צעירה לעגה לגילי בשדה התעופה. במהלך הטיסה היא המשיכה להשליך את שערה הארוך על פניי, ואפילו לתוך האוכל שלי. כנראה הייתה משוכנעת שאישה בת 73 לא תעז להתגונן. לרוע מזלה, זמן קצר קודם לכן קניתי בחנות הדיוטי פרי משהו יוצא דופן למדי.
"הפכת את תוספות השיער שלי, שעלו 800 דולר, לעבודת יצירה של ילדי גן!"
בגובה של יותר מעשרת אלפים מטרים עמדה צעירה באמצע מעבר המטוס. אחת מידיה הייתה דבוקה לשערה שלה, ובידה השנייה היא הצביעה לעברי בהאשמה.
הבעת פניה הבהירה שהיא הייתה שמחה לחנוק אותי באותו רגע.
כל הנוסעים הפנו את ראשיהם לכיווני.
אבל שעתיים קודם לכן איש מהם לא היה יכול לדמיין כיצד נגיע למצב הזה.
שעתיים לפני כן עמדתי בתור בחנות דיוטי פרי בשדה התעופה.
רציתי לקנות מתנה קטנה לנכדה שלי.
התור התקדם לאט בצורה מייסרת.
והסיבה לכך עמדה ממש לפניי.
צעירה שנראתה כבת 28, בעלת שיער בלונדיני שהגיע כמעט עד לברכיה. היא החזיקה את הטלפון בזרוע מושטת מול פניה.
על כיסוי הטלפון שלה הופיע השם בריטני באבני חן נוצצות.
כנראה למקרה שיום אחד תשכח איך קוראים לה.
"אוקיי, חברים, תעזרו לי להחליט! הבושם הזה או דווקא השני?"
היא החזיקה שני בקבוקי בושם מול מצלמת הטלפון.
"סליחה, את מעוניינת לשלם על שניהם עכשיו?" שאלה הקופאית בנימוס.
"רגע אחד! הצופים שלי מחליטים עכשיו."
ילדתי היקרה, בגילי, רגע כזה צריך להגיע לפחות עם כיסא לשבת עליו.
"אני יודעת! שניהם מריחים מדהים! אולי פשוט אקנה את שניהם."
הקופאית הודיעה לה מה הסכום הכולל.
בריטני מצמצה לרגע.
ואז חזרה לחייך אל המצלמה.
"הרי יופי הוא השקעה, נכון?"
היא שילמה.
לאחר מכן לקחה בקבוק בושם לבדיקה וריססה על עצמה בנדיבות, תחילה על הצוואר, אחר כך על פרקי הידיים ולבסוף גם על השיער.
ענן הריח הגיע אליי כעבור שניות ספורות.
התחלתי להשתעל.
"סליחה, יקירתי. זה בושם חזק למדי."
"הוא מצרפת."
"אני בספק אם הצרפתים התכוונו שנוכל גם לטעום אותו."
הקופאית השמיעה קול שנשמע באופן מחשיד כמו צחוק שניסתה להחניק.
"חברים, מתברר שיש אנשים שכבר מרגישים מוטרדים מהבושם שלי," הודיעה בריטני לצופים שלה.
ואז השליכה את שערה בתנועה דרמטית מעבר לכתפה.
כל הרעמה הבלונדינית פגעה בי היישר בפנים.
"זהירות, מתוקה. השיער שלך הרגע פגע בי."
"אז אל תעמדי כל כך קרוב מאחוריי."
"אני עומדת בתור."
"שמעת פעם על מרחב אישי?"
לקחתי צעד לאחור.
בריטני שוב סובבה את ראשה בתנועה חדה הצדה.
הפעם שערה פגע בידי.
"הוא תמיד צריך כל כך הרבה מקום?" שאלתי.
"מה?"
"השיער שלך."
"קוראים לזה נפח."
"אה, הבנתי. כבר חשבתי שבן הדוד איט ממשפחת אדמס סוף סוף מצא מרכך שיער טוב."
הפעם הקופאית כבר לא הצליחה לעצור את צחוקה.
"לא משנה. יש אנשים שפשוט לא יודעים להעריך שיער יפה," סיננה בריטני בכעס.
כשהגיעה לדלת, הסתובבה אליי פעם נוספת.
"אולי את פשוט מקנאה."
"בבושם שלך? לא במיוחד."
היא נעלמה.
הריח שלה נשאר מאחור, כמו אורח שלא הבחין שהמסיבה הסתיימה מזמן.
הקופאית העבירה את המתנה שלי בסורק.
"הנכדה שלך באמת בת מזל."
"עדיף לה מאוד להיות כזאת. לדבריה, זה הדבר היחיד שהיא רוצה ממני."
הכנסתי בזהירות את המתנה לתיק היד שלי ויצאתי לכיוון שער העלייה למטוס.
באותו רגע הייתי בטוחה לחלוטין בשני דברים.
ראשית, שלעולם לא אראה שוב את הצעירה הזאת.
ושנית, שהמתנה תגיע לנכדתי אמילי בשלמותה.
טעיתי בשניהם.
המושב שלי היה ממוקם די רחוק בחלקו האחורי של המטוס.
הגעתי לשורה שלי כמעט באותו רגע שבו הגיע אליי ענן ריח מוכר.
כבד.
מתקתק.
צרפתי.
"אוקיי, חברים! סוף סוף אנחנו מתחילים! עכשיו אני אראה לכם את המושב שלי!"
גבר מבוגר, שהיה אמור לשבת בשורה שלי, ניסה באותו רגע להרים את תיק הנסיעות שלו לתא האחסון שמעל המושבים.
שורה אחת לפנינו נעצרה הצעירה הבלונדינית.
היא הסתובבה בתנועה רחבה כדי להראות לצופים שלה את תא הנוסעים.
שערה הגיב לתנועה באיחור קל.
ופגע בגבר המבוגר היישר בפנים.
המשקפיים שלו עפו לכיוון אחד.
התיק שלו לכיוון אחר.
תפסתי את התיק.
"תודה רבה," אמר האיש בזמן שאסף את משקפיו. "נדמה לי שהרגע הותקפתי על ידי פרסומת לשמפו."
"גם לי יש רושם כזה."
"כדאי לי להגיש תלונה?"
"הטופס כנראה יהיה ארוך מאוד. בכל זאת, מדובר בשטח תקיפה עצום."
הוא חייך.
"הרולד."
"מרתה."
"מרתה, אני באמת מקווה שהגברת הצעירה הזאת לא יושבת לידנו."
בריטני התיישבה בדיוק במושב שלפניי.
כמובן.
"אלוהים אדירים! שוב את!"
"העולם קטן, מסתבר."
"את עוקבת אחריי או משהו?"
"לא, יקירתי. הבושם שלך הגיע לכאן לפניי."
מאוחר יותר, כששלט חגורות הבטיחות כבה, בריטני קמה במעבר והחזיקה את הטלפון מאחוריה.
"אוקיי, חברים, רציתם לראות את השיער שלי מאחור!"
היא הסתובבה באיטיות.
"800 דולר! תראו את האורך הזה! שווה כל סנט!"
היא הסתובבה כמו עוף על שיפוד מסתובב.
ואז התיישבה שוב והשליכה את כל שערה מעבר למשענת, כאילו היא תולה כביסה על חבל.
השיער נחת על השולחן המתקפל שלי, התפזר על משענת היד והונח קווצה אחר קווצה על מצחי.
"סליחה. תוכלי בבקשה להחזיר את השיער שלך קדימה?"
"לא עכשיו. אני בשידור חי."
"אני בטוחה שהצופים שלך נהנים מאוד. אבל אני הייתי נהנית הרבה יותר אילו השיער שלך היה נשאר בצד שלך."
"אלוהים אדירים. זה בסך הכול שיער!"
הרולד התכופף לעברי.
"800 דולר. המכונית הראשונה שלי עלתה פחות."
"לפחות היה לה הגה?"
"בשלב מסוים כן."
לא הצלחתי לעצור את צחוקי.
במשך זמן מה זה עזר לי לשמור על מצב רוח טוב.
אבל כעבור שעה כבר כעסתי כל כך שכמעט הייתי מוכנה לשגר את עצמי אישית למסלול סביב כדור הארץ.
"ברצינות, למה את כל כך אובססיבית לשיער שלי?" שאלה בריטני.
"אני לא אובססיבית אליו. לרוע מזלי אני פשוט יושבת ממש מאחוריו."
"את פשוט מקנאה. מתי בפעם האחרונה היה לך שיער כזה? לפני חמישים שנה?"
כיום השיער שלי קצר וכסוף.
ואני לא מתגעגעת אפילו קצת לתסרוקת שהייתה לי פעם.
גידלתי שלושה ילדים וקברתי את בעלי. אני לא צריכה להתנצל על אף שנה מחיי.
"למען האמת, בתקופת ממשל רייגן היה לי שיער די יפה."
בריטני צחקה.
"רואה? היסטוריה עתיקה."
ואז הגיעה עגלת ארוחת הצהריים.
על תג השם של הדיילת היה כתוב קלי.
בריטני רצתה לצלם סלפי עם האוכל שלה, ושוב השליכה את שערה מעבר למשענת.
קצות השיער נחתו ישר בתוך האורז שלי.
"סליחה! השיער שלך נמצא בתוך ארוחת הצהריים שלי!"
היא אפילו לא הסתובבה.
"אז אל תאכלי אותה."
"גם לא התכוונתי."
"הבעיה נפתרה."
"לא בדיוק. הייתי שמחה לאכול לפחות את שאר הארוחה שלי."
"אלוהים, את באמת עושה דרמה מכל דבר."
"לא ראית במקרה את המזלג שלי שם מקדימה? נראה שגם הוא נעלם."
נער מתבגר שישב בצדו השני של המעבר פרץ בצחוק.
אמו צבטה את זרועו, אף שגם זוויות פיה שלה כבר החלו לרעוד באופן מחשיד.
לחצתי על כפתור הקריאה לדיילת.
קלי לקחה את המגש שלי וביקשה מבריטני במפורש לשמור את שערה בצד שלה של משענת המושב.
"כן, כן! בסדר!"
ברגע שקלי נעלמה, בריטני שוב פנתה אל הטלפון שלה.
"חברים, מסתבר שבמטוס הזה אסור שיהיה לך שיער!"
ואז השליכה שוב את הרעמה הבלונדינית ישר לאחור.
"אופס."
הארוחה החלופית שלי הגיעה.
במשך שתי דקות בדיוק הצלחתי לאכול בשקט.
אני לא אוהבת במיוחד לטוס, ולכן הזמנתי לעצמי כוס קטנה של יין לבן כדי להרגיע את העצבים.
כשהמטוס רעד מעט, אחזתי בכוס בשתי ידיי.
ואז הגיע השיער.
לא ליד הכוס.
ישר לתוכה.
הקצוות הארוכים נעו בתוך היין כמו מכחול בתוך כוס מים.
"אוי, למען השם!"
"מה עכשיו?!"
"השיער שלך תלוי בתוך היין שלי."
"אולי בגילך את בכלל כבר לא צריכה לשתות אלכוהול."
"סליחה?"
היא החזיקה את הטלפון שלה מעל משענת המושב.
"חברים, היא מסתכלת עליי כמו סבתא ממש עצבנית!"
"תוכלי בבקשה להוציא את הדבר הזה מהפנים שלי?"
"תירגעי. אלף ומאה אנשים צופים בי עכשיו. את לכל היותר הערת שוליים קטנה."
"את רוצה שאקרא שוב לקלי?" שאל הרולד בשקט.
הבטתי ביין שכבר לא רציתי לגעת בו.
"לא, הרולד. אני חושבת שבאמת הספיק לי."
באיטיות הושטתי יד אל תיק היד שלי שמתחת למושב.
בריטני המשיכה בשידור החי כאילו לא קרה דבר.
הוצאתי שטר של מאה דולר מהארנק שלי ונתתי לו לרחף אל הרצפה ליד רגליה.
"מתוקה? נדמה לי שנפל לך משהו."
"מה?"
היא הסתכלה למטה, התכופפה, חטפה את השטר ומיד הכניסה אותו לתיק היד שלה.
"טוב, לפחות את עדיין לא עיוורת לגמרי. תודה."
כמובן שהיא לקחה את הכסף.
בעולם שלה, כנראה שכל דבר שנוחת בקרבתה שייך לה באופן אוטומטי.
אבל השיער שלה היה ארוך כל כך, שהוא יכול היה להימצא בשני מקומות בו זמנית.
בזמן שבריטני התכופפה למטה, הקווצות הארוכות נשארו תלויות מעבר למשענת שלה.
הקצוות היו מונחים בערמה בלונדינית גדולה על השולחן המתקפל שלי.
פתחתי את המתנה שקניתי לאמילי.
זאת הייתה קופסה של סליים ורוד מנצנץ.
לקחתי כמות נדיבה ומרחתי אותה על קצות השיער.
ליתר ביטחון המשכתי למרוח גם לאורך חלק נוסף מהקווצות, קצת יותר למעלה.
בעצם התכוונתי להשאיר רק מזכרת קטנה.
"תזכירי לי לעולם לא להסתבך איתך," מלמל הרולד.
"אז פשוט תשמור את השיער שלך אצלך."
"בגילי זה לא קשה במיוחד."
בריטני הזדקפה שוב.
הנער שבצדו השני של המעבר היה הראשון שהבחין בזה.
"אמא! תראי!"
"אל תבהה באנשים."
"אבל יש משהו בשיער שלה!"
"מה? למה כולכם נועצים בי מבטים?" שאלה בריטני.
איש לא ענה.
הנער הצמיד את שתי ידיו לפיו.
בריטני סובבה את הטלפון כדי להשתמש במסך כמראה.
השידור החי שלה עדיין פעל.
כך שגם אלף ומאה הצופים שלה ראו בדיוק את מה שהיא ראתה.
ורוד.
מנצנץ.
ומונח היישר על כתפה.
"מה זה הדבר הזה?!"
היא נגעה בחומר הדביק.
כשמשכה את האצבע לאחור, נמתח חוט ארוך בין שערה לבין ידה.
"זה סליים?!"
"סליים מנצנץ, יקירתי. במקור הוא נועד לנכדה שלי. אבל את יכולה לנסות אותו כבר עכשיו."
"מרחת סליים בשיער שלי?!"
"השיער שלך היה בתוך ארוחת הצהריים שלי. חשבתי שכבר התחלנו להחליף דברים בינינו."
"תוספות השיער האלה עלו 800 דולר!"
"כן, מתוקה. כבר הזכרת את זה. במקומך הייתי משתדלת עכשיו לא לגעת בהן יותר."
"אל תגידי לי מה לעשות!"
הסליים לא התנתק.
הוא נמתח כמו חבל ארוך ומנצנץ מראשה ועד לידה.
הציפורניים המלאכותיות הארוכות שלה שקעו בתוכו כמו מזלגות בתוך ספגטי.
כשהצליחה לבסוף לשחרר את ידה, נשארו בין אצבעותיה חוטים ורודים שנראו כמו גבינה מותכת.
היא ניסתה לנגב את החומר על מכנסי הג'ינס שלה.
ואז על משענת היד.
לאחר מכן גם היא הייתה מכוסה בסליים.
היא ניערה את ראשה.
קווצה דביקה הצליפה על לחיה ונשארה צמודה אליה.
באותו רגע הרגשתי שסוף סוף לימדתי אותה לקח.
אבל עדיין לא העליתי על דעתי אילו צרות עלולות לחכות לי בגלל זה אחרי הנחיתה.
בריטני ניסתה לתפוס את שערה ביד שבה עדיין החזיקה את הטלפון.
כמובן, הטלפון נדבק מיד לכף ידה.
"אמא, היא מכינה צמר גפן מתוק!" קרא הנער בהתלהבות.
אמו ניסתה להרגיע אותו.
אבל בשלב הזה גם היא כבר צחקה חזק מכדי להצליח בכך.
"מכשפה זקנה! תראי מה עשית!"
קלי מיהרה להגיע דרך המעבר.
"גברתי, בבקשה תשבי!"
"אני רוצה לצאת מהמטוס הזה מיד!"
"גברתי, אנחנו נמצאים בגובה של יותר מעשרת אלפים מטרים."
"לא אכפת לי! תסתכלי על השיער שלי!"
וכך אנחנו חוזרים אל הסצנה שבה התחיל הסיפור.
צעירה צורחת, תא נוסעים שלם שמשמש כקהל, והמעשה הקטן שלי שנדבק לה לראש.
לבסוף קלי הצליחה לשכנע את בריטני להתיישב.
הטלפון עדיין היה דבוק לכף ידה. המסך פנה החוצה והמצלמה כוונה ישר אל פניה.
"מישהו יכול בבקשה לכבות את השידור החי הזה? אני לא מצליחה! האצבעות שלי דבוקות!"
"בבקשה אל תזוזי לרגע."
לקחתי מפית, אחזתי בזהירות בטלפון מהקצוות וחיפשתי את הכפתור האדום.
רק בניסיון השלישי הצלחתי לסיים את השידור.
המסך היה מרוח בסליים.
לפני שהתמונה נעלמה, הספקתי לראות את התגובות האחרונות.
חחחחחח!
שמישהו יביא לה שמן!
למה אף אחד לא עוזר לה?
אחי, היא זרקה את השיער שלה לאוכל של סבתא במשך שעה שלמה!
הסבתא הזאת גיבורה שלי, באמת!
"מה האנשים כותבים?" שאלה בריטני.
"הם דואגים לשיער שלך."
"באמת?"
"רובם."
קלי כרעה ליד המושב שלי.
"גברתי. את עשית את זה?"
כבר נהניתי מהמעשה הילדותי שלי. עכשיו הגיע הזמן לחזור ולהתנהג בהתאם לגילי.
"כן," השבתי. "ואני אדאג לתקן את זה."
"יש מושב פנוי לידה. בבקשה נסו לפתור את הבעיה בשקט."
כנראה חיכו לי צרות רציניות אחרי הנחיתה.
הרולד הושיט לי את הבקבוקון הקטן של שמן הזית שקיבל עם הרוטב לסלט שלו.
בריטני נעצה בי מבט זועם.
"למה שאיתן לך לגעת שוב בשיער שלי?"
"כי אני יודעת איך להוציא ממנו את הסליים. ואני מבטיחה שלא אמרח עליו עוד."
ניסיתי תחילה על קווצת שיער אחת.
טיפה של שמן.
קצת סבלנות.
והסליים השתחרר.
"רק אל תיגעי בחיבורים של תוספות השיער שלי!" הזהירה בריטני.
"לא הייתי מעלה דבר כזה על דעתי."
גידלתי שלושה ילדים.
לאחד מהם הייתה בילדותו נטייה מיוחדת להכניס מסטיקים לתוך השיער שלו.
בהשוואה לזה, הסליים המנצנץ הזה היה כמעט עניין פשוט.
קלי חזרה והתכופפה לעברנו.
"האם את רוצה שהמשטרה תחכה לנו ליד המטוס אחרי הנחיתה?" שאלה את בריטני.
"כן!" סיננה בריטני בכעס. "בהחלט!"
קלי הביטה בי.
"אני מבינה," אמרתי.
אבל אז הצעירה החצופה הזאת הצליחה להפתיע אותי פעם נוספת.
"אני צריכה לתעד את האירוע," הסבירה קלי. "אחזור אליכן שוב לפני הנחיתה."
ואז המשיכה בדרכה.
בריטני בחנה את קצות שערה, שהיו כעת שמנוניים.
"תוספות השיער האלה עלו לי כמעט את כל הכסף שהיה לי לחודש הזה."
"אז למה הוצאת עליהן כל כך הרבה?"
"כי רציתי להיראות טוב."
"הרי נראית טוב גם קודם."
"את לא מבינה."
"אז תנסי להסביר לי."
היא שתקה לרגע.
"באינטרנט כולם נראים מושלמים. שיער מושלם, עור מושלם, פשוט הכול."
"ואת חושבת שאם תקני לעצמך את כל הדברים האלה, תהיי מאושרת?"
"לא יודעת. אולי."
"זה אולי די יקר."
"גם את הבושם בעצם לא יכולתי להרשות לעצמי," הודתה בשקט. "אני בת עשרים ושמונה וכבר מרגישה זקנה."
"אוי, מתוקה שלי. את מדברת כרגע עם אישה בת שבעים ושלוש."
"אני יודעת."
"ואני דווקא נהנית מאוד מהחיים. חוץ מהטיסה הזאת."
היא כמעט חייכה.
לא הטפתי לה מוסר.
לפעמים הידיים מסוגלות להשיג יותר מנאומים ארוכים.
"הידיים שלך נראות כמו הידיים של סבתא שלי," אמרה בריטני לפתע.
"אני אמורה לראות בזה מחמאה?"
"כן. כשהייתי קטנה היא תמיד הייתה קולעת לי צמות."
"היא עדיין עושה את זה?"
"לא. היא נפטרה לפני כמה שנים."
לקחתי בין אצבעותיי שלוש קווצות שיער שכבר היו נקיות.
"טוב, אני עדיין לא שכחתי איך קולעים צמה."
בשלב הזה הסליים כבר הוסר לחלוטין.
מה שנותר היו תוספות שיער שמנוניות למדי, אבל ללא שום נזק.
קלעתי את שערה הארוך לצמה פשוטה, כדי שלא יוכל שוב להישפך מעבר למשענת המושב.
"אז הן בכלל לא נהרסו?" שאלה בריטני.
"עכשיו הן קצת שמנוניות, אבל אם תחפפי אותן היטב פעמיים, הכול יהיה בסדר."
"כבר שנים שלא הלכתי עם צמה."
"היא מתאימה לך. את בחורה יפה, בריטני. את לא צריכה להוציא 800 דולר כדי להוכיח את זה."
היא התבוננה בצמה שלה במשך זמן מה.
ואז אמרה בשקט:
"אני מצטערת שכל הזמן זרקתי לך את השיער שלי בפנים. וגם על מה שאמרתי לגבי הגיל שלך."
"זה באמת היה די גס רוח."
"אני יודעת."
קשרתי את קצה הצמה.
"וגם אני מצטערת שמרחתי לך סליים בשיער."
"כן. גם זה היה די מרושע."
"נכון."
בריטני הסתכלה שוב על התסרוקת שלה.
"בכל זאת, תודה שתיקנת הכול."
"בשמחה, יקירתי."
כעבור כמה דקות קלי חזרה.
"גברתי, בעניין המשטרה: את עדיין רוצה שנזמין שוטרים שיחכו לנו אחרי הנחיתה?"
בריטני היססה.
"לא. שיניתי את דעתי."
קלי הנהנה והמשיכה בדרכה.
אחרי שהתרחקה, פניתי שוב אל בריטני.
"למה שינית את דעתך?"
"כי אני יודעת איך הסרטון נראה," היא מלמלה.
"ואיך הוא נראה?"
"כאילו הגיע לי מה שקרה."
"הייתי אולי מנסחת את זה בצורה קצת יותר עדינה. אבל באופן כללי לא הייתי מתווכחת איתך."
היא צחקה בשקט.
עכשיו כבר לא ידעתי אם כדאי לי לספר לה גם את השאר.
"אה, ועוד משהו, מתוקה. נדמה לי שקודם לקחת משהו ששייך לי."
"מה?"
"מאה דולר."
"זה היה הכסף שלך?! חשבתי שהוא שלי!"
"כמובן, יקירתי."
העמדתי פנים שאני מאמינה לה.
זה נראה לי הדבר הנחמד ביותר שיכולתי לעשות בשביל שתינו באותו רגע.
בריטני הוציאה את השטר מתיק היד שלה והחזירה לי אותו.
"ההתנצלות התקבלה."
לאחר מכן חזרתי למושב שלי.
הרולד שמר לי עליו באדיבות.
"תרצי לשתות איתי קפה אחרי הנחיתה?" הוא שאל.
"אתה תמיד כל כך ישיר עם כל הנשים במטוס?"
"רק עם המסוכנות."
פרצתי בצחוק.
באותו רגע הקברניט הודיע שאנחנו מתחילים בהנמכה לקראת הנחיתה.
הנכדה שלי, אמילי, תקבל המחאה במקום המתנה שלה.
ובסוף השבוע נקנה יחד קופסה חדשה של סליים מנצנץ.
אבל הפעם אדאג שהוא אכן יגיע לידיים של הנכדה שלי.
