כשבעלי הגיש לאמו ארוחת בוקר מתחת למכסה הגשה מתכתי ומבריק, היא הזדעזעה לפתע מאותה התנהגות בדיוק שהיא כפתה עלינו במשך שבועות. בהתחלה חשבתי שהוא סוף סוף עומד לצדי. אלא שאז, ברגע של כעס, אמו חשפה הבטחה שהוא נתן לה מאחורי גבי. ובבת אחת התברר שהבעיה שלנו גדולה בהרבה מכף מלוכלכת.
כשחמותי, דיאן, מכרה את ביתה, היא שאלה אם תוכל להתגורר אצלנו במשך שישה שבועות, עד שבניית הדירה החדשה שרכשה תושלם והיא תוכל להיכנס אליה.
הסכמתי מיד, בלי לחשוב פעמיים.
שישה שבועות הם לא תקופה ארוכה כל כך. הייתי בטוחה שנוכל להסתדר ושלא תהיה בכך שום בעיה מיוחדת.
אפילו קניתי לה כרית חדשה ונוחה במיוחד.
דיאן ביקשה שנאפשר לה להתארח אצלנו באופן זמני.
פעמיים בשבוע היא שמרה על בננו בן הארבע, נואה, בזמן שהייתי בעבודה.
באחד אחר הצהריים חזרתי הביתה וגיליתי ששניהם הפכו את כריות הספה שלנו לגן חיות שלם. דיאן שיחקה בתפקיד סוס ים.
"סוס הים צריך עורך דין!" הכריז נואה בהתלהבות.
"לסוס הים כבר יש עורכת דין," השיבה לו. "היא שקנאי."
היא טיפלה בבננו בן הארבע.
נואה התפקע מצחוק ונשען על כתפה של סבתו.
הנחתי את תיק העבודה שלי בשקט ככל האפשר, מפני שלא רציתי להפריע למשחק שלהם. כל הדרך הביתה דאגתי שנואה אולי מתגעגע אליי נורא.
אבל הוא היה מאושר כל כך, שאפילו לא הבחין שחזרתי.
אלא שכבר ביום השלישי לשהותה אצלנו הבנתי שדיאן מתחילה לנצל את הכנסת האורחים שלנו בצורה דוחה למדי.
נואה התכרבל בצחוק לצד סבתו.
תפסתי אותה אוכלת סלט תפוחי אדמה ישירות מקופסת האחסון.
היא הוציאה כף מלאה בסלט, הכניסה אותה לפיה, ליקקה אותה ואז החזירה אותה לתוך הסלט.
"דיאן, בבקשה אל תעשי את זה."
כשניסיתי להסביר לה מדוע הדבר מפריע לי, היא רק צחקה.
"אוי, מתוקה שלי. את מתנהגת כאילו טבלתי את הכף ברעל. הרי כולנו בני אותה משפחה, לא?"
היא ליקקה את הכף והחזירה אותה לאוכל.
בהמשך היא עשתה בדיוק אותו הדבר עם רוטב הפסטה ועם הפירה.
ואז תפסתי אותה אוכלת מהיוגורט של נואה ומחזירה את הכפית שלו לגביע אחרי שכבר הכניסה אותה לפיה.
"אני פשוט לא רוצה שהרוק שלך יגיע לאוכל שלו."
"את ממש אובססיבית לניקיון, יקירתי."
מארק, בעלי, ביקש מאמו מדי פעם להשתמש בכף נקייה.
אבל ההתנהגות הזאת פשוט נמשכה.
בכל פעם דיאן ביטלה את בקשתו בהינף יד, ומארק חזר לשתות את הקפה שלו כאילו לא קרה דבר.
חיכיתי שוב ושוב לרגע שבו הוא יבין עד כמה היא מתעלמת ממנו בגלוי.
כשניגשתי אחר כך לקחת את הקערה שהאוכל שבה כבר זוהם, דיאן הייתה נאנחת בהפגנתיות.
לא פעם היססתי, כי לא רציתי לפתוח עוד ויכוח בנוכחות נואה.
בסופו של דבר התחלתי להפריש את המנה של נואה עוד לפני שהנחתי את האוכל על השולחן. ואם השארתי סיר ללא השגחה אפילו לרגע, בדקתי את תוכנו מיד כשחזרתי.
דיאן הייתה נאנחת בעצבנות בכל פעם מחדש.
בכל פעם שרציתי להעלות שוב את הנושא בפני מארק, הזכרתי לעצמי שנותרו רק עוד כמה שבועות עד שתעזוב.
ואז דיאן חלתה.
במשך יומיים היא השתעלה וקינחה את אפה ללא הפסקה, אבל התעקשה שמדובר בסך הכול ב"הצטננות קטנה".
הכנתי מרק עוף והצבעתי בפניה במפורש על המצקת.
"זאת ארוחת הערב של נואה. אם גם את רוצה מרק, בבקשה תמזגי לעצמך מנה לקערה."
דיאן הייתה מצוננת.
"הבנתי אותך כבר."
עשר דקות לאחר מכן ראיתי אותה מכניסה את כף ההגשה לפה. מיד אחר כך היא טבלה אותה שוב במרק והתחילה לערבב.
"דיאן!"
"למען השם, תפסיקי לצרוח ככה!"
"את חולה! זאת ארוחת הערב של נואה!"
"ילדים זקוקים לחיידקים. ככה הם מפתחים מערכת חיסונית חזקה."
"כבר שמעתי אותך."
בדיוק באותו רגע מארק נכנס למטבח והעביר את מבטו בין הכף לבין אמו.
"אמא, את באמת חושבת שקלייר עושה מזה עניין בלי סיבה?"
"בהחלט."
"ואת באמת לא רואה שום בעיה במה שעשית עכשיו?"
"אפילו לא הקטנה ביותר."
מארק כבר עמד בתוך המטבח.
"בסדר גמור," הוא אמר.
מאוחר יותר באותו ערב, כששכבנו במיטה, הוא התקרב אליי ולחש:
"אל תדאגי. אני יודע איך לגרום לזה להיפסק. פשוט תהיי במטבח מחר בבוקר."
רציתי לשאול אותו למה בדיוק הוא מתכוון.
אבל במקום זאת נתתי לו לכבות את האור. אולי למחרת סוף סוף לא אצטרך לחזור שוב ושוב על אותה בקשה.
"אין שום בעיה בכלל," כך דיאן טענה.
למחרת בבוקר דיאן כבר ישבה ליד שולחן המטבח כשמארק הופיע ובידיו מגש ארוחת בוקר. מעל המגש הונח מכסה הגשה מתכתי ומבריק.
"מה זה?" היא שאלה.
"חשבתי שהגיע הזמן לפנק קצת את אמא שלי."
פניה של דיאן אורו, והיא הרימה את המכסה בסקרנות.
אבל ברגע שראתה מה בנה הכין עבורה, החיוך נמחק מפניה בבת אחת.
"מה לעזאזל הבאת לי כאן?"
פרוסת הטוסט הייתה שקועה באמצע. השוליים הקלויים שלה התקמטו סביב כתם כהה שהיה ספוג לחלוטין בנוזל. הנקניקיות היו מכוסות בברק לח ומוזר, ולאחת מהן היה קצה מעוך ושטוח.
גם הביצים נצצו בצורה שנראתה לגמרי לא טבעית.
"נואה ואני מצצנו וליקקנו כל חתיכה וחתיכה," הסביר מארק. "הרי אנחנו משפחה, אמא. נכון?"
הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. דמיינתי את עצמי מרימה את הטוסט הזה בתמימות, בלי לדעת מה נעשה בו, ופתאום רציתי שמארק יחזיר מיד את המכסה למקומו.
"אנחנו הרי משפחה, אמא. לא ככה?"
דיאן דחפה את הכיסא שלה לאחור בעוצמה כזאת שהוא חרק על הרצפה.
"איך לעזאזל אתה מסוגל לעשות לי דבר כזה?! אני אמא שלך!"
"הרי את בעצמך אמרת שדברים כאלה מקובלים בין בני משפחה. או שזה נכון רק כשמדובר באוכל שלנו?"
"אני בסך הכול טעמתי קצת בעזרת כף," היא השיבה בזעם. "אתה הרסת בכוונה ארוחת בוקר שלמה והפכת אותה לבלתי אכילה!"
"אז את צריכה ללמוד לכבד את האוכל בבית הזה. זה אחד התנאים למי שרוצה לגור כאן."
לפתע דיאן התפרצה: "אז למה אמרת לי להשכיר את הדירה החדשה שלי?"
"איך יכולת להגיש דבר כזה לאמא שלך?"
"מה?" הזדקפתי ונעצתי מבט במארק. "למה היא מתכוונת?"
"קלייר, תראי… אני יכול להסביר." הוא החזיר את המכסה למגש, ולפתע נראה נבוך מאוד. "הדירה שלה הייתה מוכנה כבר לפני שבועיים. אבל אמא רצתה להישאר אצלנו עוד קצת. אז אמרתי לה שהיא יכולה להשכיר אותה."
הנחתי באיטיות את ספל הקפה שלי על משטח העבודה.
"אתה הסכמת שהיא תמשיך לגור אצלנו? בלי לשאול אותי קודם?"
"מה זאת אומרת?"
"חשבתי שעם הזמן כולנו נתרגל למצב. ואז נוכל לדבר על האפשרות שהיא תישאר לגור איתנו באופן קבוע."
בלוח השנה שהיה תלוי בחדר השינה שלנו סימנתי בקו כל יום שחלף. מארק ראה אותי עושה זאת.
נזכרתי בבגדים שהוצאתי מארון הכניסה כדי לפנות בו מקום לחפצים של דיאן. הם עדיין היו מונחים בערמות בחדר השינה שלנו, כי לא ראיתי טעם למצוא להם מקום אחסון חדש בשביל כמה שבועות בלבד.
"ידעת את כל זה כבר בשבוע שעבר, כשביקשת ממני פשוט להתאזר בעוד קצת סבלנות?"
מחקתי יום אחר יום מלוח השנה.
מארק השפיל את מבטו.
"כן."
דיאן שילבה את זרועותיה על חזה.
"הבן שלי הבטיח לי בית. ועכשיו את הפכת את כל העניין למלחמה נגדי."
הסתכלתי על מגש ארוחת הבוקר המכוסה. רק לפני כמה דקות עוד רציתי להודות למארק.
"אז מה בעצם ניסית להשיג עם כל ההצגה הזאת?"
"כן," הוא הודה לבסוף.
"לפתור את הבעיה עם האוכל," הסביר. "חשבתי שאם אמא סוף סוף תבין מה מפריע לך, תרגישי שוב בנוח בבית. הרי היא עוזרת לנו עם נואה. לא תצטרכי להתרוצץ כל הזמן כדי לאסוף אותו, ואמא תוכל להיות מוקפת במשפחה שלה."
"ומה היה קורה אם גם אחרי זה לא הייתי מסכימה לגור איתה באופן קבוע?"
"עוד לא חשבנו כל כך רחוק."
"כבר הצעת לה להשכיר את הדירה שלה! זה לא משהו שאפשר פשוט לבטל ברגע האחרון."
"רק רציתי לפתור את הבעיה עם האוכל."
מארק משך כיסא מהשולחן.
"אנחנו לא יכולים לפחות לנסות? לקבוע כמה כללים ברורים ולראות איך זה עובד?"
נשארתי עומדת ליד משטח העבודה. אם הייתי מתיישבת, זה היה מרגיש כאילו אני משתתפת עכשיו בדיון שבעלי החליט לקיים רק אחרי שכבר סגר את ההסכם החשוב ביותר בלעדיי.
"אני הסכמתי לשישה שבועות."
"אבל עכשיו יש דייר בדירה שלה."
"אי אפשר פשוט לנסות להסתדר עם כמה כללים הגיוניים?"
"אז למה לא שאלת אותי לפני שהגענו למצב הזה?"
דיאן קמה ממקומה.
"אל תעמידי פנים שכפיתי את עצמי עליכם. הבן שלי ביקש ממני במפורש להישאר."
"אני מאמינה לך," אמרתי. "אבל הוא לא היה רשאי לקבל את ההחלטה הזאת בשם שנינו."
היא הסתובבה לעבר מארק במבט מצפה, כאילו הייתה בטוחה שהוא מיד יסתור את דבריי.
הוא העביר יד על מצחו.
"אני מאמינה לך."
"את לא יכולה לתת לנו עוד קצת זמן?"
"עד מתי?"
הוא לא ענה.
בכל פעם שמשהו הכעיס אותי במהלך השבועות האחרונים, הרגעתי את עצמי במחשבה שששת השבועות האלה יסתיימו בקרוב.
בלי תאריך סיום ברור כבר יכולתי לדמיין את עצמי עומדת על המשמר במטבח גם בעוד חודשים, ושומעת שוב ושוב שנדבר על הכול ברגע שהעניינים קצת יירגעו.
"כמה זמן זה אמור להימשך?"
"אני אכבד את ההסכמה המקורית שלנו לשישה שבועות," אמרתי לבסוף. "אבל אנחנו חייבים להחליט כבר עכשיו מה יקרה לאחר מכן."
קולה של דיאן נעשה חד.
"אני שומרת על נואה פעמיים בשבוע. זה לא שווה בעינייך שום דבר?"
נזכרתי בגן החיות שבנו מכריות הספה, ובנואה שנצמד לסבתו כשהוא מתפקע מצחוק.
"ברור שזה שווה הרבה. ואני באמת מודה לך על כך."
"אז אולי כדאי שתחשבי טוב על מה שאת מוותרת עליו מרצונך."
"אני עומדת בהסכמה של שישה השבועות."
"אני יכולה להעריך את העזרה שלך ועדיין לא לרצות לגור איתך תחת אותה קורת גג לתמיד."
"בסדר גמור. אז אני פשוט אפסיק לשמור על נואה בכלל."
המשמרת הבאה שלי הייתה ביום שלישי. גם ביום חמישי הייתי אמורה לעבוד, ובשני הימים שעות העבודה שלי היו משתים עשרה בצהריים עד שש בערב.
כבר הושטתי יד לטלפון והתחלתי לחשוב ממי אוכל לבקש עזרה.
ואז מארק אמר: "אולי תוכלי לשנות את שעות העבודה שלך לתקופה מסוימת?"
קפאתי במקומי. מסך הטלפון שלי עדיין היה כבוי.
"בסדר. אז אני לא אשמור עליו יותר."
הוא הבטיח משהו לאמו מאחורי גבי. בעקבות זאת דיאן החליטה למשוך את העזרה שלה.
ואיכשהו, הפתרון הראשון שמישהו הציע היה שדווקא אני אצטרך לארגן מחדש את העבודה שלי.
"ואתה? מה אתה יכול לשנות?"
מארק הביט בי בהפתעה. "אבל אני עובד באותן שעות."
"אני יודעת. ובדיוק בגלל זה אנחנו צריכים למצוא פתרון ביחד."
הרי הוא זה שנתן את ההבטחה הזאת.
הוא ישב בשקט במשך זמן מה.
"בסדר. אבדוק אם אוכל לעבור למשמרת בוקר מוקדמת."
זה עדיין לא היה פתרון ממשי, אבל לפחות הנחתי את הטלפון על השולחן במקום להתקשר מיד למנהלת שלי.
דיאן יצאה מהמטבח. הכיסא שלה נשאר מרוחק מהשולחן, לצד ארוחת הבוקר שאיש לא נגע בה.
כשנשארנו לבד, דיברתי עם מארק על כך שהוא עירב את נואה בהצגת ארוחת הבוקר שלו.
זה עדיין לא היה פתרון מוגמר.
"הוא עזר לי עם הטוסט," הסביר מארק. "את כל השאר עשיתי בעצמי. אף אחד לא באמת היה אמור לאכול את זה."
"בבקשה אל תשתמש בבן שלנו כדי לנקום באמא שלך. הוא רק בן ארבע."
"את צודקת. לא הייתי צריך לעשות את זה."
מארק לקח את המגש אל פח האשפה.
הסתכלתי עליו משליך את האוכל לפח. כל מה שרציתי מלכתחילה היה שהוא יתמוך בי בבקשה פשוטה אחת. עכשיו הייתי צריכה לגלות אם הוא מסוגל גם לכבד החלטה שלא מוצאת חן בעיניו.
"את כל השאר הכנתי בעצמי."
באותו ערב נכנסתי לאתר האינטרנט של מעון ילדים שנמצא במרחק שני רחובות בלבד מהבית שלנו. כבר ביקרתי בו לפני שדיאן הגיעה, אבל עדיין לא רשמתי את נואה.
באתר הופיע טופס פנייה מקוון.
מילאתי את הימים שלישי וחמישי, בין שתים עשרה בצהריים לשש בערב. ואז נעצר מבטי על מחירי הטיפול בילדים.
דיאן מעולם לא ביקשה כסף תמורת השמירה על נואה. התשלום למעון יצטרך לצאת מהחסכונות שלנו.
באתר היה טופס להגשת בקשה.
מהסלון שמעתי את נואה מבקש מסבתו לעשות שוב את הקול של סוס הים.
היא נענתה לבקשתו, והוא פרץ בצחוק מאושר.
יכולתי פשוט לסגור את האתר. לבקש ממנה להישאר עוד חודש. לתת למארק עוד קצת זמן.
אבל מה באמת היה משתנה בחודש הנוסף הזה?
הקלדתי את שמו של נואה והיססתי כשהגעתי לשדה של תאריך תחילת השהות במעון. הוא לא בחר באף אחד מהדברים האלה. דמיינתי אותו מחכה לשווא לסבתו שתבוא לאסוף אותו.
דיאן חזרה על קולו של סוס הים.
ואז לחצתי על הכפתור ושלחתי את הבקשה.
למחרת בבוקר מנהלת המעון התקשרה אליי.
היה עדיין מקום פנוי, אבל היה צריך לאסוף את הילדים לכל המאוחר בשעה חמש וחצי אחר הצהריים. קבעתי ביקור במעון לפני משמרת העבודה שלי ורשמתי למארק את שעת האיסוף על פתק.
הוא קרא את הפרטים פעמיים.
"אז אצטרך לסיים לעבוד מוקדם יותר."
כבר שלחתי את הבקשה.
"אתה יכול לארגן את זה?"
"המנהל שלי אמר שאוכל להחליף משמרות ביומיים האלה. אבל זה אומר שאצטרך להתחיל לעבוד כבר בשש בבוקר."
חשבתי על השעון המעורר שיצלצל בשעה מוקדמת כל כך, על ההוצאות הנוספות ועל כך שנואה יצטרך להתרגל לשגרת יום חדשה לחלוטין.
שום דבר מזה לא עלה בדעתי כשקיבלתי את דיאן לביתנו בזרועות פתוחות.
"אתה מוכן לעשות את זה?" שאלתי.
"אתה באמת יכול לדאוג שזה יסתדר?"
הוא הנהן באיטיות.
"כן."
עוד באותו בוקר הלכתי לבקר במעון.
שאלתי איך הם עוזרים לילדים חדשים להסתגל, והאם אוכל להביא את נואה לביקור לפני אחר הצהריים הראשון שלו שם.
כשחזרתי הביתה, הוא כבר חיכה לי ליד הדלת. מתחת לכל אחת מזרועותיו הייתה כרית ספה, ועיניו נראו עצובות.
"כן," אמר מארק.
"סבתא אומרת שגן החיות שלנו נסגר."
כרעתי לצדו ועזרתי לו להחזיר את הכריות למקומן.
כמובן שיכולתי לדאוג לכך שהוא ימשיך לבקר את סבתו.
אבל לא יכולתי להבטיח לו ששום דבר לא ישתנה.
"אנחנו פשוט נבנה את גן החיות שוב," אמרתי לו.
ביום שישי מארק הראה לי מודעה להשכרת דירה. זו הייתה דירה מרוהטת שתתפנה בדיוק כשששת השבועות של דיאן יסתיימו, ואפשר היה לשכור אותה לתקופה קצרה.
"סבתא אומרת שגן החיות נסגר עכשיו."
לצד עלויות המעון, מארק כבר רשם את סכום הפיקדון ואת שכר הדירה של החודש הראשון.
"היא אומרת שהיא לא רוצה שוב לגור במקום זמני."
"כבר הצעת לה את האפשרות הזאת?"
"אמרתי לה שנוכל ללכת לראות את הדירה ביחד."
הסתכלתי על המספרים.
בין העזרה שנצטרך לתת לדיאן במעבר הדירה לבין התשלומים למעון, ניאלץ לדחות את חופשת סוף השבוע שחסכנו עבורה במשך זמן רב.
"הצעתי שנלך לראות אותה ביחד."
כל כך חיכיתי להזדמנות לבלות סוף שבוע שלם רק עם מארק.
מעולם לא העליתי בדעתי שנצטרך להשתמש בכסף הזה דווקא כדי לקבל בחזרה את הבית שלנו.
מארק הצביע על מודעת הדירה.
"אולי היא פשוט תוכל להישאר עד שהשוכר בדירה שלה יעזוב?"
"אתה יודע מתי זה יקרה?"
"לא."
לא חשבתי שנצטרך להוציא את החסכונות שלנו כדי שהבית שלנו יחזור להיות באמת שלנו.
"אז אנחנו שוב עומדים בדיוק מול אותה בעיה."
הוא הניח את העט שלו בצד.
"היא תגיד שהבטחתי לה."
"ואתה גם תגיד לה את מה שאמרת לי? שקיווית שאני פשוט אתרגל למצב לפני שבכלל תטרח לשאול אותי?"
הוא העיף מבט לעבר המסדרון.
"אני אדבר איתה."
מארק הניח את העט.
בשבת אחותי לקחה את נואה לגן המשחקים.
מארק ביקש מדיאן להצטרף אלינו למטבח.
היא בקושי טרחה להעיף מבט במודעת הדירה.
"אני לא צריכה את זה. הרי כבר יש לי בית. כאן."
"סיכמנו על שישה שבועות," אמרתי. "הדירה הזאת תתפנה בדיוק כשששת השבועות יסתיימו."
היא הפנתה את מבטה למארק.
אחותי יצאה עם נואה לגן המשחקים.
"אתה באמת רוצה לזרוק אותי מהבית?"
מארק נשם נשימה עמוקה. חיכיתי שהוא יסתכל עליי וישאל אם אני לא יכולה להתאזר בעוד קצת סבלנות.
"אמא, זה נכון שאמרתי לך שאת יכולה להישאר," הוא התחיל.
דיאן הנהנה בסיפוק. "בדיוק כך."
"אבל מעולם לא הייתי צריך להבטיח לך דבר כזה בלי לדבר קודם עם קלייר."
"ועכשיו אני אמורה לשלם על הטעות שלך?"
"אתה באמת רוצה שאעזוב?"
היא נעצה בו מבט המום.
"אני אשלם את הפיקדון ואת שכר הדירה של החודש הראשון," אמר מארק. "אני גם אעזור לך לעבור. אבל אני לא יכול לקיים את ההבטחה שנתתי לך שנחיה כולנו יחד באופן קבוע."
השתררה שתיקה.
"אני מוכנה להמשיך לשמור על נואה אם תיתנו לי להישאר כאן," הציעה דיאן. "בדיוק כמו קודם. ואז לא תצטרכו לשלוח אותו למעון."
הבטתי בעלויות המעון שהיו רשומות ליד שכר הדירה. באותו רגע כמעט יכולתי לשמוע בראשי את נואה שואל על גן החיות שלו.
"ואז לא תצטרכו מעון."
מארק לא השיב מיד.
השתיקה שלו גרמה לי להסתכל לעברו.
כמעט יכולתי לדמיין אותו מבקש ממני לשקול שוב את ההחלטה. הצמדתי את שפתיי זו לזו כדי שלא אהיה אני זו שתשבור את השתיקה במקומו.
הוא פגש את מבטי, ואז הסתובב בחזרה אל אמו.
מארק שתק עוד רגע.
"לא, אמא. כבר סידרנו את משמרות הבוקר המוקדמות שלי. אני זה שאאסוף את נואה."
"אתם באמת מתכוונים לבזבז את כל הכסף הזה רק מפני שהיא לא מסוגלת לחלוק איתי מטבח? השכרתי את הדירה שלי כי אתה אמרת לי שאוכל להישאר כאן!"
"אני יודע," הוא השיב. "וזו הסיבה שאעזור לך עם הדירה האחרת. אבל קלייר לא אחראית להבטחות שנתתי לך בלי לקבל את הסכמתה."
דיאן נעצה בי מבט שהיה יכול להקפיא אדם במקומו.
"אני יודע, אמא."
"ולך אין שום דבר להגיד על זה?"
"אני רוצה שאת ונואה תמשיכו לבלות ביחד. אבל אני לא רוצה שנגור כולנו באותו בית באופן קבוע."
ברגע שהמילים יצאו מפי, הרגשתי דחף לרכך אותן.
שפתיה של דיאן התהדקו לקו דק, אבל לא חזרתי בי מדבריי.
מארק דחף שוב את מודעת הדירה לכיוונה.
"תבואי איתי לראות אותה?"
"ואתה באמת לא מתכוון להגיד שום דבר על זה?"
לבסוף היא לקחה את הדף לידיה.
"אני יכולה להבטיח לכם שאני ממש לא מרוצה מזה."
לא מארק ולא אני ניסינו להעמיד פנים שהתשובה הזאת פירושה הסכמה נלהבת.
דיאן הלכה עם מארק לראות את הדירה, ובסופו של דבר הסכימה לשכור אותה.
במהלך השבועות שנותרו לקחתי את נואה לביקורי היכרות במעון, ומארק התחיל לעבוד במשמרות הבוקר החדשות שלו. דיאן כבר שמרה את חפציה ארוזים בחדר האורחים.
"אני בכלל לא מרוצה מהפתרון הזה."
בבוקר האחרון של שהותה בת ששת השבועות, נואה חיבק את סבתו ליד דלת הכניסה.
"השקנאי יוכל לבוא לבקר אותנו מתישהו?"
דיאן כרעה מולו.
"ברור שהוא יוכל."
עזרתי לנואה לנופף לה לשלום בזמן שמארק העמיס את המזוודות שלה למכונית.
"השקנאי יכול לבוא לבקר אותנו?"
באותו ערב מארק מצא אותי בסלון.
"אני מצטער," הוא אמר. "באמת חשבתי שאם הכול יסתדר ויעבוד טוב, בשלב מסוים כבר לא יהיה לך כל כך קשה עם העובדה שלא שאלתי אותך קודם."
"אולי גם אז הייתי אומרת לא."
"אני יודע."
"אבל היית חייב לתת לי את האפשרות להחליט בעצמי."
"אני מצטער."
הוא התיישב לצדי והשאיר בינינו מעט מרחק.
"תודה שדאגת למעבר הדירה שלה," אמרתי. "אבל עדיין כואב לי שבמשך שבועות נתת לי לספור את הימים עד שהיא תעזוב, בזמן שאתה כבר החלטת מזמן שהיא בכלל לא הולכת לשום מקום."
הוא הנהן.
הוא לא שאל אם עכשיו הכול שוב בסדר בינינו.
"אבל אני עדיין פגועה."
במהלך השבועיים הבאים מצאנו בהדרגה שגרה חדשה לשעות הבוקר ולאיסוף נואה מהמעון.
כשדיאן שאלה את מארק אם תוכל לבקר אותנו ביום ראשון, הוא התייעץ איתי לפני שהשיב לה.
הסכמנו להזמין אותה לארוחת צהריים משותפת.
ערב אחד, אחרי פעילות יצירה, הידיים של נואה היו דביקות לגמרי. כיביתי את הכיריים, השארתי עליהן את סיר המרק והלכתי איתו לחדר האמבטיה כדי לעזור לו לשטוף ידיים.
דיאן שאלה את מארק אם היא יכולה להגיע לביקור ביום ראשון.
כשחזרנו למטבח, מארק כבר חילק את המרק לשלוש קערות.
הוא החליק את הקערה שלי על פני השולחן לעברי.
לקחתי את הכף שלי והתחלתי לאכול.
לראשונה זה שבועות, לא הרגשתי צורך לבדוק קודם מה קרה בתוך הסיר.
מארק כבר חילק את המרק לשלוש קערות.
