הרופאים הזהירו אותי שהיריון רביעי עלול לעלות לי בחיי – שנים לאחר מכן מצאתי את בעלי בבית החולים, מחזיק בזרועותיו תינוקת שזה עתה נולדה

אחרי שהרופאים הסבירו לי שהיריון נוסף עלול להסתיים במותי, נאלצתי לוותר על החלום להביא בת לעולם. כבר היו לנו שלושה בנים נפלאים, וניסיתי להשלים עם העובדה שהמשפחה שלנו לא תגדל עוד. אבל שנים לאחר מכן בעלי התקשר אליי לפתע מבית חולים. שם חיכתה לי תינוקת שזה עתה נולדה – וגם וידוי שמעולם לא הייתי יכולה לצפות לו.

באחד מימי שלישי אחר הצהריים בעלי התקשר אליי מבית חולים.

"את חייבת להגיע לכאן. יש כאן תינוקת."

הפסקתי לנגב את משטח העבודה במטבח.

"ג'יימס, של מי התינוקת?"

"בבקשה. פשוט תבואי."

יש משפטים שמשנים ברגע אחד את האווירה בחדר שלם.

זה היה אחד מהם.

הבטתי בשעון.

השעה הייתה 14:27.

הבן הצעיר שלנו היה אמור לחזור מהגן רק בעוד שעה. שני הבנים הגדולים עדיין היו בבית הספר.

"באיזה בית חולים אתה?"

הוא אמר לי את שמו.

"למה אתה בכלל נמצא שם?"

"אני אסביר לך כשתגיעי."

"ג'יימס."

"בבקשה."

משהו בקולו נשמע מוזר.

לא בהכרח אשם.

אבל גם לא ממש מפוחד.

משהו בין השניים.

יצאתי מיד לדרך, עדיין לבושה בחולצה שלבשתי בזמן שניקיתי את המטבח.

כדי להבין את מה שקרה, צריך לדעת מה משמעות המילה "תינוקת" במשפחה שלנו.

לג'יימס ולי יש שלושה בנים.

בני תשע, שבע וארבע.

רועשים, מלוכלכים כמעט תמיד, ופשוט נפלאים.

הבית שלנו מלא בנעליים מכוסות בוץ, דינוזאורים מפלסטיק, כפפות בייסבול וויכוחים בלתי פוסקים על מי יזכה לשבת הכי קרוב לטלוויזיה.

אני אוהבת את הבנים שלנו יותר מכל דבר אחר בעולם.

אבל תמיד חלמנו שתהיה לנו גם בת.

אלוהים, כמה רצינו ילדה קטנה.

לאחר לידת בננו השלישי, הרופאה שלי ביקשה לקיים איתנו שיחה רצינית.

היא ישבה מולנו עם התיק הרפואי שלי והתעקשה שג'יימס יהיה נוכח, משום שרצתה שישמע את הערכתה ישירות ממנה ולא רק ממני בשלב מאוחר יותר.

בהתחלה זה נראה לי מעט מוזר.

ואז ראיתי את ההבעה על פניה.

היא השתמשה במילה "כנראה".

לא "עלול".

לא "קיים סיכון מסוים".

אלא "כנראה".

היריון רביעי כנראה יעלה לי בחיי.

וגם אם אצליח לשרוד אותו, סביר להניח שאצטרך לבלות חלק גדול מההיריון בבית החולים, הרחק משלושת הילדים שכבר היו לי.

ההיריון האחרון שלי כמעט הסתיים באסון.

סבלתי מבעיות חמורות בלחץ הדם, מדימומים, ממעקב רפואי דחוף ולבסוף מלידה שבה הכול כמעט יצא משליטה בתוך זמן קצר מאוד.

הרופאה לא ניסתה להציג את המצב בצורה דרמטית יותר מכפי שהיה באמת.

וזה בדיוק מה שהפך את דבריה למפחידים עוד יותר.

שאלתי אותה אם קיימת דרך כלשהי לעבור היריון נוסף בצורה אחראית ובטוחה.

היא אמרה שלא.

שאלתי שוב את אותה שאלה.

רק בניסוח אחר.

אבל התשובה לא השתנתה.

במהלך השנתיים הבאות העליתי את הנושא פעמיים נוספות בביקורים רפואיים.

בכל פעם קיבלתי בדיוק את אותה תשובה.

לא.

בשלב מסוים ג'יימס כבר הפסיק להתלוות אליי לשיחות האלה, משום שממילא לא היה שום דבר חדש לשמוע.

אפילו בחרנו כבר שם.

ליתר דיוק, אני בחרתי אותו.

נשאתי אותו בליבי מאז שהייתי בת תשע עשרה.

קלרה.

ג'יימס תמיד העמיד פנים שהשם הזה לא חשוב לו במיוחד.

אבל כמה שנים קודם לכן מצאתי פעם רשימת קניות שעליה כתב את השם "קלרה" ולצדו כמה אפשרויות לשם שני.

כששאלתי אותו על כך, הוא טען שרק בדק אם העט שלו עובד.

השקרן הזה.

לאחר האזהרה של הרופאה שלי, ארזתי לבסוף את כל חפצי התינוקות.

רובם היו שייכים לבנים שלנו, אבל היו ביניהם גם כמה בגדי גוף בצבעים ניטרליים, שמיכות קטנות, בקבוקים וסדין לעריסת תינוק שאמי רקמה עליו באהבה.

הצעתי שנתרום את הכול.

ג'יימס אמר: "בחודש הבא."

החודש הבא הפך לשישה חודשים.

ואז לשנה שלמה.

הארגז נשאר במוסך שלנו.

בכל פעם שהצעתי שסוף סוף נמסור אותו, ג'יימס השיב:

"לא היום."

בסופו של דבר הפסקתי לשאול אותו על כך.

ככה זה נראה כשמנסים לסגור פרק שבפנים עדיין נשאר פתוח.

פשוט מפסיקים לדבר עליו.

בפעם האחרונה שהרשיתי לעצמי לדבר על תינוק נוסף, פרצתי בבכי.

לא מפני שלא הייתי מרוצה מהחיים שלנו.

אלא מפני שאהבתי אותם כל כך, עד שכאב לי לדעת שגרסה מסוימת שלהם לעולם לא תתגשם.

ג'יימס אחז בידי.

"הבנים שלנו צריכים את אמא שלהם יותר מכפי שאנחנו צריכים בת."

הוא התכוון לכל מילה.

ואני האמנתי לו.

חשבתי שבכך הנושא הזה נסגר לתמיד, למשך כל חיינו.

אבל אחת עשרה שנים אחרי החתונה שלנו, בעלי עמד לפתע בקצה מסדרון במחלקת היולדות של בית חולים.

הוא עדיין לבש את המעיל שלו.

עיניו היו אדומות.

מעולם לא ראיתי את האיש הזה בוכה.

מאחוריו היה חדר ובו עריסת תינוק שקופה מפלסטיק.

דרך חלון הזכוכית הצלחתי לראות חלק ממנה.

מתחת לשמיכה ורודה נע משהו זעיר.

קפאתי במקומי.

"ג'יימס."

הוא הסתכל עליי.

"כדאי שתשבי."

"תגיד לי למה אני כאן."

"בבקשה."

"לא."

לא התיישבתי.

פשוט לא הייתי מסוגלת.

ג'יימס נעץ את מבטו ברצפה במשך רגע ארוך.

"כי אני צריך לבקש ממך משהו," אמר לבסוף. "ואני רוצה שתקשיבי קודם לכל הסיפור לפני שתעני."

המחשבות שלי פנו מיד לכיוון נורא.

הלוואי שיכולתי לומר שזה לא מה שקרה.

הלוואי שהאמון שלי בבעלי היה איתן כל כך, עד שהמראה של תינוקת שזה עתה נולדה מאחורי דלת חדר בבית חולים לא היה מעורר בי מיד מחשבה אחת מסוימת.

התינוקת שלו.

תינוקת שנולדה לו מאישה אחרת.

הסתכלתי שוב דרך חלון הזכוכית.

השמיכה הוורודה.

יד זעירה.

הבטן שלי התכווצה.

"היא הבת שלך?"

ג'יימס הביט בי בזעזוע מוחלט.

"מה?"

"אל תכריח אותי לשאול את השאלה הזאת שוב."

"לא."

התשובה שלו הגיעה מיד.

"לא. למען השם, לא."

נעצתי בו מבט.

"אז של מי התינוקת?"

הוא העביר את שתי ידיו על פניו.

"את זוכרת שפעם סיפרתי לך על אנה?"

השם נשמע לי מוכר.

אבל בקושי.

ג'יימס הזכיר אותו אולי פעם או פעמיים לפני שנים רבות.

לפני התקופה שלי.

לפני שהסיפור המשותף שלנו התחיל.

האהבה הגדולה הראשונה שלו.

שניהם היו אז בני עשרים ושתיים.

הם דיברו על בית משותף, על ילדים ועל כל אותם דברים שצעירים בגיל הזה מאמינים שכבר תכננו לכל חייהם.

אבל החיים הובילו אותם לכיוונים אחרים.

הם נפרדו.

אנה התחתנה עם גבר אחר.

ובסופו של דבר ג'יימס הכיר אותי.

זה היה כל מה שידעתי.

"אני זוכרת."

"לא דיברתי איתה כבר אחת עשרה שנים."

שתקתי.

"אחת עשרה שנים," הוא חזר ואמר. "בלי שיחת טלפון, בלי הודעה, בלי שום קשר. את חייבת לדעת את זה לפני שאספר לך את השאר."

ליבי התחיל לפעום במהירות.

"למה היא כאן?"

ג'יימס הביט לעבר חדר האשפוז.

"היא הייתה כאן."

הייתה.

שמעתי היטב את המילה הזאת.

"הייתה?"

הוא הנהן.

ואז ניסה להסביר לי מה קרה.

לא בצורה מוצלחת במיוחד.

לא לפי סדר האירועים.

אלא כמו שאנשים מספרים כשהם עצמם עדיין מתקשים להבין את הדברים שיוצאים מפיהם.

אנה הייתה בהיריון.

בחודש השביעי בעלה עזב אותה.

ככל הנראה באופן בלתי צפוי לחלוטין.

לא הייתה ביניהם שום התפייסות.

הוא פשוט עבר למקום אחר.

אמה של אנה נפטרה כבר בשנה הקודמת.

את אביה היא איבדה כשהייתה נערה.

לא היו לה אחים או אחיות.

גם קרובי משפחה אחרים לא התגוררו בסביבתה.

בשעה ארבע לפנות בוקר התחילו אצלה צירי לידה.

בתחילה היא ניסתה לנהוג בעצמה לבית החולים.

אבל הכאבים נעשו חזקים כל כך, עד שנאלצה לעצור בתחנת דלק ולהזמין אמבולנס.

עוד באותו בוקר היא ילדה.

תינוקת קטנה.

במשקל של קצת יותר משניים וחצי קילוגרמים.

התינוקת הייתה בריאה.

אבל מצבה של אנה לא היה טוב.

לאחר הלידה התפתחו סיבוכים.

דימומים.

ואז דימומים חמורים עוד יותר.

ולבסוף רצף של אירועים רפואיים שהרופאים כנראה הסבירו לג'יימס, אבל הוא לא הצליח לתאר אותם בצורה ברורה.

מצבה הידרדר בצורה דרמטית בתוך זמן קצר מאוד.

"איך הרופאים ידעו שהם צריכים להתקשר דווקא אליך?" שאלתי.

לא הצלחתי להבין את החלק הזה.

ג'יימס בלע את רוקו.

"בהתחלה הם בכלל לא ידעו."

בזמן שהוא עדיין דיבר, אחות יצאה מהחדר.

היא החזיקה לוח כתיבה צמוד לחזה ובחנה את שנינו.

"את אשתו?"

"כן."

היא הנהנה בחביבות.

"אולי אוכל לעזור לך להבין את המצב קצת יותר טוב."

מה בדיוק אני אמורה להבין?, כמעט שאלתי.

אבל חיכיתי.

"כשהתברר שככל הנראה לא תשרוד, שאלנו אותה אם יש מישהו שהיא רוצה שניצור איתו קשר."

הרגשתי לחץ פתאומי בחזה.

"היא כבר בקושי הייתה בהכרה באותו שלב," המשיכה האחות. "לא ממש. אבל היא חזרה שוב ושוב על אותו שם."

היא החוותה קלות בראשה לעבר ג'יימס.

"השם שלו."

הסתכלתי על בעלי.

ג'יימס השפיל את מבטו.

"שוב ושוב," אמרה האחות. "חוץ מזה היא כמעט לא אמרה דבר."

אחת עשרה שנים.

בינתיים אנה התחתנה עם גבר אחר.

היא בנתה לעצמה חיים משלה.

ואז נשארה לבדה בתוך החיים האלה.

אבל בסופם היא הצליחה לומר רק את שמו של אותו גבר צעיר שלפני שנים רבות הפקידה בידיו את חלומותיה לעתיד.

אולי הייתי אמורה להרגיש קנאה באותו רגע.

אבל לא הרגשתי.

חשבתי על הפחד שלה.

על אישה שמתה לבדה במיטת בית חולים.

על התינוקת שזה עתה ילדה, ששכבה במרחק חדרים ספורים ממנה.

בלי אמא.

בלי בעל.

בלי משפחה שממתינה במסדרון.

ואיפשהו בתוך הכרתה ההולכת ודועכת נותר שם מוכר אחד בלבד.

"איך מצאתם את ג'יימס?" שאלתי.

האחות השיבה:

"לפני שאיבדה את ההכרה היא עוד הצליחה לומר חלק משם המשפחה שלו. לאחר מכן העובדת הסוציאלית בדקה את המסמכים והחפצים האישיים שלה. במסמכים ישנים נמצא בסופו של דבר איש קשר לשעת חירום מהעבר, עם שמו המלא."

ג'יימס הנהן.

"הם התקשרו אליי לפני בערך שעה."

נעצתי בו מבט.

"ומיד הגעת לכאן?"

"כן."

"הספקת לראות אותה?"

הוא הניד בראשו.

"כשהגעתי, היא כבר נפטרה."

המשפט הזה גרם לכל שאר הדברים להיראות חסרי חשיבות לרגע.

מהחדר שמאחורינו נשמע קול חלש.

התינוקת השמיעה צליל זעיר.

שלושתנו הסתובבנו באותו רגע.

האחות חייכה בעדינות.

"הקטנטונת בסדר גמור."

הסתכלתי על ג'יימס.

הוא היה מבוהל עד עמקי נשמתו.

לא מבית החולים.

אלא מהתגובה שלי.

ואז הבנתי סוף סוף שמה שהוא עומד לבקש ממני כלל לא קשור לאפשרות שאנה רצתה אותו בחזרה.

אנה נפטרה.

כל העניין היה קשור לילדה הקטנה הזאת.

ג'יימס נשם נשימה עמוקה.

ואז עוד אחת.

"אין לה אף אחד."

לא זזתי.

"אבא שלה לא מתכוון להגיע. השירותים הסוציאליים הצליחו ליצור איתו קשר. הוא כבר חתם על הצהרה שהוא לא רוצה לקבל עליו את המשמורת."

הפה שלי התייבש.

"כבר עכשיו?"

"הוא עזב לפני חודשים. ככל הנראה הוא לא רוצה שום קשר עם הילדה."

גל של זעם שטף אותי.

ג'יימס המשיך לדבר.

"העובדת הסוציאלית הסבירה לי מה אמור לקרות עכשיו."

"ומה?"

"בהתחלה יעבירו את התינוקת למסגרת זמנית. בזמן הזה יחפשו קרובי משפחה ויבררו מי יוכל לקבל עליו אחריות משפטית."

הוא הביט דרך חלון הזכוכית.

"הם לא חושבים שיש לה קרובי משפחה מדרגה ראשונה."

כבר התחלתי להבין מה הוא עומד לומר.

ובכל זאת, המילים הבאות שלו היכו בי בעוצמה.

"אני רוצה שנגיש בקשה להיות משפחת אומנה עבורה."

נעצתי בו מבט.

"עבור מי?"

הוא הסתכל לי ישר בעיניים.

"עבור הילדה הזאת."

עיניי התמלאו מיד בדמעות.

"ג'יימס…"

"אני יודע."

קולו נשבר.

"אני יודע איך זה נשמע."

"לא, אתה לא יודע."

"אולי דווקא כן."

הוא רצה להושיט יד אל ידי, אבל עצר באמצע התנועה.

"כבר אמרתי לעובדת הסוציאלית שאני נשוי. ושלעולם לא אקבל החלטה כזאת בלעדייך. הסברתי לה שאני לא רשאי להבטיח דבר כזה בעצמי."

הסתכלתי שוב דרך חלון הזכוכית.

העריסה הקטנה עמדה עכשיו מעט קרוב יותר.

אחת האחיות הזיזה אותה.

הצלחתי לראות את הפנים הזעירות.

שיער כהה.

עיניים עצומות.

"אני רוצה שננסה לקבל אותה אלינו," אמר ג'יימס. "לא משנה מה נצטרך לעשות בשביל זה. אומנה, אפוטרופסות או אולי בהמשך אימוץ, אם זה יהיה אפשרי. אני רוצה להביא אותה הביתה."

עכשיו הוא כבר כמעט לחש.

"אם זה יותר מדי בשבילך, תגידי לי. ואז לעולם לא אעלה את הנושא שוב."

פרצתי בצחוק קצר מבעד לדמעות.

לא מפני שהיה משהו מצחיק בכל הסיפור הזה.

אלא מפני שפתאום הבנתי ממה הוא פחד כל הזמן.

"אתה חושב שאני מקנאה?"

הוא לא ענה.

"חשבת שאשמע את השם של אנה ואאמין שכל זה קשור לעבר שלכם ביחד?"

"לא ידעתי מה תחשבי."

ניגבתי את לחיי.

"חשבתי שזאת התינוקת שלך."

עיניו נפערו.

"אוקיי. זה אפילו יותר גרוע."

למרות הכול, שוב לא הצלחתי לעצור את צחוקי.

ואז התחלתי לבכות עוד יותר.

הפעם ג'יימס פרש את זרועותיו לעברי.

ונתתי לו לחבק אותי.

המחשבות שלי חזרו שוב ושוב לאנה.

לא לאישה שג'יימס כמעט התחתן איתה.

לא לאיזה צל מהעבר שלו.

אלא לאישה ששכבה לבדה במיטת בית חולים.

אישה שניצלה את רגעי הצלילות האחרונים שלה כדי לוודא שהבת שלה לא תישאר בעולם בלי שיהיה מישהו שידע על קיומה.

היא הצליחה לומר רק שם אחד.

ובשם הזה היא השתמשה למען הילדה שלה.

"אפשר להחזיק אותה קצת?" שאלתי.

ג'יימס הסתכל עליי בתדהמה.

האחות חייכה.

"אני אלך לשאול."

כעבור עשר דקות ישבתי על כיסא.

אל החזה שלי הייתה צמודה תינוקת שזה עתה נולדה.

משקלה היה מעט יותר משניים וחצי קילוגרמים.

היא הייתה בת שתים עשרה שעות בלבד.

כפות ידיה היו זעירות כל כך, עד שבקושי הצלחתי להאמין שהן אמיתיות.

לרגע אחד אצבעותיה הקטנות נפתחו ונגעו בחולצה שלי.

עצרתי את נשימתי בלי לשים לב.

ג'יימס כרע לצדי.

"את באמת בטוחה?"

הסתכלתי עליו.

"כי אם את לא בטוחה…"

"במשך שנים חלמנו שתהיה לבנים שלנו אחות קטנה."

הוא קפא.

הורדתי את מבטי אל התינוקת.

"אולי פשוט חיכינו לנס הלא נכון."

ג'יימס כיסה את פניו בידיו.

זאת הייתה הפעם השנייה בחיי שראיתי אותו בוכה.

אבל כל מה שבא לאחר מכן ממש לא היה פשוט.

ההליך המשפטי לבדו נמשך תשעה חודשים.

תשעה חודשים ארוכים להפליא.

ביקורי בית.

בדיקות של הנסיבות האישיות שלנו.

שיחות עם הרשויות האחראיות.

דיונים בבית המשפט.

הסדרי אומנה זמניים בזמן שבקשתנו נבחנה.

רק מפני שאנה אמרה את שמו של ג'יימס ברגעיה האחרונים, לא הייתה לנו זכות אוטומטית לקבל את הילדה לביתנו.

וזה היה חשוב.

בכך שאמרה את שמו, אנה הצליחה להביע את האמון שלה בו.

אבל היא לא יכלה לבטל באמצעות זאת את ההליכים שנקבעו בחוק.

אביה הביולוגי של התינוקת ויתר בסופו של דבר באופן רשמי על זכויותיו כהורה.

העובדים הסוציאליים חיפשו קרובי משפחה.

הם מצאו בת דודה רחוקה, אבל היא הודיעה שלא תוכל לקבל את הילדה לביתה.

באמצע הדרך הייתה תקופה שבה אחת העובדות הזהירה אותנו שעלינו להתכונן לאפשרות שמשפחה אחרת תיבחר בסופו של דבר.

האפשרות הזאת הכאיבה לי בצורה איומה.

נסעתי הביתה ובכיתי במוסך שלנו.

ממש ליד אותו ארגז ישן עם חפצי התינוקות, שלא הצלחנו למסור במשך כל השנים.

בהתחלה לא סיפרנו לבנים את כל הפרטים.

רק הסברנו להם שיש תינוקת שאולי זקוקה למשפחה, ושאנחנו מנסים לעזור לה.

הבן הבכור שלנו שאל אם הילדה תישאר אצלנו לתמיד.

"אנחנו עדיין לא יודעים."

הבן בן השבע רצה לדעת אם יום אחד היא תוכל להיכנס לחדר שלו.

"אולי בהמשך."

הוא חשב על כך במשך זמן מה.

ואז התחיל לבכות כשאמרנו לו שכן.

הבן בן הארבע שלנו רק שאל אם תינוקות יכולים לאכול נאגטס עוף.

הרגשות שלו היו הרבה פחות מסובכים.

לבסוף קיבלנו אישור לקלוט את התינוקת לביתנו כמשפחת אומנה.

כמה חודשים לאחר מכן אושר גם האימוץ.

באביב היא הגיעה הביתה כדי להישאר איתנו לתמיד.

ביום שלפני הדיון האחרון בבית המשפט, ג'יימס ואני ישבנו ליד שולחן המטבח ודיברנו על שמה המלא.

מלכתחילה היא הייתה בתה של אנה.

ובתעודת הלידה שלה כבר הופיע שם פרטי.

קלרה.

כששמעתי את השם הזה בפעם הראשונה, נותרתי בלי מילים.

מכל השמות בעולם, זה היה דווקא השם שנשאתי בליבי מאז שהייתי בת תשע עשרה.

איש לא ידע על כך.

לא אנה.

ולא אף אחד אחר.

לפעמים צירוף מקרים יכול להרגיש כמעט בלתי נתפס.

החלטנו להשאיר את השם קלרה.

אבל הייתה לי עוד משאלה אחת.

ג'יימס התחיל לבכות כשאמרתי אותה.

והוא אמר כן עוד לפני שהספקתי לסיים.

רציתי שגם אנה תהיה חלק משמה של הילדה.

לא משהו שמוסתר אי שם בתיק מסמכים.

לא הערת שוליים קטנה שיום אחד איש כבר לא יקרא.

הבת שלנו הייתה צריכה לשאת איתה תמיד את זכר אמה הביולוגית.

לכן שמה המלא הפך לקלרה אנה.

השם אנה היה צריך להיאמר בקול.

להיכתב.

להישמע כשקוראים לה במדרגות הבית.

להופיע בטפסים של בית הספר.

ולהיות מושר בכל יום הולדת.

הבנים שלנו התחילו מיד לתרגל את השם.

"קלרה אנה!"

הם קראו אותו במסדרון פעמים רבות כל כך, שהתינוקת התעוררה בבהלה פעמיים.

לא עצרתי בעדם.

כי אני יודעת שיום אחד יגיע הרגע שבו הבת שלי תשב מולי ותשאל שאלות על האישה שהביאה אותה לעולם.

היא תרצה לדעת מי הייתה אנה.

היא תשאל אם אמה רצתה אותה.

אם היא אהבה אותה.

אם היא פחדה.

ואני לא אצטרך לייפות שום דבר.

לא אצטרך להמציא סיפור נעים יותר.

אספר לה בדיוק מה קרה.

שאמה הייתה לבדה.

שהיא גססה.

שהיא פחדה.

ושכמעט לא נשאר לה דבר בחייה שעליו יכלה להחליט בעצמה.

אבל את המחשבה הצלולה האחרונה שלה היא לא הקדישה לבקשת נחמה.

וגם לא לבקשה שמישהו יציל אותה.

היא הקדישה אותה לניסיון למצוא משפחה לבתה.

אנה אמרה רק שם אחד.

והשם הזה הוביל בסופו של דבר את קלרה הקטנה שלה אל הבית שלנו.

Rating
( No ratings yet )
interesujacy.com