אחרי 19 שנות נישואים הייתי משוכנעת שאני מכירה את ההרגלים של בעלי טוב יותר מכל אדם אחר. אבל כשמארק חזר מטיול הדיג השנתי שלו, הבחנתי במשהו על כף ידו שלא היה אמור להיות שם כלל. בהתחלה ההסבר שלו נשמע תמים. אלא שפרט קטן אחד גרם לי להבין שהוא לא מספר לי את האמת.
בעלי חזר מטיול הדיג המסורתי שלו, ולפתע היה על אצבעו סימן ברור של טבעת נישואים.
הדבר המוזר היה שמארק לא ענד את טבעת הנישואים שלו כבר שתים עשרה שנה.
באותה תקופה הוא שבר את האצבע בזמן העבודה. גם לאחר שהפציעה החלימה לחלוטין, הטבעת כבר לא ישבה עליה בנוחות.
מאז שמרנו אותה באחת המגירות בחדר השינה שלנו.
בכל קיץ מארק היה נוסע עם חבריו לשלושה ימים של דיג באגם.
הם היו ישנים במוטל זול, מתלוננים על הקליטה הסלולרית הגרועה וחוזרים הביתה כשהם מדיפים ריח חזק של דגים.
אבל כשמארק חזר באותו יום ראשון בערב, הוא בקושי נתן לי נשיקת שלום לפני שלקח את תיק הנסיעות שלו ועלה לקומה העליונה.
במהלך ארוחת הערב הוא נראה מרוחק ומפוזר באופן חריג.
כשהושיט יד אל הכוס שלו, הבחנתי בפס בהיר שהקיף את הקמיצה בידו השמאלית.
"מה זה?" שאלתי.
מארק השפיל את מבטו אל ידו וקפא במקומו.
ואז הוא צחק.
"כנראה שזה מהאחיזה בחכת הדיג."
לא האמנתי לאף מילה שלו, אבל באותו רגע בחרתי לשתוק.
למחרת בבוקר פתחתי את המגירה בחדר השינה שלנו.
טבעת הנישואים הישנה שלו עדיין הייתה מונחת בדיוק במקומה.
באותו ערב עברתי על התמונות שחבריו פרסמו מהטיול המשותף שלהם.
מארק הופיע רק בשתי תמונות, ובשתיהן ידו השמאלית הייתה מוסתרת.
תמונה נוספת הראתה את חבריו בשבת בבוקר, עומדים מול מסעדה במרינה.
מארק לא הופיע בה.
התקשרתי למסעדה והעמדתי פנים שבעלי שכח שם חפץ כלשהו.
האישה שענתה לטלפון השתתקה לפתע כשציינתי את שמו.
"אפשר לשאול עם מי אני מדברת?"
"קוראים לי ליסה. אני אשתו."
שתיקה ארוכה השתררה.
"את אשתו?"
"כן. למה את שואלת?"
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך בעניין הזה."
ואז היא ניתקה את השיחה.
עוד באותו ערב חיפשתי בתוך תיק הנסיעות של מארק. מצאתי שם כרטיס מפתח של מוטל וקבלה מחנות תכשיטים שנמצאה במרחק שתי עיירות משם.
למחרת בבוקר, אחרי שמארק יצא לעבודה, פתחתי את המחשב הנייד שלו.
הוא החליף את הסיסמה.
נכשלתי בשלושה ניסיונות. ואז הקלדתי את שמו של האגם האהוב עליו לדיג.
המחשב נפתח.
על שולחן העבודה הבחנתי בתיקייה שהסמל שלה היה טבעת קטנה.
פתחתי אותה.
בתמונה הראשונה מארק עמד במסעדה שבמרינה והחזיק את ידיה של אישה שלבשה שמלה לבנה.
בתמונה השנייה הוא ענד טבעת נישואים על אצבעה.
בתמונה השלישית הם התנשקו.
לאחר מכן פתחתי קובץ וידאו.
"אני מבטיח לאהוב אותך עד סוף חיי", אמר מארק, כשהוא מביט עמוק לתוך עיניה של האישה הזרה.
האנשים שנכחו במקום החלו למחוא כפיים.
מישהו הכריז עליהם כבעל ואישה.
צפיתי בבעלי שלי מביט באישה אחרת בחיוך שכבר שנים לא ראיתי על פניו כשהסתכל עליי.
על דף תוכנייה של הטקס הופיע שמה.
מארק וקלייר. חגיגה של אהבה.
יום שבת, השעה ארבע אחר הצהריים.
המסעדה במרינה.
בזמן שאני הייתי בבית וכיבסתי את בגדי העבודה שלו, בעלי הבטיח לאישה אחרת אהבת נצח.
התיקייה נוצרה ביום ראשון אחר הצהריים, ככל הנראה כשמארק העביר את התמונות מהטלפון שלו למחשב הנייד.
שמרתי עותקים של כל הקבצים.
אחר כך חיפשתי את קלייר באינטרנט ומצאתי מספר טלפון שפורסם לציבור של חנות המתנות שבה עבדה.
התקשרתי לשם.
"אני מדברת עם קלייר?"
"כן. איך אפשר לעזור לך?"
"קוראים לי ליסה. אני אשתו של מארק."
שתיקה.
ואז היא צחקה בעצבנות.
"סליחה. מי את?"
"ליסה. מארק ואני נשואים כבר תשע עשרה שנה."
"זה ממש לא מצחיק."
"אני לא מתבדחת."
קולה הפך לפתע נוקשה.
"אשתו של מארק מתה."
לא הצלחתי להוציא מילה מפי.
"מי שלא תהיי, מה שאת עושה פשוט מחליא."
היא ניתקה.
שלחתי הודעת דוא"ל לחנות המתנות וצירפתי תמונה שבה מארק ואני נראינו בארוחת יום הנישואים שלנו, שנערכה שישה חודשים קודם לכן.
"אני חיה. ואנחנו עדיין נשואים", כתבתי.
כמעט שעה חלפה.
ואז הטלפון שלי צלצל.
קלייר הייתה על הקו.
"את האישה שמארק סיפר לי שמתה לפני שתים עשרה שנה?"
צנחתי על רצפת המטבח.
"כן", לחשתי. "כנראה שזאת אני."
קלייר סיפרה לי שהכירה את מארק ליד האגם כמעט שנתיים קודם לכן.
הוא נכנס לחנות המתנות שלה בזמן שחבריו היו עסוקים בדיג.
הוא נראה לה מקסים, קשוב ופתוח באופן מפתיע כשהוא דיבר על עברו.
לפי מה שקלייר הסבירה לי, מארק טען שאשתו הראשונה נפטרה לפני שתים עשרה שנה.
"הוא סיפר לי שהוא כבר לא מסוגל לענוד את טבעת הנישואים שלו", היא אמרה. "הטבעת מזכירה לו יותר מדי את האובדן שלך."
"הוא באמת סיפר לך את זה?"
"כן. הוא גם אמר שבערך באותה תקופה הוא נפצע באצבע."
מיד נזכרתי ביום שבו מארק חזר מהעבודה כשידו הפצועה עטופה במגבת.
אני זו שהסיעה אותו למוקד הרפואי הדחוף, עזרה לו להתלבש בתקופת ההחלמה, ולבסוף הניחה במגירה שלנו את טבעת הנישואים שכבר לא הייתה נוחה לו.
הוא לקח זיכרון אמיתי מתוך חיי הנישואים שלנו והפך אותו לסיפור מומצא על כך שאשתו מתה.
"אני כל כך מצטערת", לחשה קלייר.
האמנתי לה.
קבענו להיפגש למחרת אחר הצהריים.
לפני שניתקנו היא שאלה: "הוא סיפר לך עליי אי פעם?"
"לא."
"לי הוא אמר שהוא סוף סוף מרגיש מוכן להתחיל לחיות באמת מחדש."
הבטתי בתמונת החתונה שלנו.
"הוא מעולם לא הפסיק לחיות. הוא פשוט הסתיר ממך את העובדה שכבר היו לו חיים אחרים."
קלייר הגיעה לבית הקפה שבו קבענו להיפגש כשהיא נושאת תיק בד.
היא הייתה בשנות הארבעים המוקדמות לחייה, עיניה נראו עייפות ועל אצבעה הייתה טבעת נישואים.
עצם המראה של הטבעת הזאת כמעט גרם לי לקום ולעזוב מיד.
אבל התיישבתי מולה.
"כמעט ביטלתי את הפגישה שלנו", היא הודתה.
"גם אני."
היא הראתה לי מאות הודעות.
מארק כתב לה כמה היא יפהפייה.
הוא הבטיח שיבוא לראות אותה שוב בקרוב.
הוא הודה לה על שעזרה לו למצוא מחדש את היכולת לאהוב אחרי האובדן שלכאורה חווה.
היו שם גם תמונות מימי הולדת, מארוחות חג המולד ומחופשות סוף שבוע שבילו יחד.
באחת התמונות מארק לבש סוודר שאני קניתי לו.
קלייר הבחינה בהבעת פניי.
"מה קרה?"
"שום דבר. בבקשה, תראי לי את שאר התמונות."
היא פתחה תמונות נוספות מסופי שבוע שטופי שמש ליד האגם.
בכל אחת מהן מארק ענד טבעת נישואים כסופה. אפילו בתמונה שצולמה רק שישה שבועות קודם לכן.
לכן הפס הבהיר על אצבעו לא נוצר במהלך טיול דיג שנמשך שלושה ימים.
זה היה פס עור בהיר שנוצר משום שמארק בילה בקביעות עם קלייר בחוץ, כשהוא עונד טבעת.
"למה לא התחתנתם בטקס אזרחי רשמי?" שאלתי.
קלייר השפילה את מבטה.
"הוא אמר שהאובדן של אשתו הראשונה מקשה עליו להיכנס שוב לנישואים בעלי תוקף משפטי. הוא העדיף שנבטיח נאמנות זה לזו בלי להתעסק במסמכים רשמיים."
"והסכמת לזה?"
"אהבתי אותו."
היא נגעה בטבעת שלה.
"הוא תמיד אמר שההבטחות שלנו חשובות יותר מתעודת נישואים."
רציתי לשנוא את האישה הזאת.
זה היה הופך את הכול להרבה יותר פשוט.
אבל קלייר האמינה שהיא מאוהבת באלמן בודד.
היא לא נכנסה ביודעין לרומן עם גבר נשוי.
התחלנו להשוות בין התאריכים שבהם מארק ביקר אצלה לבין התאריכים שהוא מסר לי.
בסוף השבוע שבו טען שהוא משתתף בכנס מקצועי, הוא שהה עם קלייר בבקתת נופש.
באותו ערב שבו סיפר שהמכונית שלו התקלקלה, הוא יצא איתה לארוחת ערב.
בחג ההודיה האחרון הוא נעלם בטענה שהוא צריך לעזור לחבר. בפועל הוא נסע לבקר את קלייר, כדי שלא תצטרך לבלות את החג לבדה.
כל תירוץ שהאמנתי לו אפשר לו לבלות איתה עוד ועוד זמן.
ואז קלייר הראתה לי הודעה מסוימת.
מארק כתב בה: "לפעמים אני חושב שהצלחתי לשרוד את האובדן של ליסה רק מפני שהגורל רצה שיום אחד אמצא אותך."
"הוא באמת השתמש בשם שלי?"
קלייר הנהנה.
"הוא דיבר עלייך הרבה. הוא אמר שהיית אישה נפלאה ומלאת חום, ושהוא מקווה שהיית רוצה לראות אותו מאושר שוב."
במשך שנים דאגתי שאולי הנישואים שלנו הפכו לשגרתיים מדי.
עבדנו, שילמנו חשבונות, התווכחנו על עבודות הבית וצפינו יחד בטלוויזיה בערבים.
לפעמים שאלתי את עצמי אם מארק מתגעגע לשנים המרגשות יותר של נעורינו.
אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהוא הפך אותי, בסיפור אהבה רומנטי משלו, לאישה הראשונה שמתה.
לפני שעזבנו את בית הקפה, קלייר הזכירה שמארק קנה את שתי טבעות הנישואים בחנות תכשיטים ליד האגם.
היא הראתה לי את שם החנות.
זאת הייתה בדיוק אותה חנות שהקבלה שלה נמצאה בתיק הנסיעות שלו.
עוד באותו ערב התקשרתי לבן, חבר הדיג הוותיק ביותר של מארק.
"מארק היה איתכם בדיג בשבת אחר הצהריים?"
בן היסס.
"לא בדיוק."
"הוא היה עם קלייר?"
"ליסה, אני באמת לא רוצה להיגרר לתוך העניין הזה."
"הוא סיפר לקלייר שאני מתה."
"מה?"
סיפרתי לו על טקס החתונה.
בן פלט קללה.
"מארק אמר לנו שאתם נפרדתם בשנה שעברה."
"זה לא קרה."
"הוא טען שאתם כבר גרים בנפרד ורק מטפלים בהליכי הגירושים."
"בן, ביום ראשון בערב הוא עדיין ישן לידי במיטה."
לבסוף בן הודה שמארק הציג בפניהם את קלייר באחד מטיולי הדיג הקודמים.
עם זאת, אף אחד מחבריו לדיג לא השתתף בטקס.
הם באמת האמינו שמארק ואני כבר נפרדנו.
"באמת חשבתי שהנישואים שלכם הסתיימו", אמר בן.
"אי פעם שאלת אותי על זה?"
"לא."
"אז כל מה שידעת היה מה שמארק רצה שתאמין לו."
הוא התנצל.
לאחר מכן הדפסתי את כל התמונות וההודעות שקלייר שלחה לי.
פרשתי את כולן על שולחן האוכל שלנו.
כשמארק חזר הביתה, הוא נעצר בפתח הדלת.
"מה זה כל הדברים האלה?"
"החתונה שלך."
כל הצבע נעלם מפניו.
"ליסה…"
"לפחות עוגת החתונה הייתה טעימה?"
"זה לא מה שאת חושבת."
"אז תסביר לי בבקשה למה אתה מחליף טבעות נישואים עם אישה אחרת."
"זאת לא הייתה חתונה אמיתית."
"גם קלייר ידעה את זה?"
"ברור. הרי לא רשמנו שום דבר באופן רשמי."
"היא ידעה שאשתך עדיין בחיים?"
הוא שתק.
"היא ידעה?"
"בשלב מסוים כל העניין פשוט הסתבך."
"אנשים שוכחים ימי נישואים, מארק. הם רבים על כסף. אבל אף אחד לא מספר בטעות לאישה אחרת שאשתו מתה."
הוא משך כיסא.
"רציתי לספר לך."
"מתי? אחרי שהיית מתחתן איתה גם באופן חוקי?"
"פשוט לא ידעתי איך לסיים את כל הסיפור הזה."
"איזה סיפור בדיוק?"
הוא הסיט את מבטו.
"הנישואים שלנו כבר לא מתנהלים כל כך טוב במשך תקופה מסוימת."
"אז היית צריך לדבר איתי על זה."
"ניסיתי."
"לא. התלוננת שאנחנו אף פעם לא עושים משהו מרגש. זה שונה לגמרי מלהגיד לי שאתה רוצה לסיים את הנישואים שלנו."
הוא שפשף את מצחו.
"מעולם לא רציתי לפגוע בך."
"סיפרת לה שמתי לפני שתים עשרה שנה. זה היה לך קל יותר מאשר להודות שאתה עדיין נשוי לי?"
על זה לא הייתה לו תשובה.
"אפילו השתמשת באצבע השבורה שלך בשביל השקר הזה. הסברת לה שאתה לא מסוגל לענוד יותר את הטבעת מפני שאני מתתי."
"ליסה, בבקשה…"
"אני הייתי שם כששברת את האצבע הזאת. אני הסעתי אותך לרופא. אני טיפלתי בך."
קולי נשבר.
"לקחת משהו שעברנו יחד והפכת אותו לסיפור שבו איבדת אותי."
מארק התחיל לבכות.
חיבקתי אותו בלוויות, אחרי כישלונות בעבודה ובמהלך אינספור סכסוכים משפחתיים.
לרגע קצר רציתי לנחם אותו מתוך הרגל בלבד.
אבל אז נזכרתי איך קלייר סובבה בעצבנות את טבעת הנישואים שעל אצבעה.
"תארוז את הדברים שלך", אמרתי.
"ולאן אני אמור ללכת?"
"אין לי מושג. אולי לאשתך החדשה?"
"ליסה, אנחנו נשואים כבר תשע עשרה שנה."
"אז היו לך תשע עשרה שנים ללמוד איך אומרים את האמת לאשתך."
עוד באותו שבוע מארק עבר לדירה שכורה.
באותו שלב גם קלייר כבר לא רצתה שום קשר איתו.
פניתי לעורכת דין לענייני גירושים והתחלתי לאסוף את כל המסמכים הנוגעים לכספים המשותפים שלנו.
שמרתי בקפידה את ההודעות של קלייר, את סרטון טקס החתונה ואת הקבלה מחנות התכשיטים, משום שחששתי שמארק ינסה להכחיש הכול בהמשך.
עורכת הדין שלי הסבירה שהבגידה שלו לא תקבע באופן אוטומטי כיצד יחולק הרכוש המשותף שלנו.
לא ציפיתי שבית משפט יעניש אותו על כך ששבר לי את הלב.
רציתי רק להתגרש.
בהתחלה מארק התקשר אליי בלי הפסקה.
הוא התנצל, האשים את הבדידות שלו, הבטיח שנלך לטיפול זוגי וחזר וטען שהוא עדיין אוהב אותי.
אבל בשלב מסוים הטון שלו השתנה.
פתאום הוא התחיל לומר שאולי פרידה היא באמת הדבר הטוב ביותר, משום שיש בינו לבין קלייר קשר מיוחד במינו.
אז הבנתי שהוא עדיין מצפה לסוף טוב עבור עצמו.
כנראה היה משוכנע שאחרי שנתגרש, הוא יוכל סוף סוף לנהל מערכת יחסים אמיתית עם קלייר.
ערב אחד הוא התקשר אליי בנוגע לבית שלנו.
אחרי שסיימנו לדבר על הנכס, הוא שאל לפתע: "תגידי, דיברת שוב עם קלייר?"
"למה אתה שואל?"
"היא לא עונה להודעות שלי."
"זה עניין בינך לבין קלייר."
"היא חושבת שמעולם לא באמת אהבתי אותה."
"מארק, סיפרת לה שאני מתה."
"אני יודע שעשיתי טעויות."
"תפסיק לקרוא למה שעשית סתם טעויות."
באותו רגע סיימתי את השיחה.
הליך הגירושים נמשך כמה חודשים.
היו פגישות, אינספור מסמכים, חילוקי דעות בנוגע למכירת הבית שלנו ולילות ללא שינה, שבהם שאלתי את עצמי איך אדם יכול לחיות לצדי כמעט עשרים שנה ובסופו של דבר להפוך למישהו זר לי לחלוטין.
לבסוף הצלחנו להגיע להסכם.
מכרנו את הבית וחילקנו בינינו את הרכוש המשותף.
שכרתי דירה קטנה יותר, עם מטבח שטוף שמש ומרפסת קטנה.
בפעם הראשונה זה שנים קניתי רהיטים בלי לחשוב אם מארק יתלונן על הבחירות שלי.
בחלק מהבקרים עדיין שלחתי יד לטלפון באופן אוטומטי, מתוך רצון לספר לו משהו מצחיק.
בבקרים אחרים התעוררתי בתחושת הקלה, מפני שסוף סוף כבר לא הייתי צריכה לשאול את עצמי איפה בעלי באמת בילה את הלילה הקודם.
ביום חמישי אחד הגירושים שלנו נכנסו לתוקף באופן רשמי.
מארק שלח לי הודעה.
אני מקווה שיום אחד תביני שמעולם לא רציתי שהכול יסתיים בצורה הזאת.
לא עניתי.
שלושה שבועות לאחר מכן קלייר התקשרה.
"יש משהו שלדעתי את צריכה לדעת."
מארק יצר איתה קשר שוב.
הוא סיפר לה שהגירושים שלנו כבר סופיים מבחינה משפטית.
עכשיו הוא יכול סוף סוף להתחתן איתה באופן רשמי, והפעם הוא רוצה חתונה אמיתית.
"הוא באמת הביא שוב את הטבעת", סיפרה קלייר.
"ומה אמרת לו?"
"אמרתי לא."
קלייר סיפרה שמארק ביקש ממנה להיזכר כמה מאושרים הם היו פעם יחד.
אבל היא אמרה לו שהיא זוכרת הכול.
את סופי השבוע שבהם הוא טען שהוא זקוק לזמן לעצמו כדי להתאבל על אשתו המנוחה.
את החגים שבהם טען שקשה לו מדי לראות משפחות מאושרות.
את הערבים שבהם כביכול הוצף בזיכרונות מאשתו שנפטרה.
"הוא רצה שאחשוב שהרגעים האלה היו רומנטיים במיוחד", אמרה קלייר. "אבל במציאות כל אלה היו רק תירוצים שאפשרו לו לנסוע בחזרה הביתה אלייך."
מארק התעקש שהרגשות שלו כלפיה היו אמיתיים.
קלייר השיבה לו: "אולי הרגשות שלך באמת היו אמיתיים. אבל אני התאהבתי בגבר שמעולם לא היה קיים."
היא החזירה לו את הטבעת ודרשה ממנו לא ליצור איתה קשר שוב לעולם.
לא הרגשתי שום תחושת ניצחון.
במקום זאת נזכרתי איך קלייר התבוננה בטבעת שלה, כשהיא משוכנעת שהיא מסמלת את העתיד המשותף שלהם.
"אני מצטערת", אמרתי.
"גם אני."
לפני שניתקנו היא הוסיפה: "תמיד חשבתי שהוא אדם אמיץ להפליא, מפני שהצליח לאהוב שוב אחרי מה שסיפר לי שקרה לך. אבל במציאות אפילו לא היה לו האומץ לספר לשתינו את האמת."
לקראת סוף הקיץ בן יצר איתי קשר.
מארק שאל את חבריו הוותיקים אם הם רוצים לצאת שוב יחד לדיג.
אבל אף אחד מהם לא היה מעוניין.
בן סיפר לי שהוא שיתף את האחרים בכל מה שקרה, כולל הטענה של מארק שאני מתה.
הם התעמתו עם מארק יחד.
אבל במקום להתנצל, הוא טען שהחיים האישיים שלו לא אמורים להשפיע על החברות ביניהם.
"סמכנו עליו", אמר בן. "והוא ניצל את האמון הזה כדי לשטות בכולנו."
הגברים החליטו לא להמשיך את מסורת הדיג השנתית שלהם יחד עם מארק.
הודיתי לבן, אף שבשלב הזה כבר לא באמת הייתי זקוקה לעדכונים על בעלי לשעבר.
כעבור כמה ימים פרקתי את ארגז המעבר האחרון מהבית הישן שלנו, ובתוכו מצאתי קופסת תכשיטים קטנה מעץ.
בתוכה הייתה מונחת טבעת הנישואים המקורית של מארק.
אותה טבעת שהסיר מאצבעו לפני שתים עשרה שנה.
במשך זמן רב האמנתי שעצם העובדה ששמרתי עליה בקפידה במשך כל השנים הייתה מחווה קטנה של אהבה.
עכשיו ידעתי שטבעת מעולם לא הייתה הוכחה לנאמנות.
מארק ענד טבעת בשביל קלייר בזמן ששיקר לה.
וטבעת אחרת השאיר במגירת חדר השינה שלנו בזמן ששיקר לי.
אף אחת מהטבעות האלה לא הפכה אותו לבעל נאמן.
סגרתי את קופסת התכשיטים.
בדיוק באותו רגע הטלפון שלי רטט. קלייר שלחה לי הודעה.
היא התחילה להשתתף בחוג ציור ורצתה לדעת אם אולי יתחשק לי להצטרף אליה באחת הפעמים.
חייכתי והשבתי בחיוב.
במשך חודשים תהיתי מה מארק מצא בקלייר, שככל הנראה כבר לא הצליח למצוא בי.
אבל המפגש שלנו לימד אותי משהו חשוב מאוד.
היא לא הייתה טובה ממני.
ואני לא הייתי טובה ממנה.
היינו שתי נשים שנתנו אמון באותו גבר, בלי שאף אחת מאיתנו ידעה אי פעם את מלוא האמת.
במשך שנים מארק סידר את חייו כך שלעולם לא יצטרך לבחור בין שתינו.
בסופו של דבר אנחנו קיבלנו את ההחלטה הזאת במקומו.
עכשיו הוא היה סוף סוף חופשי להתחתן עם קלייר.
אבל היא כבר לא רצתה אותו.
הוא גם היה יכול לצאת לדיג בכל זמן שירצה.
אלא שגם חבריו כבר לא רצו שיצטרף אליהם.
ואני סוף סוף הייתי חופשייה לבנות לעצמי חיים חדשים, שבהם לא אצטרך עוד לבדוק את ידיו של בעלי כדי לגלות אם הוא מספר לי את האמת.
