חמישה ימים לאחר שאיבדתי את בעלי, ליוויתי את בננו בן ה-14 לטקס חגיגת האליפות של קבוצת הכדורגל שלו. חשבתי שהמאמן ארגן מחווה קטנה לזכר אביו. אבל כשמסך הענק באצטדיון נדלק לפתע וקול מוכר בקע מהרמקולים, לא היינו מוכנים למה שעמד לקרות.
בערב שלפני טקס חלוקת המדליות ישב בני איתן על מיטתו ובהה בחולצת הכדורגל שלו.
היא הייתה מכובסת ונקייה.
מקופלת בצורה מסודרת.
ממש לצדה עמדה תמונה של אביו.
"מחר מצלמים את התמונות האלה עם האבות", לחש איתן.
הוא השפיל את מבטו אל התמונה.
"אבא היה אמור להצטלם איתי."
הוא בלע את רוקו.
"אני באמת חייב ללכת?"
"לא, אהוב שלי. אתה לא חייב."
בעלי מארק נפטר חמישה ימים לפני הטקס.
בהלוויה שלו איתן עמד לצדי בלי להזיל אפילו דמעה אחת.
הוא הודה לכל האנשים שבאו.
הוא אפילו עזר לסבתו למצוא את מקומה.
אבל באותו ערב שמעתי אותו בוכה לתוך הסווטשירט הישן של מארק.
לא ידעתי מה לומר לו.
וגם עכשיו לא הצלחתי למצוא את המילים הנכונות.
כדורגל תמיד היה משהו מיוחד מאוד עבור מארק.
כשהיה בן ארבע-עשרה, אביו הסביר לו שהמשפחה זקוקה נואשות לכסף.
הרבה יותר משהיא זקוקה לבן שמבלה את זמנו במשחקי כדורגל.
לכן מארק התחיל לעבוד.
לא היו עוד אימונים.
לא היו משחקים.
אפילו חולצת כדורגל משלו, עם שמו עליה, לא הייתה לו מעולם.
הוא כמעט שלא דיבר על החלום שנלקח ממנו באותם ימים.
אבל אז, יום אחד, בננו בן השש חזר הביתה והכריז שהוא רוצה לשחק כדורגל יותר מכל דבר אחר.
כבר באותו אחר צהריים מארק הביא את טופסי ההרשמה.
במשך שמונה השנים שלאחר מכן הוא עמד לצד המגרש כמעט בכל אימון.
לעיתים קרובות הוא הגיע עדיין בבגדי העבודה שלו.
הוא הכיר את שמותיהם של כל השחקנים בקבוצה.
הוא הריע לכל ילד על המגרש, לא רק לאיתן.
במכונית שלו תמיד היו כמה זוגות גרביים להחלפה, משום שבננו נהג לשכוח את שלו שוב ושוב.
ובכל פעם שאיתן הסתכל לעבר קו המגרש במהלך משחק, אביו היה שם.
עד שהסרטן הפך את העמידה לקשה עבור מארק.
אחר כך גם ההליכה נעשתה קשה.
ולבסוף הוא כבר לא היה מסוגל אפילו לצאת מבית החולים.
מארק צפה במשחק האליפות דרך הטלפון שלי.
ישבתי ביציע והחזקתי את הטלפון בזווית שתאפשר לו לראות כמה שיותר מהמשחק.
כל הזמן ניסיתי לוודא שאיתן נשאר בתוך התמונה.
כשהשופט שרק לסיום המשחק, התוצאה כבר הייתה ברורה.
הקבוצה של איתן ניצחה.
על מסך הטלפון שלי ראיתי דמעות זולגות על פניו של מארק.
"תגידי לו שראיתי", הוא חזר ואמר שוב ושוב.
"בבקשה תגידי לו שראיתי את הכול."
לאחר המשחק איתן התקשר מחדר ההלבשה.
"בפעם הבאה אתה חייב להצטלם איתי, אבא."
מארק חייך.
"זה בדיוק מה שאני מתכנן, ילד גדול שלי."
אבל ההזדמנות הזאת מעולם לא הגיעה.
ועכשיו איתן פחד ללכת לטקס בלי אביו.
אחרי שבני נרדם, שלחתי הודעה למאמן שלו.
הסברתי שאולי לא נגיע לחגיגה.
קצת אחרי השעה אחת-עשרה בלילה הטלפון שלי צלצל.
זה היה המאמן.
"בבקשה תביאי את איתן", אמר.
סיפרתי לו על הצילומים המתוכננים עם האבות.
"אני יודע", השיב.
"אבל הכנתי משהו מיוחד בשביל איתן. אני חושב שזה עשוי לעזור לו."
היססתי.
"אני לא רוצה שהוא ירגיש עוד יותר רע אחרי זה."
"אני מבין לגמרי. פשוט תשאלי אותו אם הוא רוצה להגיע."
ואז הוסיף:
"ואם הוא יסכים, תוכלו בבקשה להגיע שעה מוקדם יותר?"
"למה?"
"יש משהו שאני רוצה לתת לאיתן. אבל קודם אני צריך לדבר איתו."
לאחר שסיימנו את השיחה, נכנסתי לחדרו של איתן.
הוא עדיין היה ער.
"המאמן שלך התקשר", אמרתי.
"הוא הכין משהו מיוחד בשבילך למחר."
איתן הביט בתמונה של אביו.
"אני אהיה חייב להצטלם עם כולם?"
"רק אם תרצה."
במשך זמן רב הוא לא אמר דבר.
ואז נגע בחולצה המקופלת שלו.
"אבא היה רוצה שאלך, נכון?"
הנהנתי.
"גם אני חושבת ככה."
איתן השפיל את מבטו.
"בסדר, אמא. אני אנסה."
למחרת בבוקר הוא לבש את חולצת הקבוצה שלו בלי לומר על כך מילה נוספת.
כמעט שלא דיברנו במהלך הנסיעה.
כשהגענו לאצטדיון, היציעים עדיין היו כמעט ריקים.
המאמן חיכה לנו ליד חדר ההלבשה.
"איתן", פתח בעדינות, "אנחנו רוצים להקדיש היום חלק מהטקס גם לזכר אבא שלך."
הוא עצר לרגע.
"יש לנו גם משהו ממנו שהיינו רוצים להראות. זה עלול להיות מרגש מאוד. זה בסדר מבחינתך?"
איתן הביט בו בחוסר ביטחון.
"כולם יסתכלו עליי?"
"אולי חלק מהאנשים. אבל מותר לך להגיד לא. אף אחד לא יכעס עליך בגלל זה."
איתן חשב לרגע.
ואז הנהן.
"בסדר."
המאמן פתח את הדלת לחדר ההלבשה.
על אחד הווים הייתה תלויה חולצת כדורגל.
כחולה.
עם מספרים לבנים.
ועל גבה הופיע שם.
מארק.
איתן נעצר במקומו כאילו קפא.
"זה השם של אבא."
המאמן הוריד בזהירות את החולצה מהוו.
"אבא שלך סיפר לי פעם שמעולם לא הייתה לו חולצת כדורגל משלו."
נאלצתי לבלוע את הדמעות.
המאמן הביט בחולצה שבידיו.
"חשבתי שהגיע הזמן שסוף סוף תהיה לו אחת."
איתן העביר אצבע על האותיות.
ואז הצמיד את הבד אל פניו למשך רגע.
"אני יכול לשמור אותה?"
"בוודאי. היא שלך."
לאחר מכן המאמן ביקש ממני בשקט לצאת איתו לרגע אל מחוץ לחדר.
"יש עוד משהו שהייתי רוצה לשלב במחווה לזכר מארק", הסביר.
"אפשר לעשות את זה, אם תיתני את רשותך?"
הבטתי בו בדאגה.
"זה יטלטל את איתן מאוד?"
"זה עלול להיות מרגש", השיב בכנות.
"אבל אני חושב שהוא יזכור את זה למשך כל חייו."
הצצתי מבעד לדלת הפתוחה.
איתן עדיין החזיק את החולצה צמודה לחזהו.
לבסוף הנהנתי.
"בסדר."
כשחזרתי פנימה, בני עדיין עמד בדיוק באותו המקום.
חשבתי שעכשיו אני כבר יודעת איזו הפתעה המאמן הכין.
אבל טעיתי.
כשהחל טקס חלוקת הפרסים, שחקני הקבוצה הסתדרו ליד המגרש.
השורות התחתונות ביציעים החלו להתמלא בהורים ובבני משפחה.
ליד השולחן שעליו הונחו הפרסים כבר המתין צלם.
ואז מסך הענק של האצטדיון השחיר לפתע.
קול מוכר נשמע מתוך הרמקולים.
"בסדר, איתן. בוא ננסה עוד פעם."
נשמתי נעצרה.
על המסך הופיע ילד קטן שרץ אחרי כדור בגינה שלנו, כשעל רגליו נעלי כדורגל גדולות עליו בכמה מידות.
מארק רץ אחריו וצחק.
איתן היה אז בן שש.
זכרתי בדיוק את אחר הצהריים ההוא.
אני הייתי זו שצילמה את הסרטון.
ואז הופיע קטע נוסף.
מארק כרע על הרצפה וקשר לאיתן את שרוכי הנעליים.
סרטון אחר הראה אותו עומד ליד קו המגרש ומריע בהתלהבות בגשם שוטף.
אחר כך ראינו את מארק זורק זוג גרביים להחלפה מחלון המכונית, בזמן שאיתן רץ לעברו וצוחק.
חלק מהסרטונים האלה שיתפתי במשך השנים עם המאמן.
אחרים כנראה הגיעו מהוריהם של חברי הקבוצה.
לא היה לי מושג שהם אספו את כל הזיכרונות האלה.
לפתע התמונה התחלפה.
על המסך הופיע מארק יושב בגינה שלנו.
שמיכה הייתה פרושה על ברכיו.
במרחק כמה צעדים ממנו עמד איתן עם כדורגל.
"ממש חלש, אבא?" שאל בננו.
"ממש חלש."
איתן גלגל אליו את הכדור בעדינות.
מארק עצר אותו בנעלו.
ואז מסר אותו בחזרה.
שוב.
ושוב.
זכרתי היטב גם את היום הזה.
מארק כבר היה אז חלש כל כך, שלא הצליח לעמוד לאורך זמן.
אבל הוא התעקש לשחק כדורגל עם בנו עוד פעם אחת.
על המסך איתן גלגל את הכדור אל אביו בפעם האחרונה.
מארק מסר אותו בחזרה.
ואז התמונה החלה לדהות.
למשך רגע המסך נשאר שחור.
כשהתמונה חזרה, מארק הופיע יושב במיטת בית חולים.
הוא היה רזה הרבה יותר.
עורו היה חיוור.
אבל הוא הביט ישירות אל המצלמה.
"היי, ילד גדול שלי."
איתן קפא לצדי.
"היי, ילד גדול שלי. אני רוצה שתזכור משהו חשוב מאוד."
מארק עצר לרגע.
"הייתי גאה בך עוד לפני שבעטת בכדורגל בפעם הראשונה בחיים שלך."
קולו נעשה רך יותר.
"ואני תמיד אהיה גאה בך."
איתן הצמיד את ידו לפיו.
מארק המשיך לדבר.
"אולי אני כבר לא יכול לעמוד ליד קו המגרש. אבל אתה לעולם לא תהיה לבד."
ואז חייך.
דמעות נצצו בעיניו.
"פעם חשבתי שכדורגל היה החלום הגדול שאיבדתי."
הוא נשם עמוק.
"אבל להיות אבא שלך נתן לי משהו יפה הרבה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין באותם ימים."
המסך החשיך.
דממה מוחלטת השתררה באצטדיון כולו.
ואז המאמן צעד קדימה.
"מארק הקליט את ההודעה הזאת עבור איתן בפעם האחרונה שביקרתי אותו בבית החולים", הסביר.
"הוא ביקש ממני לשמור אותה עד היום."
תמונה נוספת הופיעה על המסך.
בתמונה נראו מארק ואיתן במהלך אחד האימונים.
בעלי עמד מחויך ליד בננו, כשזרועו כרוכה סביב כתפיו.
המאמן ניגש אל המיקרופון.
"מארק תמיד היה שם בשביל הילדים שלנו."
הוא הביט לעבר שחקני הקבוצה.
"היום אנחנו כאן בשביל הילד שלו."
ואז חבריו של איתן לקבוצה ניגשו אליו.
בזה אחר זה הם התייצבו לצדו.
גם האבות שלהם הצטרפו אליהם.
אחד הגברים הניח יד על כתפו של איתן.
אחר ניגב בחשאי דמעות מעיניו.
ביציעים בכו הורים ובני משפחה.
ואז החלו מחיאות הכפיים.
הן הלכו והתחזקו.
אבל איתן עדיין הביט מעלה אל המסך.
אל אביו.
המאמן ניגש אליו ותלה את המדליה סביב צווארו.
באותו רגע איתן המשיך להחזיק בחוזקה את החולצה הכחולה של אביו.
כשהצלם קרא לבסוף לכולם להתאסף לתמונה משותפת, איתן הסתובב אליי.
"אמא?"
ניגשתי לעמוד לצדו.
המאמן העמיד אותנו כך שמסך הענק יופיע מאחורינו.
פניו המחייכות של מארק עדיין הופיעו עליו.
איתן הרים את החולצה של אביו בינינו.
חבריו לקבוצה והאבות שלהם התקרבו והצטופפו סביבנו.
הצלם הרים את המצלמה.
"ועכשיו כולם לחייך!"
איתן חייך.
מבעד לדמעות שלו.
הפלאש הבהב.
וכל האצטדיון פרץ שוב במחיאות כפיים.
מאוחר יותר, כשחזרנו הביתה, איתן הניח את המדליה שלו ליד התמונה של אביו.
ואז תלה מעליה את החולצה הכחולה.
במשך זמן רב הוא התבונן בשם שעל גבה.
"עכשיו סוף סוף גם לאבא יש חולצה משלו", אמר בשקט.
כרכתי זרוע סביב כתפיו.
"כן, אהוב שלי."
איתן הרים שוב את עיניו אל החולצה.
ואז אמר:
"והוא גם היה איתנו בתמונה."
חיבקתי את בני בחוזקה.
כי זה בדיוק מה שקרה.
