוונסה רק את האישה שבגללה נייתן עזב אותי.
ראיתי אמא אחרת שנאלצת איכשהו להסביר לילדה שלה למה אבא שלה כבר לא חוזר הביתה.
הכרתי היטב את המבט השואל הזה בעיניו של ילד קטן.
"איפה נייתן עכשיו?"
זה בדיוק מה שנייתן הבטיח גם לי בזמנו.
"אמא אומרת שהוא כבר גר עם מישהי אחרת. בשבוע שעבר גיליתי שהוא שוב מאורס."
"שוב? למי?"
"קלייר."
בתוך דקות ספורות מצאתי באינטרנט את הודעת האירוסים הפומבית שלו.
נייתן חייך בתמונה לצד אישה שענדה טבעת נוצצת.
"אני לא יכול לחכות להתחיל את הנצח המשותף שלנו."
"רק בשבוע שעבר גיליתי על האירוסים החדשים שלו."
הראיתי לוונסה את הפרסום. "תגידי, הוא קונה את ההבטחות האלה בסיטונאות?"
היא לא הצליחה להתאפק וצחקה, אבל מיד לאחר מכן התחילה לבכות שוב.
הושטתי לה מפית.
"תקשיבי, ונסה. אנחנו לא חברות."
"אני יודעת."
"אני לא יכול לחכות להיות איתך לנצח."
"אבל לילי שואלת היום בדיוק את אותן שאלות שג'ואל שאל לפני חמש שנים. לאף אחד מהילדים שלנו לא מגיע לעבור דבר כזה."
"מה את מציעה שנעשה?"
"נדאג שנייתן סוף סוף ייקח אחריות על המעשים שלו."
הסברתי לה אילו תשלומי מזונות הוא לא שילם ואילו חובות נייתן השאיר לי.
"הוא תמיד סיפר לי שאת מונעת ממנו להיות בקשר עם ג'ואל", הודתה ונסה.
"לאף אחד מהילדים שלנו לא מגיע דבר כזה."
"הוא מעולם לא ביקש ממני לראות אותו. היה לו מספר הטלפון שלי, הייתה לו הכתובת שלי, וככל הנראה אפילו הייתה לו מדווחת אישית בשכונה שלי."
ונסה כיסתה את פניה בידיה. "אמא שלי באמת נתנה לאידיוט הזה להפוך אותה למרגלת."
"ועוד בחינם?"
"לא. הוא שילם חלק משכר הדירה שלה."
"נפלא. בשביל מזונות ילדים כביכול לא היה לו כסף, אבל בשביל מעקב אחרינו דווקא היה."
"אמא שלי באמת הסכימה להיות המרגלת שלו."
ונסה צחקה.
ואז הרצינה. "שרה, מה דעתך שנדאג ביחד שהוא לא ימשיך להתחמק מכל מה שעשה?"
"לזה בדיוק קיוויתי."
המשכנו לדבר עוד שעה שלמה.
כשסיימנו, ונסה חייכה. "זה הולך להרוס לו את יום חמישי בצורה יסודית."
"מצוין. הוא כבר הרס מספיק ימי שלישי."
"מה דעתך שנפסיק לתת לו להתחמק מזה?"
באותו ערב אייבי התקשרה אליי. "שרה, באמת שמעולם לא רציתי לפגוע בך."
"במשך חמש שנים העברת מידע על הבן שלי."
"נייתן רק רצה לדעת מה שלומו של ג'ואל."
"אז הוא היה צריך לשאול את הבן שלו בעצמו."
"חשבתי שאני עוזרת."
"זה הולך להרוס לו לגמרי את יום חמישי."
"עזרת לנייתן להתחמק מהאחריות שלו כאבא."
"שרה…"
"להתראות, אייבי."
ניתקתי.
"באמת חשבתי שאני עושה משהו טוב."
למחרת בבוקר ונסה יצרה איתי קשר. "הכול מוכן."
"הוא הסכים להגיע?"
"הוא חושב שאנחנו נפגשים כדי לדבר על הגירושים שלנו."
"מושלם."
"הוא אפילו אמר שהוא רוצה להסדיר הכול בדרכי שלום."
"הכול כבר מוכן."
כמעט הפלתי את ספל הקפה שלי. "נייתן? בדרכי שלום?"
"חכי עד שהוא יראה מי עוד מגיע לפגישה."
במשך חמש שנים נייתן החליט איזה סיפור אחרים ישמעו עליו. ביום חמישי הזה ונסה ואני עמדנו סוף סוף להחליט בעצמנו איך הסיפור שלנו ימשיך.
הגעתי למסעדה מוקדם.
ונסה כבר ישבה ליד שולחן ועיינה בתפריט.
"נייתן רוצה לסגור הכול בדרכי שלום?"
"את כבר מזמינה משהו?"
"אני שוקלת להזמין את הסטייק הכי יקר."
"פתאום נהיית עשירה?"
"לא. אני פשוט מדמיינת את הפרצוף של נייתן כשהחשבון יגיע."
צחקתי. "מוכנה?"
"הפעם אנחנו מחליטות איך הסיפור שלנו מסתיים."
"בכלל לא."
נייתן הגיע באיחור של עשר דקות.
"ונסה, מותק, חשבתי על הכול…"
ואז הוא הבחין בי.
"שרה?"
"אני בדיוק מדמיינת איך נייתן יגיב לחשבון."
"שלום, נייתן."
הוא העביר את מבטו בינינו בבלבול. "מה זה אמור להיות?"
ונסה חייכה. "הפתעה! העבר שלך וההווה שלך סוף סוף הכירו זה את זה."
"זה אמור להיות איזו בדיחה גרועה?"
"עדיין לא", השבתי. "שב."
"שרה?"
הוא נשאר לעמוד. "ונסה, אמרת שאנחנו הולכים לדבר על הגירושים שלנו."
"נכון. אבל חשבתי שכדאי שיהיה כאן גם מישהו שכבר יש לו ניסיון בלהתגרש ממך."
פניו של נייתן האדימו. "שרה, היא מתמרנת אותך!"
"מעניין. זה בדיוק מה שהיא חזתה שתגיד."
ונסה הרימה אצבע. "למען האמת, אמרתי שהוא קודם יטען שאת מקנאה."
"העבר וההווה שלך סוף סוף יושבים סביב אותו שולחן."
נייתן נעץ בנו מבט זועם. "שתיכן איבדתן לגמרי את השפיות?"
"לא. רק את הסבלנות."
פתחתי את תיק המסמכים שלי. "ג'ואל כבר בן אחת עשרה. במשך חמש שנים לא שילמת מזונות, נייתן. עורך הדין שלי בודק כרגע כמה כסף אתה חייב לנו בהתאם להסכם הגירושים שלנו."
ונסה הניחה תיק מסמכים שני לצדו. "ואני כבר התחלתי את ההליכים הדרושים כדי שלילי תקבל את המזונות שמגיעים לה."
"היא רק מנסה לתמרן אותך."
נייתן בהה במסמכים. "שתיכן מתכוונות לתבוע אותי?"
"אנחנו דואגות שהילדים שלנו יקבלו את מה שמגיע להם", השבתי.
"זה פשוט מגוחך!"
"לשם שינוי, אני מסכימה איתך", אמרה ונסה. "שני ילדים, שלוש אירוסין, ואיכשהו אתה עדיין מאמין שאתה הקורבן האמיתי כאן."
"שתיכן באמת מתכוונות לקחת אותי לבית המשפט?"
הטיתי מעט את ראשי. "קלייר בכלל יודעת על ג'ואל ועל לילי?"
"תשאירי את קלייר מחוץ לזה!"
ונסה הוציאה את הטלפון שלה. "בכל מקרה, היא נראתה מאוד מעוניינת כשיצרתי איתה קשר."
נייתן החוויר לגמרי. "יצרת קשר עם קלייר?"
"תירגע. בסך הכול סיפרתי לה את האמת."
"היא בהחלט גילתה עניין רב."
"לא הייתה לך שום זכות לעשות את זה!"
"מעניין", אמרתי. "עד היום לא נראה שזכויות של אנשים אחרים הטרידו אותך במיוחד."
הטלפון שלו רטט.
ואז רטט שוב.
נייתן הביט במסך. "קלייר מתקשרת."
"ובכל זאת אתה עדיין חושב שאתה הקורבן."
ונסה נשענה בנחת לאחור. "אז אל תיתן לארוסתך לחכות."
הוא דחה את השיחה.
אבל הטלפון צלצל שוב.
"כנראה שהיא מנסה להבין למה צריך כבר גיליון שלם כדי לעקוב אחרי העבר הרומנטי שלך", הערתי.
ונסה פרצה בצחוק רועם.
"לא כדאי שתיתן לאשתך לעתיד לחכות."
נייתן שלח יד אל המעיל שלו. "אני הולך מכאן."
"כמובן", השבתי. "זה הרי הדבר שאתה הכי טוב בו."
הוא נעצר.
"שרה, את לא מבינה את כל הסיפור…"
"דווקא כן, נייתן. עכשיו אני מבינה הכול. והפעם אתה לא יכול פשוט להיעלם מהמסמכים."
ונסה החליקה לעברו כרטיס ביקור על פני השולחן. "את כל השאר עורכי הדין שלנו יוכלו להסדיר ביניהם."
"פשוט להיעלם תמיד היה הכישרון המיוחד שלך."
נייתן בהה בכרטיס.
ואז הטלפון שלו צלצל בפעם השלישית.
ונסה העיפה מבט במסך.
"האישה הזאת באמת עקשנית. נראה לי שאני כבר מתחילה לחבב אותה."
קמתי ממקומי. "מבחינתנו השיחה הזאת הסתיימה."
"את כל השאר יסדירו עורכי הדין שלנו."
"זהו? ככה פשוט?"
"אלא אם כן אתה רוצה להתחיל להסביר לנו כבר עכשיו על האירוסים הבאים שלך."
יצאנו יחד מהמסעדה.
בחוץ ונסה נשמה נשימה עמוקה. "אנחנו באמת עשינו את זה עכשיו?"
"נראה שכן."
הטלפון שלה רטט.
"השיחה שלנו הסתיימה."
קלייר: תודה שסיפרת לי הכול. לא היה לי מושג.
"את חושבת שהיא תתחתן איתו בכל זאת?" שאלתי.
"את היית עושה את זה?"
"גם לא עם קופון הנחה ענקי."
שתינו פרצנו בצחוק מתגלגל.
בפעם הראשונה נייתן לא היה זה שהחליט מתי השיחה תסתיים.
"תודה שסיפרת לי את האמת."
כשחזרתי הביתה, ג'ואל כבר חיכה לי.
"אמא, למה לגברת אייבי היה השעון של אבא?"
"גיליתי את הסיבה."
"אבא בכלל יודע שאנחנו עדיין קיימים?"
"כן, אהוב שלי."
"למה לגברת אייבי היה השעון של אבא?"
"אז למה הוא אף פעם לא בא?"
בעבר הייתי ממציאה מיד תירוץ כלשהו.
אבל לא התכוונתי לעשות את זה יותר.
"אני לא יודעת. אבל זה בוודאות לא בגללך."
ג'ואל הנהן במחשבה. "תעצמי עיניים!"
בעבר הייתי מחפשת מיד הסבר.
כשפקחתי אותן שוב, עמדה על השולחן קופסת תכשיטים מקרטון, מעט עקומה.
"בשביל התכשיטים שלך!"
בתוכה היה פתק קטן.
"אמא, כשאהיה גדול אקנה לך קופסת תכשיטים אמיתית."
עיניי התמלאו דמעות.
"אמא! את אמורה לשמוח!"
"אבל אני באמת שמחה."
"זה בסך הכול קרטון."
"לא הייתי מחליפה אותה אפילו בקופסה מזהב."
הוא חייך חיוך רחב. "יופי. כי אני רק בן אחת עשרה ואין לי בכלל כסף."
"כשאגדל אקנה לך אחת אמיתית."
צחקתי וחיבקתי אותו בחוזקה.
"אפשר לשים אותה על השידה שלך?"
"בדיוק באמצע."
"אפילו שהיא כל כך עקומה?"
"דווקא בגלל שהיא עקומה."
ג'ואל לקח את הקופסה הקטנה שהכין ועלה איתה למעלה.
"אני בן אחת עשרה ואין לי בכלל כסף."
במשך שנים דאגתי בגלל כל הדברים שנייתן מנע מהבן שלנו.
אבל הילד שלי הצליח ליצור משהו יפהפה מכמה חתיכות קרטון שמישהו זרק לאשפה.
במשך חמש שנים נייתן ניסה להתחמק מהאחריות שלו.
במשך חמש שנים המצאתי תירוצים בשבילו.
עכשיו סוף סוף הבנתי: ג'ואל לא היה זקוק לאמא שמגינה על שמו הטוב של אביו בכל מחיר. הוא היה זקוק לאמת – ולאמא שבוטחת בכך שהמשפחה הקטנה שבנינו יחד חזקה מספיק כדי להתמודד איתה.
