ימים ספורים בלבד לפני תחרות הבתים המטופחים החשובה ביותר בשכונה שלנו, מישהו התחיל להשחית שוב ושוב את דלת המוסך שלנו, שנצבעה לא מזמן, בצבע שחור. כשגיליתי סוף סוף מי עומד מאחורי המעשים האלה, החלטתי להכין לשופטי התחרות מופע שהם לא ישכחו במהרה.
החצי התחתון של דלת המוסך הלבנה שלנו היה מכוסה כולו בצבע שחור.
גיליתי את זה ביום שישי בבוקר, כשיצאתי להוציא את האשפה לפני העבודה. בהתחלה באמת חשבתי שאני לא רואה טוב.
אבל כשהתקרבתי, הבחנתי במשיכות מכחול עבות ולא אחידות שנמתחו לרוחב הלוחות של דלת המוסך.
"מה קרה כאן?"
"טובי!" צעקתי לכיוון הבית שלנו.
בעלי יצא אל המרפסת כשספל קפה בידו.
"מה קרה?"
הצבעתי לעבר המוסך.
"מי לעזאזל עושה דבר כזה?"
"כנראה כמה נערים משועממים."
טובי בחן לרגע את הדלת המושחתת ונאנח.
"אני בטוח שאלה היו בני נוער. את הרי יודעת איזה שטויות התלמידים מהתיכון עושים לפעמים."
הוא לא טעה לגמרי. בית הספר נמצא במרחק של כמה רחובות בלבד, וכבר קרה שמצאנו נייר טואלט תלוי על העצים שלנו או פחיות משקה ריקות מפוזרות על הדשא.
אבל הפעם זה היה משהו אחר לגמרי.
מישהו הרס את כל העבודה הקשה שלנו.
במשך חודשים הקדשתי אינספור שעות כדי להפוך את החצר והבית שלנו ליפים ומטופחים ככל האפשר.
שתלתי ורדים והורטנזיות, גזמתי את הגדרות החיות בקפדנות עד שנראו כמעט סימטריות לחלוטין, וקישטתי את המרפסת בעציצי פרחים תלויים. טובי צבע את דלת המוסך בלבן רק שלושה שבועות קודם לכן.
ועכשיו מישהו פשוט הרס הכול.
אבל הפעם באמת חצו את הגבול.
מה שהפך את המצב למרגיז במיוחד היה העובדה שהתחרות השנתית לבחירת הבית היפה ביותר בשכונה עמדה להתקיים ממש בקרוב.
בשנה הקודמת זכיתי במקום הראשון, והייתי נחושה לחזור על ההישג הזה.
הפרס היה שובר קנייה בסך אלף דולר למרכז הגינון המקומי. אבל אם להיות כנה, מה שהיה חשוב לי אפילו יותר מהפרס היה לקבל הכרה על כל החודשים שבהם עבדתי כל כך קשה.
"אל תדאגי", אמר טובי והניח יד מרגיעה על כתפי. "בשבת נסדר את זה מחדש."
"זה פשוט נורא!"
וזה בדיוק מה שעשינו. בילינו כמעט את כל אחר הצהריים של יום שבת בניקוי דלת המוסך ובצביעתה מחדש.
בזמן שעבדנו, השכנה שלנו קלסי עברה ליד הבית.
"איזה דבר איום!" היא אמרה. "מי מסוגל לעשות דבר כזה שוב ושוב?"
"הלוואי שידעתי!"
"ועוד ממש לפני שהשופטים מגיעים! תארי לעצמך מה היה קורה אילו היו רואים את זה!"
עד הערב דלת המוסך שלנו נראתה שוב מושלמת.
קלסי הנידה את ראשה בהשתתפות בצער, ואני הודיתי לה על האכפתיות שגילתה.
כשהגיע הערב, הצלחנו להחזיר את דלת המוסך למצב מושלם.
אבל כשפתחתי את הווילונות ביום ראשון בבוקר, הבטן שלי התכווצה. הצבע השחור חזר.
עמדתי ליד החלון בהלם מוחלט ובהיתי בדלת המוסך.
"זה פשוט לא יכול להיות!"
קלסי רק הנידה את ראשה ברחמים.
טובי ירד במדרגות בריצה. כשראה את פסי הצבע השחור הטריים, פניו התקדרו.
"טוב, עכשיו כבר ברור שזה לא סתם מעשה קונדס תמים של בני נוער."
במשך כל הבוקר עברנו מבית לבית ושאלנו את השכנים אם מישהו הבחין במשהו חשוד. קלסי הנידה את ראשה לשלילה.
"אני מצטערת, יקירה. לא שמעתי שום דבר. באמת הלוואי שיכולתי לעזור לכם."
ג'ון, שהתגורר במרחק של שלושה בתים מאיתנו, הבטיח לנו שישן במשך כל הלילה.
"אני באמת מצטער, יקירתי."
ג'ויס התרגזה על מה שקרה כמעט יותר מאיתנו.
"אתם חייבים לערב את המשטרה! לא ייתכן שמישהו פשוט יסתובב ויגרום נזק לרכוש של אנשים אחרים!"
כולם נראו מודאגים בכנות, ומשום מה זה רק הגביר עוד יותר את התסכול שלי.
טובי ואני צבענו שוב את דלת המוסך. אבל ביום שני בבוקר חיכתה לנו בדיוק אותה הפתעה מכוערת.
"מישהו עוקב אחרי כל מה שאנחנו עושים."
בפעם השלישית מישהו מרח צבע שחור על הדלת שלנו.
"הם עוקבים אחרינו", אמרתי לטובי. "הם מחכים בכל פעם שנסיים לתקן את הנזק, ואז חוזרים ועושים את זה שוב."
עוד באותו אחר הצהריים הזמנתי שתי מצלמות אבטחה עם משלוח באותו יום.
אחרי שהחשיך התקנו את המצלמות. אחת מהן הסתרנו מתחת לשולי הגג, כך שתשקיף ישירות על דלת המוסך. את השנייה התקנו ליד המרפסת, כדי שתצלם את הגינה ואת הרחוב.
פתאום הטלפון שלי רטט.
לא סיפרנו לאף אחד על המצלמות.
"מחר בבוקר סוף סוף נכיר את האמן המסתורי שלנו", התבדח טובי.
בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר הטלפון שלי רטט.
זוהתה תנועה.
פתחתי מיד את השידור החי.
התמונה שהתקבלה מהמצלמה הייתה מגורענת למדי.
דמות שלבשה קפוצ'ון כהה מרחה צבע שחור על דלת המוסך שלנו באמצעות רולר.
לפתע האדם התרחק צעד אחד לאחור, הסתובב מעט הצידה והוריד את הכובע מעל ראשו.
הצילום היה מטושטש, אבל זיהיתי את השיער הזה. וגם את המעיל.
"זה פשוט לא ייאמן…"
רצתי מיד במורד המדרגות.
הדמות כבר התרחקה צעד אחד לאחור.
פתחתי את דלת הכניסה בתנופה בדיוק כשהאדם השליך את רולר הצבע מידו.
"היי! תעצרי מיד!"
האישה התחילה לרוץ בין הבתים שלנו ונעלמה בחשכה עוד לפני שהספקתי להגיע לשביל הגישה.
"ראיתי אותך!"
הסתובבתי אל בעלי.
טובי הופיע מאחוריי יחף, כשהוא עדיין חצי ישן.
"מה קרה? תפסת מישהו?"
פניתי אליו.
"זאת הייתה קלסי."
הוא מצמץ בחוסר אמון.
כל החלונות בביתה היו חשוכים.
"קלסי? קלסי השכנה שלנו?"
"כן! זיהיתי אותה במצלמה!"
טובי הביט לעבר הבית שלה. לא דלק אור מאחורי אף אחד מהחלונות.
"אבל היא תמיד הייתה כל כך נחמדה אלינו."
"את רוצה להגיד שזאת הייתה קלסי שלנו?"
"כנראה שהיא הייתה נחמדה מספיק כדי להחמיא לנו על הבית, בזמן שבסתר היא חזרה שוב ושוב כדי להרוס אותו!"
חזרנו פנימה וצפינו שוב בהקלטות.
למרבה הצער, התמונות לא היו ברורות כמעט כפי שחשבתי בתחילה. כשהאישה הסתובבה לכיוון המצלמה, פניה היו מטושטשות מאוד.
"אי אפשר באמת לזהות את הפנים שלה", הודה טובי.
לצערי, הוא צדק.
"אני יודעת בדיוק מה ראיתי."
"אני מאמין לך, אהובה. אבל היא פשוט תכחיש הכול."
הוא צדק.
לרגע שקלתי ללכת מיד אל הבית שלה ולדפוק בחוזקה על הדלת. אבל אז החלטתי שאני צריכה משהו שהיא לא תוכל פשוט לבטל בתירוצים.
"היא תטען שזאת בכלל לא הייתה היא."
יצאנו שוב אל שביל הגישה. ליד דלת המוסך היו מונחים רולר הצבע ומגש הצבע שהושארו מאחור.
כרעתי לידם ובחנתי את הצבע השחור הסמיך והמבריק.
לפתע עלה בראשי רעיון.
"אם מישהו קונה שוב ושוב צבע מהסוג הזה, בטוח יש מישהו שיזכור שמכר לו אותו."
הייתי נחושה למצוא סוף סוף ראיות ממשיות.
למחרת בבוקר צילמתי את הצבע ונסעתי לחנות לחומרי בניין בשכונה שלנו.
החלטתי שאני לא חוזרת בלי למצוא משהו שיוכיח שקלסי אשמה.
אבל לא היה לי מושג איזו הפתעה מחכה לי שם.
החנות הייתה במרחק של כחמש דקות נסיעה מהבית שלנו. קניתי שם במשך שנים, והבעלים, פרנק, הכיר כמעט את כל האנשים באזור.
"אני צריכה את העזרה שלך."
"בוקר טוב!" הוא בירך אותי. "את שוב צריכה משהו לגינה שלך?"
"למען האמת, אני צריכה את העזרה שלך בעניין די מוזר."
סיפרתי לו על כל מה שקרה והראיתי לו את התמונה של הצבע השחור.
פרנק התבונן בה בתשומת לב.
הוא גירד את סנטרו במחשבה.
"זה נראה כמו צבע חיצוני עמיד במיוחד. אנחנו מוכרים בדיוק את הסוג הזה."
"מישהו קנה אותו לאחרונה?"
הוא שוב גירד את סנטרו.
"עכשיו כשאני חושב על זה… ג'ון קנה פחית כזאת רק לפני כמה ימים."
הבטן שלי התכווצה.
בהיתי בו.
"ג'ון? ג'ון מרחוב מייפל?"
"בדיוק הוא. הוא גר רק כמה בתים מכם, נכון?"
הרגשתי פתאום חולשה.
"ג'ויס הייתה כאן יחד איתו."
ג'ון הרי הבטיח לנו אישית שישן שינה עמוקה בזמן שמישהו השחית את הרכוש שלנו.
"מישהו נוסף קנה את הצבע הזה?"
"טוב, ג'ויס הגיעה לכאן יחד איתו בתחילת השבוע. שניהם בחנו במשך המון זמן דוגמאות של צבעים שונים. חשבתי שהם מתכננים איזה פרויקט משותף בשכונה."
הודיתי לו ויצאתי מהחנות. כמעט שלא שמעתי את צלצול הפעמון הקטן שמעל הדלת.
הפעם החלטתי לשים לב לכל פרט, קטן ככל שיהיה.
קלסי. ג'ון. ג'ויס.
שלושה אנשים שעמדו בשביל הגישה שלנו והביעו בפנינו השתתפות בצער.
כשחזרתי הביתה, פתחתי שוב את סרטוני מצלמות האבטחה.
הפעם התמקדתי בכל דבר חוץ מהפנים של האנשים.
עברתי על כל ההקלטות פעמיים.
האדם שהופיע בלילה הראשון היה גבוה ורחב כתפיים, ונעל נעלי עבודה כבדות.
הדמות השנייה הייתה נמוכה יותר, לבשה חולצה לבנה רחבה ונעלה נעלי ספורט.
והמבקרת שהגיעה בלילה הקודם לבשה את המעיל המוכר של קלסי.
הפעלתי את הסרטונים שוב. לאחר מכן נשענתי לאט לאחור בכיסאי.
התיישבתי ליד שולחן המטבח.
אלה לא היו בני נוער אקראיים שחיפשו להשתעשע.
נראה שהשכנים שלי התחלפו ביניהם מדי לילה כדי להשחית את דלת המוסך שלנו.
השאלה החשובה כבר לא הייתה מי עומד מאחורי המעשים האלה. רציתי להבין מדוע שלושה שכנים שנראו כל כך ידידותיים היו נחושים לגרום לבית שלנו להיראות מוזנח.
ישבתי ליד שולחן המטבח ובהיתי בשלוש ההקלטות השונות.
לפתע נזכרתי בשיחה מסוימת.
למה שקלסי, ג'ון וג'ויס יעשו לנו דבר כזה?
ואז נזכרתי בהערה שקלסי השמיעה כמה שבועות קודם לכן.
"יהיה די קשה לזכות פעמיים ברציפות", היא אמרה אז. "בשלב מסוים אנשים עלולים להתחיל לחשוב שלאף אחד אחר ממילא אין סיכוי."
באותו רגע פשוט צחקתי.
ואז הייתה גם ג'ויס…
ג'ון התבדח במהלך מסיבת ברביקיו שכונתית ואמר שאולי כדאי לי לתת גם למישהו אחר לנצח פעם אחת.
וג'ויס… היא שאלה אותי כבדרך אגב אם השופטים מורידים נקודות כאשר הצבע החיצוני של הבית פגום.
הרגשתי איך הכעס מציף אותי.
"זה פשוט לא יכול להיות אמיתי!"
פתחתי במחשב הנייד שלי את תקנון התחרות.
מלמלתי לעצמי בשקט.
השופטים היו אמורים להגיע בעוד יומיים. המראה החיצוני של הבית, רמת התחזוקה שלו והרושם הכללי מהנכס היו חלק מהקריטריונים שעל פיהם נקבע הניקוד.
דלת מוסך מלאה בכתמי צבע שחור הייתה פוגעת משמעותית בסיכויים שלנו לזכות.
"הם מנסים למנוע ממני לנצח", לחשתי.
בדיוק באותו רגע טובי נכנס למטבח.
תפסתי אותו בזרועו.
"מי מנסה למנוע ממך לנצח?"
סיפרתי לו הכול, הראיתי לו את ההקלטות ותיארתי את השיחה שלי עם פרנק בחנות לחומרי הבניין.
כשסיימתי, טובי כבר רתח מזעם.
"אני הולך אליהם עכשיו!"
אחזתי בזרועו ועצרתי אותו.
טובי קימט את מצחו.
"לא."
"האנשים האלה משחיתים את הרכוש שלנו כבר כמה ימים!"
"הם כבר גזלו מאיתנו שלושה ימים מהחיים. אני לא מתכוונת להעניק להם גם את הסיפוק שבלראות אותנו מתחננים שיפסיקו."
טובי הביט בי בלי להבין.
"אז מה את מציעה שנעשה במקום?"
התחלתי לחייך.
הבטתי מבעד לחלון המטבח לעבר דלת המוסך שלנו, שחציה התחתון היה צבוע בשחור.
ואז חיוך רחב התפשט באיטיות על פניי.
"אני חושבת שאנחנו פשוט צריכים לתת להם לסיים את יצירת האמנות שלהם."
טובי נעץ בי מבט.
סגרתי את המחשב הנייד.
"את בטח צוחקת עליי."
"בכלל לא."
סגרתי את המחשב.
"אנחנו לא הולכים לצבוע את דלת המוסך הזאת אפילו פעם אחת נוספת."
וכבר היה לי מושג די ברור מה נעשה במקום זאת.
הקהל המושלם.
עוד באותו אחר הצהריים יצאתי החוצה בזמן שקלסי השקתה את הפרחים שלה. ג'ון התעסק במשהו בשביל הגישה לביתו, וג'ויס עמדה ליד תיבת הדואר שלה.
לא יכולתי לבקש לעצמי קהל טוב יותר.
"טוב", הכרזתי בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו. "טובי ואני החלטנו שאנחנו לא צובעים יותר את דלת המוסך."
קלסי סגרה מיד את צינור ההשקיה שלה.
ג'ון הזדקף.
"אוי, יקירתי. זה באמת חבל מאוד. ועוד ממש לפני התחרות."
נאנחתי בצורה דרמטית ומוגזמת.
"אני מניחה שממילא כבר אין טעם לקוות שננצח. פשוט נשאיר את הדלת כמו שהיא עכשיו."
ג'ון הזדקף לגמרי.
בחנתי היטב את התגובות שלהם.
"כנראה שזאת ההחלטה ההגיונית ביותר. אין שום סיבה להתרגז יותר מדי בגלל תחרויות כאלה."
"תמיד תהיה עוד הזדמנות בשנה הבאה", הוסיפה ג'ויס בעליצות.
התבוננתי בפניהם.
קלסי נראתה כמעט מאושרת. ג'ון גילה לפתע עניין עצום בכלי העבודה שהחזיק, ואילו ג'ויס בקושי הצליחה להסתיר את החיוך המרוצה שלה.
"זאת בטח ההחלטה הכי טובה."
הם היו שחקנים גרועים להפליא.
"אם יש משהו שאני יכולה לעשות בשבילכם", הציעה קלסי, "אולי אוכל להביא לכם כמה עוגיות."
"למען האמת, חשבתי להזמין את כל השכנים אלינו כחצי שעה לפני תחילת הביקור של השופטים. רק מפגש קטן כדי לחגוג את השכונה היפה שלנו."
טובי כבר חיכה לי.
השלושה החליפו מבטים מופתעים. ואז פניה של קלסי אורו.
"איזה רעיון נפלא!"
חייכתי אליהם בנימוס וחזרתי פנימה.
טובי כבר עמד ליד חלון המטבח וחיכה לי.
"לא בדיוק."
"את באמת מתכוונת לערוך מסיבה לאנשים שמשחיתים לנו את המוסך כבר כמה ימים?"
"לא ממש", השבתי וחלצתי את הנעליים. "אני רק שומרת להם את המקומות הכי טובים למופע."
בבוקר התחרות טובי מצא אותי במטבח, כשאני מסתכלת שוב ושוב על השעון.
"תסבירי לי בבקשה עוד פעם למה אנחנו מזמינים את האנשים האלה אלינו."
לא יכולתי שלא לצחוק.
"כי אני צריכה שכולם יהיו באותו מקום ובאותו זמן."
"את נשמעת כרגע כמו הנבלית באיזה סרט."
צחקתי והנחתי בידיו צלחת עם כריכים.
"פשוט תעסיק את האורחים שלנו קצת. אני צריכה לסדר עוד כמה דברים קטנים."
"איזה דברים קטנים?"
"אתה כבר תראה."
קלסי הייתה הראשונה שהגיעה.
טובי צמצם את עיניו בחשדנות.
"אנחנו נשואים כבר חמש עשרה שנה. כשאת אומרת משפט כזה, בדרך כלל זה אומר שעומדות להיות צרות."
"אז אחרי כל כך הרבה שנים אתה כבר אמור לדעת שעדיף לך לא לשאול יותר שאלות."
חצי שעה לפני המועד שבו השופטים היו אמורים להגיע, נשמע צלצול בדלת הכניסה שלנו.
קיבלתי את פני האורחים בחמימות.
קלסי הגיעה ראשונה והביאה צלחת של עוגיות שאפתה בעצמה. זמן קצר אחריה הופיע ג'ון עם בקבוק לימונדה, וג'ויס הביאה קערה של סלט פירות.
בירכתי את כולם לשלום, החלפתי איתם כמה מילות נימוס ואז הסתכלתי בהפגנתיות על השעון.
"תסלחו לי לרגע, בבקשה. אני צריכה להכין עוד משהו."
לפני שהתרחקתי, שלחתי לטובי מבט רב־משמעות.
"אוי, טובי, אל תהיה מגוחך."
הוא הבין מיד מה עליו לעשות.
"טוב!" הכריז ומחא כפיים. "מי רוצה להתערב כמה נקודות השופטים יורידו לנו בגלל דלת המוסך?"
קלסי צחקה במבוכה. "אוי, טובי, אל תגזים."
"אני רציני לגמרי. אולי הם דווקא יעריכו את האמנות המודרנית הזאת. מאוד נועז. מאוד מסתורי."
ג'ון גיחך. "אולי אפילו תתחילו טרנד חדש."
"אני מתכוון לזה ברצינות גמורה."
"נהדר", השיב טובי. "אז בשנה הבאה פשוט אצבע את כל הבית בשחור. ככה אחסוך לשופטים את הצורך להחליט בכלל."
ג'ויס כמעט נחנקה מהלימונדה שלה.
במשך עשרים הדקות הבאות טובי המשיך להחזיק את השיחה בחיים. הוא הציע לכולם כריכים והעלה רעיונות יותר ויותר מגוחכים לשיפורים עתידיים במראה הבית שלנו.
הצצתי מבעד לחלון.
כשחזרתי, קלסי בדיוק צחקה מההצעה של טובי להחליף את כל הדשא שלנו בדשא סינתטי ולפזר בכל מקום פלמינגואים ורודים מפלסטיק.
באותו רגע עצרה מכונית בחוץ.
הסתכלתי דרך החלון וחייכתי.
"איזה תזמון מושלם! השופטים שלנו הגיעו."
שלושת חברי צוות השיפוט יצאו מהמכונית. הם החזיקו לוחות כתיבה עם מהדקים וחייכו בנימוס.
השכנים שלנו יצאו בעקבותינו.
"ברוכים הבאים!" קראתי והתחלתי לרדת בשביל הגישה.
השכנים הלכו אחרינו, בעודם ממשיכים לצחוק על הרעיונות המשוגעים של טובי לעיצוב הגינה.
השופטים התחילו את הביקור ליד ערוגות הפרחים שלי והתפעלו מהוורדים ומההורטנזיות שטיפחתי במשך חודשים.
"הם באמת יפהפיים", ציינה אחת הנשים. "וגם הגדרות החיות שלכם גזומות בצורה מסודרת באופן יוצא דופן."
כולם פרצו בצחוק.
"תודה רבה. בעלי תמיד טוען שאני מבלה יותר זמן עם הצמחים שלי מאשר איתו."
"כי הם לפחות מקשיבים יותר טוב!" הוסיף טובי.
כולם צחקו.
ואז הגענו למוסך. שלושת השופטים נעצרו בבת אחת.
החצי התחתון של הדלת עדיין היה מרוח בצבע שחור ומכוער, שבלט בצורה איומה לעומת הלוחות הלבנים והנקיים שמעליו.
חייכתי בנימוס.
אחד השופטים הרים גבה בהפתעה.
"ובכן, זאת בהחלט בחירה עיצובית יוצאת דופן."
מאחוריו קלסי הצמידה את שפתיה זו לזו וניכר היה שהיא מנסה בכל כוחה להסתיר חיוך. ג'ון התחיל פתאום לבחון את הפרחים שלי בעניין רב, בעוד ג'ויס שלחה לקלסי מבט מלא משמעות.
אני המשכתי לחייך בשלווה.
ג'ויס וקלסי החליפו ביניהן מבט של שותפות לסוד.
"תודה רבה. למעשה, כל הדבר הזה הוא חלק מפרויקט אמנות גדול יותר של השכונה שלנו."
השופטים הרימו את ראשיהם בעניין.
"פרויקט אמנות?"
"בהחלט. אפילו כמה אנשים השתתפו בו."
העפתי מבט קצר לעבר השכנים שלי.
"שנמשיך בסיור?"
החיוך של קלסי התחיל להיעלם.
"עוד רגע תבינו בדיוק למה אני מתכוונת", הבטחתי לשופטים.
לאחר מכן הצבעתי בהמשך הרחוב.
"אולי נמשיך את הביקור שלנו? כי ליד הבית של ג'ון יש משהו שאני ממש חייבת להראות לכם."
בפעם הראשונה באותו בוקר החיוך נעלם מפניו של ג'ון.
אחד השופטים גיחך.
כשהתקרבנו לביתו של ג'ון, אחד מחברי צוות השיפוט נעצר לפתע.
"מה זה הדבר הזה?"
ממש ליד המדרכה ניצב מתקן דקורטיבי בצורת שבשבת רוח. ממנו השתלשלה נעל עבודה כבדה שהייתה מכוסה כולה בצבע שחור.
"טוב, זה באמת יצירתי מאוד", אמר השופט בצחוק.
"כמה מוזר."
ג'ון החוויר כמו סיד.
הסתובבתי אליו עם החיוך הכי ידידותי שלי.
"ג'ון, אולי תרצה להסביר לנו מאיפה הגיעה ההשראה האמנותית הזאת?"
"אני… אין לי מושג מאיפה הדבר הזה הגיע!"
"באמת? כמה משונה. טוב, בואו נמשיך."
ג'ויס שאפה אוויר בבהלה.
ליד הבית של ג'ויס חיכתה לנו ההפתעה הבאה.
לצד הגינה שלה עמדה דחליל שראשו היה עשוי מדלעת מגולפת. הוא לבש חולצה לבנה שהייתה מכוסה כולה בכתמי צבע שחור.
ג'ויס פלטה קריאת בהלה.
"זאת החולצה שלי!"
הרמתי את גבותיי בהפתעה.
"באמת? כמה מעניין."
"למה הדחליל הזה לובש את הבגדים שלי?"
"זה באמת מדהים."
"אה, מצאתי את החולצה הזאת ליד המוסך שלנו. חשבתי שמגיע לה להיות מוצגת בצורה מכובדת."
השופטים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים.
בשלב הזה קלסי כבר לא חייכה בכלל.
לבסוף הגענו לבית שלה. שם דאגתי להציב מקרן ומסך הקרנה נייד.
"מה כל זה אמור להיות?" דרשה קלסי לדעת.
התחלתי להפעיל את ההקרנה.
"חשבתי שכדאי שהשופטים יכירו את מלוא שיתוף הפעולה האמנותי בשכונה שלנו."
ואז לחצתי על כפתור ההפעלה.
הסרטון הראשון הראה דמות גבוהה שמורחת צבע שחור על דלת המוסך שלנו. בהקלטה הבאה אפשר היה לראות כיצד אדם מאבד נעל עבודה בזמן שהוא בורח מהמקום.
לאחר מכן הופיעה דמות נמוכה יותר שהשאירה מאחוריה חולצה לבנה.
עצרתי את הסרטון לרגע.
לבסוף הופיעה קלסי בעצמה. היא מרחה צבע שחור על הדלת שלנו באמצעות רולר, ולאחר מכן הסירה את הכובע מעל ראשה.
הקפאתי את התמונה.
"במשך שלושה לילות האנשים האלה עבדו קשה מאוד כדי לוודא שהבית שלנו לא ייראה יפה במיוחד היום."
קלסי שילבה את זרועותיה בעקשנות.
"זה לא מוכיח שום דבר!"
לפתע ג'ון התפרץ: "אבל את אמרת שהמצלמות האלה בכלל לא אמיתיות!"
עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
כולם הסתובבו אליו באותו רגע.
ג'ויס הניפה את ידיה בזעם.
"קלסי הבטיחה לנו שאף אחד לעולם לא יגלה!"
"אתם יכולים כבר לסתום את הפה?" סיננה קלסי בכעס.
אבל בשלב הזה כבר לא היה אפשר להחזיר את המילים לאחור.
קלסי פתחה את פיה כדי להשיב.
ג'ון התחיל מיד להטיל את האשמה על ג'ויס. ג'ויס, מצדה, טענה שכל הרעיון מלכתחילה היה של קלסי.
השופטים הקשיבו המומים בזמן ששלושת השכנים הפלילו למעשה את עצמם באמצעות ההאשמות ההדדיות שלהם.
לבסוף הרים יושב ראש צוות השיפוט את ידו.
"מספיק. חבלה מכוונת ברכוש של משתתף אחר בתחרות היא התנהגות בלתי מתקבלת על הדעת. שלושתכם נפסלים מהתחרות באופן מיידי."
קלסי פתחה את פיה כדי למחות.
"זה מספיק."
"אלא אם כן", הוסיף יושב הראש, "אתם מעדיפים שנדון בכל העניין הזה עם המשטרה."
בפעם הראשונה מאז שכל הסיפור הזה התחיל, לקלסי באמת לא היה שום דבר לומר.
