חשבתי שהדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות ביום שבו הורים מביאים את ילדיהם לעבודה הוא שבתי בת החמש תביך אותי מול הבוס שלי. אבל אחרי שבקה בילתה איתו עשרים דקות לבד, הוא התחיל להתנהג בצורה מוזרה. שבוע לאחר מכן קיבלתי במפתיע העלאה משמעותית בשכר. כשגיליתי איזו שאלה בתי שאלה אותו, הבנתי שבמשך חודשים היא נשאה בלבה דאגה שלא היה לי מושג על קיומה.
כשהחברה שלנו הודיעה שהעובדים רשאים להביא את ילדיהם למשרד ליום אחד, בתי בת החמש, בקה, התלהבה מיד.
היא ממש התחננה שאאפשר לה להצטרף אליי.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לסרב.
בקה הייתה מסוג הילדות שאומרות בקול כל דבר שעובר להן בראש.
אבל היא התרגשה כל כך, שבסופו של דבר נכנעתי.
באותו זמן לא יכולתי לדמיין ששאלה אחת שלה תשפיע על המשכורת שלי.
ושאותה שאלה תוביל לתגלית שתכאיב לי הרבה יותר מכל הערה מביכה שהייתה יכולה לפלוט.
בחודשים האחרונים הרגשתי שבקה מתרחקת ממני בהדרגה.
הכול התחיל עם האיסוף מבית הספר.
בכל יום שישי נהגנו ללכת לאחר מכן למאפייה קטנה בקרבת מקום.
שם היינו קונות עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה וחולקות אותה.
בקה תמיד התעקשה לשבור את העוגייה בעצמה.
ואז הייתה נותנת לי את החתיכה הגדולה יותר.
גם אם לעצמה כמעט לא נשאר יותר מביס קטן.
"את האדם האהוב עליי בעולם", הייתה אומרת.
"ואת האדם האהוב עליי."
אבל ביום שלישי אחד היא שאלה לפתע שאלה מוזרה.
"אמא, סבתא יכולה לאסוף אותי מבית הספר?"
הבטתי בה בהפתעה.
"למה, מתוקה שלי?"
בקה משכה בכתפיה.
"כי סבתא לא צריכה לחזור לעבוד אחרי שהיא אוספת אותי."
המילים האלה כאבו לי.
ניסיתי לא להראות זאת.
אמא שלי התגוררה קרוב מאוד ואהבה לבלות עם בקה.
ובכל זאת, תמיד חשבתי שהשעות שאחרי בית הספר הן זמן מיוחד ששייך רק לבתי ולי.
בסופו של דבר הסכמתי שאמי תאסוף את בקה ברוב הימים.
אמרתי לעצמי שהילדה הקטנה שלי פשוט מתבגרת.
אולי אצל סבתא פשוט כיף יותר.
אבל היה משהו אחר שלא רציתי להודות בו בפני עצמי.
בעבר בקה הייתה מחכה לי ליד החלון בימי שישי.
היא ידעה לזהות את המכונית שלי כבר מחלון הכיתה, עוד לפני שנכנסתי לחניית בית הספר.
פעם אחת היא אפילו הכינה לי סיכה קטנה מנייר.
עליה היה כתוב:
"האמא הכי טובה באיסוף מבית הספר"
שמרתי אותה בתיק היד שלי זמן רב כל כך, עד שהקצוות שלה נעשו רכים ושחוקים.
לכן כשבקה התחילה פתאום להעדיף שסבתה תאסוף אותה, לא רק התבלבלתי.
הרגשתי שמישהו תפס את מקומי.
והתביישתי בכך שהמחשבה הזאת פגעה בי כל כך.
גם סיפורי הלילה המשותפים שלנו נעשו נדירים יותר ויותר.
היה לנו ספר תמונות ישן ומרופט למדי, שבקה הכירה כמעט בעל פה.
בכל ערב הייתי מקריאה לה ממנו.
רגע לפני המשפט האחרון הייתי עוצרת.
ואז בקה הייתה משלימה אותו בעצמה.
בדרך כלל היא הייתה אומרת בכוונה משהו שגוי לחלוטין.
אני הייתי מעמידה פנים שאני מזועזעת.
והיא הייתה צוחקת חזק כל כך, עד שהייתה בועטת מעליה את השמיכה.
אבל בשלב מסוים העבודה שלי התחילה לרדוף אחריי גם הביתה.
דוח שהיה חייב להיות מוכן בדחיפות.
עמית לעבודה עם שאלה.
בעיה שכולם טענו שרק אני מסוגלת לפתור.
ערב אחד בקה חיכתה לי על מיטתה עם הספר שלנו.
"עשר דקות", הבטחתי לה.
"ואז אבוא להקריא לך."
באמת התכוונתי לכך.
אבל הבוס שלי, ג'יימס, היה זקוק לתשובה דחופה.
ועשר דקות הפכו לכמעט שעה.
כשסוף סוף עליתי לחדרה, בקה כבר ישנה מזמן.
הספר היה מונח פתוח לצדה.
בערב שלאחר מכן היא אפילו לא הוציאה אותו מהמדף.
"את לא רוצה לשמוע סיפור הערב?" שאלתי.
"זה בסדר, אמא. את הרי צריכה לעבוד."
נישקתי אותה על המצח.
באותו זמן חשבתי שבתי פשוט נעשית מבינה ומתחשבת יותר.
אפילו הרגשתי הקלה.
וזה בדיוק החלק שהייתי רוצה יותר מכול להחזיר לאחור.
עבדתי במחלקת התפעול הארגוני של חברה שבה נדמה היה שמישהו זקוק לעזרתי בכל רגע.
הדרכתי עובדים חדשים.
טיפלתי בבעיות הקשורות להזמנות.
והסברתי נהלים שחלק מעמיתיי כבר היו אמורים להכיר מזמן.
הגדרת התפקיד הרשמית שלי לא השתנתה במשך שנים.
וגם השכר שלי כמעט שלא השתנה.
מלבד עדכונים שנתיים קטנים.
אבל תחומי האחריות שלי הלכו והתרחבו.
רק לעיתים רחוקות עצרתי לחשוב על כך.
הייתי עסוקה מדי בלהרגיש אסירת תודה.
כשבקה התחילה ללמוד בבית הספר, ג'יימס אפשר לי להתחיל את יום העבודה מוקדם יותר.
כך יכולתי לצאת בזמן כדי לאסוף את בתי.
המשכתי לעבוד את מלוא שעות העבודה שלי.
ובכל זאת, ראיתי בהסדר הזה טובה אישית גדולה שעשה למעני.
טובה שאסור לי בשום פנים ואופן לאבד.
ערב אחד דיברתי בטלפון עם אמי.
במהלך השיחה אמרתי:
"אני באמת חייבת לג'יימס על כך שהוא אפשר לי להתאים את שעות העבודה לאיסוף של בקה. אסור לי להסתכן בכך שישנה את דעתו."
לא שמתי לב שבקה ישבה מתחת לשולחן המטבח וציירה.
וגם לא הבחנתי בכך שפתאום הפסיקה להזיז את צבעי העיפרון שלה.
בבוקר של יום הבאת הילדים לעבודה, בקה כבר הייתה ערה לפני שהשעון המעורר שלי צלצל.
היא לבשה את הסוודר הצהוב שלה.
ארזה שלושה צבעי עיפרון.
ואז עוד שישה, שלטענתה הייתה חייבת לקחת.
וגם מחברת קטנה.
בשעה שמונה עמדנו יד ביד בלובי של בניין המשרדים שלי.
"האנשים יודעים שאני מגיעה היום?" שאלה בקה.
"רובם כן."
היא חשבה לרגע.
"גם המדפסת יודעת?"
פרצתי בצחוק.
כשהגענו לעמדת העבודה שלי, היא בחנה הכול כאילו נכנסה למוזיאון.
את שני מסכי המחשב שלי.
את המקלדת.
ואת המדפסת, שגרמה לה להיבהל ולקפוץ כשפתאום התחילה לטרטר.
סידרתי לה פינה קטנה ליד השולחן שלי.
שם יכלה לצייר ולאכול את החטיפים שהביאה איתה.
אבל בכל כמה דקות הופיע מישהו ליד השולחן שלי.
האם אוכל לבדוק במהירות דוח מסוים?
האם אני יודעת היכן נשמר קובץ כלשהו?
האם אוכל להסביר שוב משהו לעוזרת החדשה?
בקה התבוננה בריכוז כיצד עמית אחר עמית חוזר לעמדתו.
ואז רכנה לעברי.
"אמא, את אומרת כאן לכולם מה לעשות?"
צחקתי.
"לא. ממש לא."
היא קימטה את מצחה והביטה במסך שלי.
"אז למה כולם כל הזמן באים לשאול דווקא אותך?"
לא הייתה לי תשובה לכך.
אחר הצהריים הגיעה עוזרת חדשה.
הייתה לה שאלה שכבר שאלה אותי פעמיים בעבר.
בסבלנות הסברתי לה שוב את התהליך, צעד אחר צעד.
בקה הקשיבה בתשומת לב.
כשהעוזרת הודתה לי והלכה, בתי לחשה:
"אמא, גם האישה הזאת הולכת כאן לבית ספר?"
חייכתי.
"משהו כזה."
בקה הנהנה ברצינות.
"אז את המורה שלה."
חייכתי שוב וחזרתי להסתכל במסך.
שלוש הודעות דואר אלקטרוני חדשות הגיעו.
שתיים מהן סומנו כדחופות.
עניתי להן בזמן שבקה ציירה כלב סגול עם שש רגליים.
באותו רגע אפילו לא עלה בדעתי עד כמה בתי עוקבת בדייקנות אחרי כל מה שאני עושה לאורך היום.
עד להפסקת הצהריים בקה כבר הכירה כמעט את כל חברי הצוות שלי.
וגם את ג'יימס.
הבוס שלי התייחס אליה בצורה נפלאה.
הוא נתן לה פתקיות דביקות צבעוניות.
הרשה לה לצייר קשת עקומה על הלוח המחיק במשרדו.
והראה לה את קערת הממתקים שעל השולחן שלו.
בקה לקחה ממתק אחד.
ואז שאלה אם גם למבוגרים מותר לקחת שניים.
ג'יימס נתן לה ממתק נוסף.
הרגשתי קצת נבוכה.
אבל הוא רק צחק.
"היא כבר יודעת לנהל משא ומתן לא רע בכלל."
זמן קצר לאחר מכן הטלפון שלי צלצל.
זאת הייתה שיחת עבודה שלא יכולתי להתעלם ממנה.
חשבתי שהיא תימשך לכל היותר חמש דקות.
אבל הבעיה התבררה כמסובכת יותר משציפיתי.
לכן שאלתי את ג'יימס אם בקה יכולה להישאר אצלו לזמן מה.
"כמובן", אמר.
בתי כבר הושיטה יד בהתלהבות לטושים של הלוח המחיק שלו.
נכנסתי לחדר ישיבות.
כשחזרתי כעבור עשרים דקות, בקה ישבה על כיסא המשרד של ג'יימס וציירה.
ג'יימס עמד ליד החלון.
כשראה אותי, הביט בי בצורה מוזרה.
לא בכעס.
יותר במבט מהורהר.
"הכול בסדר?" שאלתי.
"כן, כמובן."
אבל לפני שהשיב, הוא העיף מבט קצר לעבר בקה.
מיד תהיתי אם היא אמרה משהו מביך.
בדרך הביתה ניסיתי לגלות מה קרה.
"על מה דיברת עם ג'יימס?"
"על ממתקים."
"ועל מה עוד?"
בקה הביטה מבעד לחלון המכונית.
"הכיסא שלו יכול להסתובב."
לא הצלחתי להוציא ממנה שום דבר נוסף.
בשבוע שלאחר מכן ג'יימס ביקש ממני להגיע למשרדו.
הלב שלי צנח.
אולי בקה באמת אמרה משהו לא מנומס.
או שאולי ג'יימס רצה לשנות את שעות העבודה שלי.
אבל במקום זאת הוא סגר את הדלת וביקש ממני לשבת.
"דאגתי שיאשרו לך העלאה בשכר."
בהיתי בו.
ואז הוא נקב בסכום החדש.
זאת הייתה העלאה אמיתית ומשמעותית.
לא אחד מהעדכונים הזעירים שכבר התרגלתי אליהם.
"אני לא ממש מבינה", אמרתי.
ג'יימס נשען לאחור בכיסאו.
"כבר זמן רב את מבצעת משימות שחורגות מתחומי האחריות הרשמיים של התפקיד שלך."
הוא דיבר על האופן שבו אני מדריכה עובדים חדשים.
על החלטות שאני מקבלת, אף שבדרך כלל מנהל אמור לקבל אותן.
ועל כך שהאחריות שלי גדלה מאוד לאורך השנים.
"הייתי צריך לטפל בזה הרבה קודם", אמר.
לא ידעתי מה להשיב.
מעולם לא ביקשתי תוספת שכר.
וגם לא התקיימה לאחרונה שיחת הערכת עובדים.
לבסוף שאלתי:
"למה דווקא עכשיו?"
ג'יימס שילב את ידיו.
"כי בשבוע שעבר הבת שלך שאלה אותי שאלה."
הרגשתי את פניי מתחממות.
"מה היא אמרה?"
החיוך שלו נעלם.
"היא שאלה אותי: כמה לילות אמא עוד צריכה לעבוד עד שתחזיר לך את כל מה שהיא חייבת?"
לרגע לא הצלחתי לדבר.
"תחזיר לך?"
ג'יימס הנהן.
"בקה סיפרה לי שאני מרשה לך לאסוף אותה מבית הספר."
הוא עצר לרגע.
"והיא מאמינה שבגלל זה את צריכה לעבוד בערבים, כי את חייבת לי משהו."
הרגשתי לחץ בחזה.
"היא רצתה לדעת מתי סוף סוף תסיימי לשלם את החוב שלך."
לפתע נזכרתי בשיחת הטלפון במטבח.
בשיחה עם אמא שלי.
בצבעי העיפרון שמתחת לשולחן.
"אוי, בקה", לחשתי.
ג'יימס הניח את ידיו על שולחן העבודה.
"תמיד חשבתי שאת נהנית לקחת על עצמך את המשימות הנוספות האלה."
הבטתי בו.
"אני חשבתי שאסור לי להגיד לא."
הוא השתתק.
"בגלל הסדר שעות העבודה שלך?"
"כן."
"אבל את הרי עובדת את מלוא השעות שלך."
"אני יודעת."
נשמתי עמוק.
"אבל בכל פעם שביקשת ממני משהו, פחדתי שאם אסרב, אראה כאילו אני לא מעריכה את הטובה שעשית לי."
ג'יימס נראה מוטרד בכנות.
"הייתי צריך לדבר איתך על זה קודם."
הוא הסביר שמעתה המשימות הנוספות בשעות הערב יחולקו בין כמה מחברי הצוות.
ההסדר שמאפשר לי לאסוף את בקה יישאר ללא שינוי.
והעלאת השכר היא הכרה בעבודה שכבר ביצעתי במשך שנים.
"הרווחת את הכסף הזה ביושר", אמר.
הודיתי לו.
והתכוונתי לכל מילה.
לראשונה מזה חודשים נסעתי הביתה בלי לחשב בראש אילו משימות עדיין יחכו לי אחרי ארוחת הערב.
דמיינתי איך סוף סוף אחזור לקרוא עם בקה את הספר הישן שלנו.
אולי ביום שישי אפילו נוכל שוב לקנות יחד עוגייה.
חשבתי שבכך הבעיה שלנו נפתרה.
אבל עדיין לא הבנתי את התמונה המלאה.
אחר הצהריים אמא שלי התקשרה.
בקה שיחקה באותו זמן בחדר הסמוך.
סיפרתי לה בהתלהבות על העלאת השכר.
"וג'יימס סוף סוף הבין למה תמיד הסכמתי לכל דבר."
אמא שמחה מאוד.
ואז שאלה:
"זה אומר שבקה כבר לא צריכה שאאסוף אותה מבית הספר?"
היססתי.
"היא הרי ביקשה שאת תאספי אותה. חשבתי שהיא פשוט מעדיפה להיות אצלך."
אמי שתקה לרגע.
"היא בכלל לא אמרה שהיא מעדיפה להיות אצלי."
קימטתי את מצחי.
"אז מה היא אמרה?"
"היא שאלה אם תצטרכי לעבוד פחות אם אני אאסוף אותה."
התיישבתי באיטיות.
"זה מה שהיא שאלה אותך?"
"כן. חשבתי שהיא פשוט דואגת כי היא רואה כמה את עובדת."
לפתע הרגשתי כאילו קור עז עבר בכל גופי.
סיפורי הלילה שהתבטלו.
הספר שבקה הפסיקה בשלב מסוים להוציא מהמדף.
ההערה שלה שסבתא לא צריכה לחזור לעבודה אחרי האיסוף.
כל הזמן חשבתי שבתי רוצה לבלות איתי פחות זמן.
אבל מה אם היא ניסתה לפנות לי יותר זמן שבו לא אצטרך לטפל בה?
חשבתי על סיכת הנייר הקטנה ששמרתי בתיק.
"האמא הכי טובה באיסוף מבית הספר"
בקה הכינה אותה כי אהבה לראות אותי מגיעה לאסוף אותה.
ועכשיו היא ביקשה ממישהו אחר לעשות זאת.
לא מפני שכבר לא אהבה את שעות אחר הצהריים שלנו יחד.
אלא מפני שהאמינה שכך תוכל לעזור לי.
אחרי ארוחת הערב הוצאתי מהמדף של בקה את ספר התמונות המרופט שלנו.
בתי הייתה עסוקה בבניית בית די עקום מקוביות משחק.
"את רוצה שנקרא הערב את הסיפור שלנו?" שאלתי.
היא לא נראתה נלהבת.
היא נראתה מהוססת.
"את לא צריכה לעבוד?"
"לא הערב."
"אבל אולי עוד מעט תצטרכי."
התיישבתי על המיטה שלי.
"בואי אליי רגע, אהובה שלי."
בקה טיפסה לצדי.
אבל היא הקפידה להשאיר בינינו מעט מרחק.
פתחתי את הספר.
כשהגענו לתמונה המצחיקה הראשונה, עשיתי קול משונה כמו פעם.
בדרך כלל בקה הייתה קוטעת אותי מיד.
אבל הפעם היא רק התבוננה בי.
בערך באמצע הספר עצרתי.
"בקה, את עדיין אוהבת את הספר הזה?"
היא הנהנה.
"אז למה בזמן האחרון כבר לא רצית שאקריא לך ממנו?"
היא שיחקה בקצה השמיכה.
"כי את כבר לא אוהבת אותו."
מצמצתי בהפתעה.
"ברור שאני אוהבת אותו."
בקה הביטה בי.
"אבל את כבר לא מחייכת כשאנחנו קוראות."
נעצתי בה מבט.
"לפעמים אני פשוט עייפה, מתוקה."
"אני יודעת."
קולה נשמע פתאום קטן מאוד.
"זה בגללי?"
הרגשתי סחרחורת.
"מה?"
"כי את צריכה לאסוף אותי מבית הספר. ולהכין אוכל. ולהקריא סיפורים."
היא ספרה כל דבר על אצבעותיה הקטנות.
"ואחר כך את צריכה שוב לעבוד."
כאילו הייתה מקריאה רשימה של מטלות מעיקות.
"סבתא אמרה שאני יכולה לבוא אליה."
הנהנתי.
"היא תמיד שמחה כשאת אצלה."
בקה הביטה בידיה.
"אני יכולה ללכת אליה יותר פעמים."
"למה את רוצה לעשות את זה?"
היא השיבה בקול חלש מאוד.
"כדי שתוכלי לנוח."
גרוני התכווץ.
ואז הוסיפה:
"ואולי אז תחייכי שוב כמו פעם."
והנה זה היה.
הסוד שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי שבתי בת החמש נושאת בלבה.
בקה לא ביקשה שסבתה תאסוף אותה כי כבר לא רצתה להיות איתי.
היא ניסתה להיעלם מאותם חלקים ביום שלי שלדעתה גרמו לי להיות אומללה.
משכתי אותה אליי וחיבקתי אותה בחוזקה.
לרגע לא הצלחתי למצוא מילים.
במשך חודשים ניסיתי להסתיר ממנה את הדאגות שלי.
אבל היא הבחינה בהכול.
ואיכשהו היא התחילה להאמין שהיא אחראית לכך.
בהתחלה רציתי פשוט להגיד לה שהיא הבינה הכול לא נכון.
אבל אז עצרתי.
כי היא לא דמיינה את ערבי העבודה הארוכים שלי.
היא ראתה איך אני מסתכלת בטלפון בזמן שהיא מדברת איתי.
היא הבחינה בכך שלפעמים הקראתי את סיפור הלילה בחיפזון, כי רציתי לחזור למחשב במהירות האפשרית.
יכולתי להסביר למה זה קרה.
אבל לא יכולתי להעמיד פנים שזה מעולם לא התרחש.
"אני מצטערת שגרמתי לך להרגיש ככה", אמרתי בשקט.
ידה של בקה נסגרה סביב אחת מאצבעותיי.
"רק רציתי שתהיי מאושרת."
נישקתי את מצחה.
"אני מאושרת כשאני איתך."
"גם בימים קשים?"
"בקה, תסתכלי עליי בבקשה."
היא הרימה את ראשה.
"הייתי עייפה בגלל העבודה, אהובה שלי. אבל מעולם לא הייתי עייפה ממך."
היא חשבה על כך.
"גם כשאני שואלת המון שאלות?"
"גם אז."
"וגם כשאני עושה בלגן?"
"במיוחד אז."
חיוך קטן הופיע על פניה.
אבל אז מבטה נדד אל הטלפון שלי שעל השידה.
"ומה אם הבוס שלך שוב יצטרך אותך?"
רציתי כל כך להבטיח לה שזה לעולם לא יקרה שוב.
אבל זאת לא הייתה הבטחה כנה.
"לפעמים אנשים בעבודה צריכים עזרה", הסברתי.
"אבל זאת לא האחריות שלך לפנות בשביל זה מקום בחיים שלנו."
בקה חשבה לרגע.
"וגם לאסוף אותי מבית הספר?"
"אני עושה את זה כי אני רוצה. לא מפני שאני חייבת למישהו משהו בגלל זה."
היא נשענה עליי.
ואז סיימתי להקריא את הספר.
במשפט האחרון עצרתי כמו פעם.
בקה לחשה את המילים הנכונות.
בלי בדיחה.
בלי צחקוקים.
עדיין לא.
למחרת בבוקר דיברתי שוב עם ג'יימס.
הודיתי לו פעם נוספת על העלאת השכר ועל החלוקה החדשה של משימות הערב.
אבל גם הסברתי לו שמעתה אני לא רוצה להיות אחראית באופן אוטומטי לכל בעיה שמתעוררת מחוץ לשעות העבודה הרגילות.
"אני לא רוצה להמשיך לפחד שאאבד את האפשרות לאסוף את בתי אם פעם אחת אגיד לא", הודיתי.
ג'יימס הניד את ראשו.
"זה לא יקרה."
הנהנתי.
"אז עכשיו אני צריכה ללמוד באמת להאמין בזה."
סיכמנו שבקשות רגילות שיגיעו מחוץ לשעות העבודה יוכלו להמתין עד למחרת בבוקר.
כשחזרתי לשולחן שלי, עדיין הייתי לחוצה.
לא מפני שג'יימס הפעיל עליי לחץ.
אלא מפני שהייתי זמינה כל הזמן במשך תקופה ארוכה כל כך, שלפתע הרגיש לי לא נכון להציב גבול.
באותו ערב בקה הגיעה לחדר השינה שלי עם ספר התמונות שלנו, לגמרי מיוזמתה.
בלי שביקשתי ממנה.
קראנו בערך חצי מהספר כשהטלפון שלי נדלק.
עמית לעבודה שלח לי הודעה.
היא עסקה בבעיה שגרתית.
שום דבר שלא יכול היה להמתין עד למחרת בבוקר.
אבל בקה הבחינה בהודעה.
אצבעותיה נאחזו מיד בכריכת הספר.
ואז התחילה לסגור אותו.
"זה בסדר, אמא. את יכולה לעבוד."
הבטתי בידיה הקטנות.
כמה מהר הן למדו לעשות את התנועה הזאת.
לקחתי את הטלפון.
לרגע קצר ההרגל הישן שלי התעורר.
תעני מיד.
תדאגי שכולם יהיו מרוצים.
אבל בסופו של דבר כתבתי רק:
"אבדוק את זה מחר בבוקר."
לאחר מכן הנחתי את הטלפון על השידה כשהמסך פונה כלפי מטה.
בקה התבוננה בי.
"את לא הולכת לעבוד?"
"לא."
"את בטוחה?"
משכתי את הספר בחזרה אל בינינו.
"אני רוצה לסיים את הסיפור שלנו."
בקה בחנה את פניי.
ואז התכרבלה לצד זרועי.
כשהגענו למשפט האחרון, עצרתי.
הפעם היא אמרה את המילים הלא נכונות.
בכוונה.
בדיוק את אותה שטות מצחיקה שהייתה אומרת פעם.
העמדתי פנים שאני נדהמת ושאפתי אוויר בבהלה.
"אבל זה בכלל לא מה שכתוב כאן!"
בקה צחקקה.
צחוק אמיתי, עליז ומשוחרר.
הצחוק שהתגעגעתי אליו כל כך, בלי להבין עד כמה הוא חסר לי.
"עוד פעם!" דרשה.
הרמתי את גבותיי בהפתעה.
"עוד פעם?"
"שני סיפורים!"
חייכתי.
"טוב. שניים."
ביום שישי הגעתי לבית הספר בדיוק כשהכיתה של בקה יצאה החוצה.
בתי הבחינה בי מיד.
לרגע זעיר היא נראתה מופתעת.
ואז התחילה לרוץ.
ישר אל זרועותיי.
"סבתא לא באה היום?"
"לא היום, מתוקה שלי."
"את צריכה לעבוד עוד הערב?"
"לא."
היא לקחה את ידי.
"אפשר לקנות עוגייה?"
"ברור."
"ואחר כך ללכת למגרש המשחקים?"
"גם את זה אפשר."
במאפייה בקה בחרה את עוגיית השוקולד צ'יפס הקבועה שלנו.
היא שברה אותה בזהירות לשני חלקים.
אחד מהם היה גדול בהרבה מהשני.
חיכיתי שכמו פעם היא תיתן לי את החתיכה הגדולה יותר.
אבל הפעם היא הושיטה לי את החצי הקטן.
"זה בשבילך", הכריזה.
הרמתי גבה.
"חשבתי שאני תמיד מקבלת את החתיכה הגדולה."
בקה חייכה חיוך שובב.
"אבל היום אני ממש רעבה."
פרצתי בצחוק.
היא נגסה נגיסה גדולה בעוגייה שלה.
פירורים נפלו על הסוודר הצהוב שלה.
היא לא התנצלה.
וגם לא הציעה להתחלף איתי.
במקום זאת היא אחזה בידי באצבעותיה הדביקות.
והתחילה לספר לי בהתרגשות על משהו מצחיק שקרה בבית הספר.
לראשונה מזה זמן רב בתי לא ניסתה להקל על החיים שלי.
היא פשוט חזרה להיות הילדה הקטנה שלי.
ומעולם בחיי לא שמחתי כל כך לקבל את החתיכה הקטנה יותר של עוגייה.
