כשבתי אמה הופיעה בטקס סיום הלימודים שלה עם דמות קרטון בגודל טבעי של נער, חבריה לכיתה החלו לצחוק. אפילו מנהל בית הספר איים שלא יאפשר לה להשתתף בחלוקת תעודות הסיום. אבל אמה לא התכוונה להיכנע להפחדות. כשניגשה לבסוף למיקרופון והגישה למנהל מכתב ישן, הבעת פניו השתנתה בן רגע. מאחורי דמות הקרטון המוזרה הסתתר סיפור שרוב הנוכחים כלל לא הכירו.
"אמה, בבקשה תגידי לי שאת לא באמת מתכוונת לקחת את הדבר הזה לטקס סיום הלימודים שלך."
בתי עמדה מול המראה במסדרון וסידרה את כובע הבוגרים הכחול על ראשה של דמות קרטון בגודל אדם.
הדמות הציגה נער בגיל ההתבגרות.
"הכובע שלו עקום, אמא."
"אמה, אני מדברת ברצינות."
"גם אני."
היא החליקה את גלימת הבוגרים הכחולה התואמת וצעדה צעד אחד לאחור.
לרגע קצר הופיע חיוך על פניה.
ואז הסתובבה לעברי.
עיניה נצצו באופן שעורר בי חשד שהיא עומדת לבכות.
"אמא, תבטיחי לי שלא תגלי לאף אחד שום דבר", לחשה. "אני חייבת לעשות את זה בעצמי."
רציתי מאוד להתנגד.
ידעתי היטב עד כמה בני נוער יכולים להיות אכזריים כלפי מישהו שעושה דבר שהם אינם מבינים.
אבל ידעתי גם מדוע אמה הכינה את דמות הקרטון הזאת.
הייתי היחידה שהכירה את הסיבה.
"אני מבטיחה", השבתי.
באותו רגע עדיין לא הבנתי עד כמה יהיה לי קשה לעמוד בהבטחה הזאת.
ברגע שנכנסנו לאולם הספורט של בית הספר, מבטים סקרניים החלו להינעץ בנו מכל עבר.
אמה נשאה בזהירות את דמות הקרטון לצדה.
היא כרכה זרוע אחת סביב כתפיה של הדמות.
נער הקרטון לבש בדיוק את אותו כובע כחול ואת אותה גלימת סיום כמו שאר הבוגרים.
"מה זה, החבר שלה מקרטון?" צעק מישהו בצחוק.
"זה לא מפחיד קצת?" אמרה נערה אחרת ושלפה את הטלפון שלה.
כמה תלמידים הסתובבו לעברנו.
מישהו התחיל לצלם.
אמה שמעה כל מילה.
אבל היא לא אמרה דבר.
היא רק יישרה את כובע הבוגרים של הדמות והמשיכה ללכת.
ואז מנהל בית הספר, ויליאם, הבחין בה.
"אמה, זה בשום אופן לא מקובל!" הכריז בתקיפות. "זה טקס סיום לימודים, לא מופע בידור."
"אבל זאת לא בדיחה, אדוני."
"אז תסלקי את הדמות הזאת מיד. את עושה מעצמך צחוק ומפריעה לטקס."
אמה הנידה את ראשה.
"בבקשה. אני רק רוצה שהוא יוכל לעבור איתי על הבמה."
המנהל נעשה נוקשה עוד יותר.
"אם לא תניחי את הדבר הזה בצד מיד, גם את בעצמך לא תעלי לבמה."
כמה תלמידים פרצו שוב בצחוק.
כבר התחלתי לקום מהמקום שלי.
רציתי לספר לו הכול.
אבל אמה הסתובבה לעברי והנידה את ראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת.
ההבטחה שלנו.
לכן התיישבתי שוב.
בחוסר אונים צפיתי בבתי משעינה בזהירות את דמות הקרטון על הקיר.
הטקס נמשך.
התלמידים עלו לבמה בזה אחר זה כדי לקבל את תעודות הסיום שלהם.
כמעט שלא הצלחתי להקשיב לנאומים.
מבטי חזר שוב ושוב אל דמות הקרטון שניצבה ליד דלתות הכניסה.
רק שנתיים קודם לכן לא הייתי מסוגלת לדמיין שיום אחד אראה שוב את הפנים האלה על חתיכת קרטון.
ואז המנהל ויליאם הכריז על שמה של בתי.
"אמה."
היא קמה.
אבל במקום ללכת ישר אל הבמה, היא ניגשה לקחת את דמות הקרטון.
"אמה!" נזף בה ויליאם. "אמרתי לך להשאיר את הדבר הזה במקומו!"
בתי נעצרה ליד המיקרופון שהוצב בתחתית המדרגות המובילות לבמה.
"בבקשה, אדוני. תן לי רק שלושים שניות."
ויליאם כבר הושיט את ידו לעבר המיקרופון.
אבל אמה התחילה לדבר לפני שהספיק לעצור אותה.
"לפני שתצחקו עליו שוב, אני רוצה לספר לכם משהו על הנער שמופיע בתמונה הזאת."
ואז הכניסה את ידה אל תוך גלימת הבוגרים של דמות הקרטון.
היא שלפה דף מקופל והגישה אותו למנהל.
ויליאם עבר במהירות על השורות הראשונות.
ואז הביט לעבר דמות הקרטון.
הבעת פניו השתנתה מיד.
"מאיפה השגת את זה?"
"זה היה שייך לו", השיבה אמה.
ויליאם בחן שוב את המסמך.
זיהיתי את כתב היד.
לפתע הבנתי מדוע אמה חיטטה בחפציו של אחיה שלושה ערבים קודם לכן.
"זה מכתב אישי", אמר ויליאם בשקט.
אמה הביטה בו בשלווה.
"המכתב נכתב אליו. לכן אני חושבת שהוא שייך לו."
דממה השתררה בכל אולם הספורט.
המנהל הביט לעברי.
"מלינדה, ידעת על זה?"
קמתי על רגליי.
אבל אמה השיבה לפני שהספקתי לומר משהו.
"אמא ידעה שאני מביאה אותו איתי. היא לא ידעה על המכתב."
ויליאם היסס.
"אמה, אולי עדיף שנדבר על זה בארבע עיניים."
בתי הנידה את ראשה.
"כבר ניסיתי לעשות את זה."
המנהל לא אמר דבר נוסף.
אמה הסתובבה לעבר המיקרופון.
"קראו לו פליקס", פתחה.
"ולא, הוא לא היה החבר שלי."
היא עצרה לרגע.
"הוא היה אחי התאום."
רחש של הפתעה עבר באולם.
"רגע, פליקס?" לחש מישהו.
אמה המשיכה.
"הוא היה אמור לסיים היום את הלימודים יחד איתנו. אבל הוא נפטר לפני שנתיים."
הנערה שצילמה קודם לכן הורידה באיטיות את הטלפון שלה.
בתי הניחה יד על כתפה של דמות הקרטון.
"חלק מכם עדיין זוכרים אותו. אחרים אולי לא. אבל הוא היה תלמיד בבית הספר הזה. הוא ישב באותן כיתות כמונו והיה צריך להכין את אותם שיעורי בית."
נעצתי מבט בפניו המחייכות של פליקס.
התמונה צולמה זמן קצר לפני האשפוז הממושך האחרון שלו בבית החולים.
השיער שלו כבר נעשה דליל יותר.
הלחיים שלו נראו חיוורות.
אבל חיוך ענקי התנוסס על פניו, משום שאמה אמרה משהו מטופש במיוחד ממש לפני שצילמנו אותו.
עדיין זכרתי היטב את אחר הצהריים ההוא.
פליקס נולד עם מום בלבו.
במשך שנים ניסינו להעניק לשני הילדים ילדות רגילה ככל האפשר.
אבל תרופות, תורים לרופאים ואשפוזים בבית החולים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו.
בשנת הלימודים שלפני שנתו האחרונה, מצבו הבריאותי הידרדר באופן משמעותי.
לפעמים הוא נעדר מבית הספר במשך כמה שבועות.
ולעיתים אפילו במשך חודשים.
המורים שלו שלחו אליו הביתה מטלות לימודיות.
לאחר מכן אמה הייתה מחזירה לבית הספר את העבודות שהשלים.
גם כשהיה מותש לחלוטין, פליקס התעקש להישאר מעודכן בחומר הנלמד.
"אני הרי לא יכול להרשות לאמה להיות טובה ממני בכל דבר", נהג להתבדח.
אחותו בדרך כלל הייתה משיבה:
"מאוחר מדי בשביל זה."
השניים התחרו זה בזו מאז גן הילדים.
מי מסוגל לרוץ מהר יותר.
מי מסיים לקרוא ספר ראשון.
מי מקבל ציונים טובים יותר.
ובהמשך גם מי יעלה ראשון לבמה בטקס סיום הלימודים.
פליקס טען שהזכות הזאת שייכת לו משום שנולד שבע דקות לפני אמה.
אמה טענה מנגד שהסדר האלפביתי הוא שיקבע.
אף אחד מהם לא רצה להודות שבעצם הם הכי רצו לעלות לבמה יחד.
לאחר ביקור מתיש במיוחד אצל הרופא, פליקס ביקש פעם מאחותו להביא לו את המידע על טקס סיום הלימודים.
הוא פרש את המסמכים על השמיכה שכיסתה אותו.
"את חושבת שיתנו לי לעבור על הבמה בכיסא גלגלים אם אהיה עייף מדי?"
"ברור", השיבה אמה מיד.
"ואם לא?"
"אז אני פשוט אדחוף אותך בעצמי."
פליקס צחק.
"רק תיזהרי שלא תדחפי אותי ישר לתוך המנהל."
באותו זמן צחקתי יחד איתם.
מעולם לא דמיינתי עד כמה אשתוקק יום אחד לכך שהשיחה הזאת הייתה הופכת למציאות.
שישה חודשים לאחר מכן פליקס נפטר.
הוא היה בן שש-עשרה בלבד.
במשך שבועות אמה כמעט שלא דיברה.
היא המשיכה ללכת לבית הספר.
הכינה את שיעורי הבית שלה.
עזרה בעבודות הבית.
אבל שוב ושוב מצאתי אותה יושבת על הרצפה בחדרו של פליקס.
מוקפת בחפצים שלא הייתה מסוגלת לפנות.
לפעמים הייתה מדפדפת במחברות בית הספר שלו.
ולפעמים פשוט ישבה שם בשקט.
ניסיתי לא ללחוץ עליה.
אחרי הכול, גם אני נאבקתי באבל שלי בכל יום מחדש.
מה שהדאיג אותי יותר מכול היה שאמה הפסיקה לפתע לדבר על העתיד שלה.
לפני מותו של פליקס היא חלמה ללמוד בקולג'.
לטייל בעולם.
ובהמשך להפוך למורה.
אבל בכל פעם שהזכרתי את סיום הלימודים המתקרב, היא החליפה נושא.
קיוויתי שהזמן יעזור לה.
ואז, באחד מימי אחר הצהריים בחודש ינואר, היא חזרה הביתה עם תיקייה.
"אמא, את חושבת שבית הספר יסכים להזכיר את פליקס בטקס הסיום?"
"אולי. כבר שאלת?"
אמה הנהנה.
"שלחתי למנהל ויליאם הודעת דואר אלקטרוני."
היא ביקשה שבמהלך הטקס יקדישו רגע קצר לזכר תלמידים לשעבר שנפטרו לפני שהספיקו לסיים את לימודיהם.
וגם לזכר אחיה.
אבל ויליאם השיב שהאירוע מיועד אך ורק לתלמידים שמקבלים בפועל את תעודות הסיום שלהם.
אמה התאכזבה.
אבל היא לא ויתרה.
לאחר מכן הציעה להציב תמונה של פליקס בתצוגה קטנה באזור הכניסה.
גם הבקשה הזאת נדחתה.
בית הספר כבר הכין שם תצוגה של בוגרי המחזור הנוכחי.
ויליאם רצה למנוע אי-הבנות בנוגע לשאלה מי עמד בדרישות הלימודיות לקבלת תעודת הסיום.
לבסוף אמה שאלה אם לפחות יורשה לה לשאת תמונה של אחיה בזמן שתקבל את התעודה שלה.
אבל המנהל התעקש שהטקס חייב להתנהל לפי אותם כללים עבור כל התלמידים.
"הסברת לו למה זה כל כך חשוב לך?" שאלתי.
"שלוש פעמים, אמא."
הצעתי לקבוע איתו פגישה בעצמי.
אבל אמה סירבה.
"אני יכולה לדבר איתו לבד."
באותם ימים חשבתי שהיא פשוט עקשנית.
אבל עכשיו, כשהיא עמדה מול המיקרופון, היא הסבירה משהו שגם אני מעולם לא הבנתי עד הסוף.
"לא ביקשתי שיערכו לפליקס טקס סיום מיוחד", אמרה אמה לנוכחים.
"אני מבינה שהוא לא הצליח לסיים את הלימודים. אני יודעת שהוא לא יכול לקבל תעודת סיום."
קולה רעד.
"רק רציתי שמישהו יזכור שהוא היה אמור להיות כאן היום."
המנהל ויליאם עמד לצדה.
הוא עדיין החזיק את המכתב בידו.
אמה הביטה בו ישירות.
"ופעם דווקא זכרת אותו."
היא הושיטה את ידה לעבר הדף.
ויליאם היסס לרגע.
ואז החזיר לה אותו.
אמה פתחה את המכתב.
"פליקס קיבל את המכתב הזה כשהיה מאושפז בבית החולים בשנת הלימודים שלפני השנה האחרונה. הוא שמר אותו עד יום מותו."
ואז התחילה להקריא.
"פליקס היקר,
המורים שלך סיפרו לי כמה קשה אתה עובד, למרות כל הקשיים שאתה מתמודד איתם בתקופה הזאת.
ההתמדה שלך והמאמץ שאתה משקיע הופכים אותך לחבר חשוב ובעל ערך בקהילת בית הספר שלנו."
אמה עצרה לרגע.
ואז המשיכה לקרוא.
"לא משנה מה יביא איתו העתיד, אני מקווה שלעולם לא תשכח שתמיד יהיה לך מקום בין חבריך ללימודים."
היא הרימה את ראשה.
"על המכתב הזה חתום המנהל ויליאם."
איש כבר לא צחק.
ויליאם נעץ את מבטו ברצפה.
גם אני נזכרתי במכתב הזה.
הוא הגיע לפליקס במהלך אשפוז ממושך וקשה במיוחד בבית החולים.
הבן שלי היה מאושר כשקיבל אותו.
"רואה, אמא? אפילו המנהל יודע שאני עדיין שייך לכיתה שלי."
פליקס הכניס את המכתב לתיקיית בית הספר שלו.
ממש ליד המטלות שהתעקש לסיים.
לאחר מותו שמרתי את התיקייה הזאת בארון.
עד לאותו רגע לא ידעתי שאמה מצאה אותה שוב.
"מר ויליאם", אמרה אמה, "הבטחת לאחי שתמיד יהיה לו מקום כאן."
המנהל הרים לאט את מבטו.
"אני זוכר שכתבתי את המכתב הזה."
אמה בלעה את רוקה.
"אז למה היה כל כך קשה לאפשר לי להזכיר אותו היום?"
ויליאם לא השיב.
"ביקשתי להזכיר את השם שלו. ביקשתי להציג תמונה. ואפילו שאלתי אם אוכל פשוט לקחת איתי תמונה שלו לבמה."
קולה התחזק.
"בכל פעם אמרו לי לא."
ויליאם הניח יד על מצחו.
"אמה, ניסיתי לדאוג שהטקס יהיה הוגן כלפי כולם."
היא הביטה בו.
"הוגן כלפי מי?"
השאלה נשארה תלויה באוויר בלי תשובה.
"אני לא מבקשת שתעמיד פנים שפליקס סיים את לימודיו."
היא הצביעה על דמות הקרטון.
"אני רק רוצה שתזכור שהוא היה כאן."
כמה מההורים ניגבו דמעות מעיניהם.
אבל אמה עדיין לא סיימה.
"יש עוד משהו שאני רוצה להסביר."
היא הסתובבה לעבר תמונתו של פליקס.
"אחי לא סבל כשאנשים ריחמו עליו."
חיוך חלש חלף על פניה.
"הוא היה ממש מתעצבן כשאנשים העדיפו לדבר איתי במקום לדבר איתו. כאילו המחלה שלו פירושה שהוא כבר לא מסוגל לענות בעצמו על שאלות."
כמה תלמידים חייכו.
"הוא רצה שאנשים יזכרו כמה מצחיק הוא היה."
אמה הביטה בתמונה.
"כמה הוא אהב ללכת לבית הספר. וכמה גרוע הוא היה בכדורסל, למרות שתמיד המשיך לשחק."
ואז פניה נעשו שוב רציניות.
"זמן קצר לפני מותו הוא ביקש ממני שלא אתלה תמונה שלו איפשהו רק כדי שכולם יהיו עצובים וירחמו עליו."
נזכרתי בשיחה הזאת.
פליקס ישב במיטתו לאחר אחר צהריים מתיש.
אמה בדיוק עזרה לו להכין מטלה לבית הספר.
לפתע הוא שאל אותה מה תעשה אם לא יזכה להגיע לטקס סיום הלימודים שלו.
היא אסרה עליו מיד לדבר כך.
אבל פליקס לא ויתר.
"בבקשה אל תהפכי אותי לסתם תמונה עצובה שכולם עומדים ובוהים בה."
הוא הביט באחותו ברצינות.
"פשוט תדאגי שהם יזכרו שבאמת הייתי חלק מהכיתה הזאת."
אמה הבטיחה לו.
מעולם לא הבנתי עד כמה ההבטחה הזאת הכבידה עליה.
"חשבתי הרבה מאוד על מה שהוא אמר לי אז", המשיכה אמה.
"ואני יודעת שכל זה נראה די מטורף."
היא העיפה מבט בדמות הקרטון.
"אם להיות כנה, פליקס כנראה היה צוחק על זה בעצמו."
צחוק שקט וחם התפשט באולם הספורט.
"אבל כשבית הספר אפילו לא הסכים שאביא תמונה קטנה שלו, פשוט כבר לא ידעתי מה לעשות."
אמה יישרה את גלימת הבוגרים הכחולה של הדמות.
"אז החלטתי לעשות אותו גדול מספיק כדי שאף אחד לא יוכל להתעלם ממנו."
הצמדתי את ידי לפי.
אמה הביטה לעברי.
"אמא, אני מצטערת שלא סיפרתי לך על המכתב."
הנדתי את ראשי.
ואז פנתה שוב למנהל ויליאם.
"בעצם לא הכנתי נאום. קיוויתי שפשוט תאפשר לי לעבור איתו על הבמה."
"אז למה הבאת את המכתב?" שאל.
אמה הביטה בו.
"כי רציתי להיות מוכנה למקרה שתנסה לעצור אותי שוב."
היא בלעה את רוקה.
"וגם כי הייתי חייבת לדעת אם ההבטחה שנתת לו אז עדיין שווה משהו."
במשך זמן רב איש לא זז.
ואז המנהל ויליאם עצמו ניגש למיקרופון.
"אמה, אני חייב לך התנצלות."
קולו נשמע בכל רחבי אולם הספורט.
"אני זוכר את פליקס. אני זוכר כמה דברים טובים המורים שלו תמיד אמרו עליו."
הוא עצר לרגע.
"ואני זוכר גם את המכתב הזה."
ואז הביט לעבר דמות הקרטון.
"כשפנית אליי בנוגע לטקס הסיום, התייחסתי לבקשות שלך כאילו היו בעיות ארגוניות שצריך לפתור."
הוא הרכין את ראשו.
"לא עצרתי לחשוב על ההבטחה שנתתי לאחיך."
אמה הקשיבה בשתיקה.
"טעיתי כשדחיתי את הבקשות שלך בלי לנסות להבין אותן."
ויליאם נשם עמוק.
"ומעל הכול, טעיתי כשהשפלתי אותך היום מול חברייך ללימודים."
ואז אמר:
"אני מצטער."
אמה התבוננה בפניו המחייכות של אחיה בתמונה.
המנהל זז הצדה.
"אם את עדיין רוצה לחגוג את סיום הלימודים שלך יחד עם פליקס, את רשאית לעשות זאת."
לרגע אמה לא הצליחה לזוז.
ואז הנהנה.
"תודה רבה."
היא יישרה את כובע הבוגרים של פליקס והרימה את דמות הקרטון.
כשהתקרבה לבמה, נער מהשורה השנייה קם על רגליו.
זכרתי במעומעם שראיתי אותו בבית הספר בתקופה שבה פליקס עדיין למד שם.
ואז תלמיד נוסף קם.
ועוד אחד.
תוך זמן קצר חלק גדול מבוגרי המחזור כבר עמדו על רגליהם.
מחיאות הכפיים לא החלו בבת אחת.
חלק מהאנשים התחילו למחוא כפיים מיד.
אחרים קמו בהדרגה.
אבל איש כבר לא צחק.
המנהל ויליאם המתין עד שאמה הגיעה אליו.
ואז הושיט לה את תעודת הסיום.
"מזל טוב, אמה."
ביד אחת היא קיבלה את התעודה.
ובידה השנייה המשיכה להחזיק בחוזקה את דמות הקרטון של אחיה.
הרמתי את הטלפון שלי.
מבעד למסך של דמעות צילמתי את התמונה שעליה חלמתי במשך שנים.
בתי עמדה על הבמה בגלימת הבוגרים הכחולה שלה.
ולצדה חייך אחיה התאום.
זאת לא הייתה התמונה שדמיינו פעם.
אבל זאת הייתה תמונת הסיום המשותפת שלהם.
לאחר הטקס המנהל ויליאם ניגש אלינו סמוך לכניסה לאולם.
אמה השעינה בזהירות את דמות הקרטון של פליקס על הקיר.
כמה מחבריה ללימודים ניגשו אליה כדי לדבר איתה.
חלקם התנצלו על כך שצחקו קודם לכן.
נערה אחת הודתה שחשבה שדמות הקרטון היא בדיחה, משום שהגיעה לבית הספר רק לאחר מותו של פליקס.
אמה קיבלה את ההתנצלויות בשלווה.
ויליאם המתין עד שהאחרים הלכו.
ואז פנה אליי.
"מלינדה, אני באמת מצטער על מה שקרה היום."
הבטתי בו ברצינות.
"כשאיימת על אמה שלא תאפשר לה להשתתף בטקס הסיום, כמעט הפרתי את ההבטחה שנתתי לה."
הוא הנהן קלות.
"פליקס אהב את בית הספר הזה", אמרתי.
"גם כשהיה מאושפז בבית החולים, הוא רצה לדעת בכל יום מה המורים והחברים שלו עושים."
ויליאם השפיל את מבטו.
"הייתי צריך לזכור את זה."
לאחר מכן סיפר שהוא מתכוון לדבר עם צוות המורים על הקמת פינת הנצחה קבועה לתלמידים שנפטרו.
אמה בחנה אותו במבט מרוכז.
"בבקשה אל תעשה את זה רק בגלל שכולם ראו היום מה קרה."
ויליאם הניד את ראשו.
"אני לא אעשה את זה מהסיבה הזאת."
הוא הביט לעברי.
"הייתי רוצה לשתף את שתיכן בתהליך, כדי שנוכל להחליט יחד כיצד ליצור הנצחה מכבדת ומתאימה."
אמה הנהנה.
"פליקס היה אוהב את זה."
ואז הוסיפה:
"הלוואי שרק היית מקשיב לי עוד לפני היום."
ויליאם לא התווכח.
"גם אני הייתי רוצה את זה."
באותו ערב אמה קיבלה הודעות רבות מחבריה ללימודים.
הם סיפרו לה על הזיכרונות האישיים שלהם מפליקס.
אחד מהם נזכר בציורים המצחיקים שהיה נוהג לשרבט בשולי דפי העבודה שלו.
אחר כתב שפליקס עזר לו פעם להכין שיעורי בית במתמטיקה.
אמה הראתה לי כל הודעה והודעה.
בפעם הראשונה זה שנתיים, הדיבור על אחיה גרם לה לחייך לעיתים קרובות יותר מאשר לבכות.
מאוחר יותר מצאתי אותה יושבת על רצפת חדר השינה שלה.
לצדה עמדה דמות הקרטון.
היא הסירה את כובע הבוגרים של פליקס והניחה אותו ליד הכובע שלה.
תעודת הסיום הייתה מונחת על ברכיה.
"הכול בסדר?" שאלתי.
אמה הנהנה.
ואז הנידה את ראשה.
"אני לא יודעת."
התיישבתי לצדה.
"היום הזה היה כמו שרצית שיהיה?"
"רובו כן."
היא העבירה את אצבעותיה על תעודת הסיום.
"חשבתי שאם אעבור על הבמה בלי פליקס, זה יהיה כאילו השארתי אותו מאחור."
לא אמרתי דבר.
אמה המשיכה.
"אבל כשקיבלתי את התעודה שלי, הייתי מאושרת."
"ברור שהיית מאושרת."
היא נראתה נבוכה.
"ואז הרגשתי אשמה בגלל זה."
לקחתי את ידה.
"את זוכרת מה פליקס אמר פעם על העתיד שלך?"
אמה הביטה בי.
זכרתי היטב את המילים שלו.
"תבטיחי לי משהו, אם. אם אני כבר לא אוכל לחוות את כל הדברים שתכננו לעשות יחד, בבקשה אל תבזבזי את החיים שלך בהרגשת אשמה רק מפני שאת עדיין יכולה לחוות אותם."
אמה עצמה את עיניה.
"הוא גרם לי להבטיח שלא אעשה את זה."
"אני יודעת."
"כל כך התאמצתי לא לשכוח אותו, עד ששכחתי לגמרי את החלק הזה של הבקשה שלו."
לחצתי את ידה.
"מותר לך להתגעגע אליו ובכל זאת לחיות חיים יפים ומלאים."
אמה הביטה בדמות הקרטון.
"הלוואי שהוא באמת היה כאן היום."
"גם אני הייתי רוצה את זה, אהובה שלי."
ישבנו זמן מה בשתיקה זו לצד זו.
ואז אמה התבוננה בתעודת הסיום שלה.
"אמא? את חושבת שפליקס היה גאה בי?"
הבטתי בפניו המחייכות של בני.
"הוא היה מספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב כמה את מדהימה."
אמה צחקה בשקט.
"ואחר כך הוא היה טוען שבעצמו היה מקבל ציונים אפילו יותר טובים."
לא יכולתי שלא לחייך.
"אין לי שום ספק."
היא הניחה את ראשה על כתפי.
זמן קצר לאחר מכן היא התחילה שוב לדבר על לימודים בקולג'.
על הקורסים שרצתה ללמוד.
על הערים והמדינות שהייתה רוצה לבקר בהן יום אחד.
הקשבתי לה.
במשך שנתיים פחדתי שכל צעד קדימה בחיינו פירושו לאבד עוד חלק קטן מפליקס.
אבל כשהבטתי בבתי מדמיינת את עתידה, בזמן שתמונת אחיה ניצבה לצדה, הבנתי סוף סוף משהו חשוב.
פליקס מעולם לא רצה שאמה תפסיק לחיות רק מפני שחייו שלו הסתיימו מוקדם מדי.
הוא רצה שהיא תמשיך הלאה.
ובאותו יום היא מצאה דרך לשאת את אחיה בלבה, בלי לוותר בדרך על החלומות שלה עצמה.
