בגיל 69 מכרתי את ביתי בניגוד לרצונם של ילדיי כדי לטייל בעולם – אבל כשגבר באוסטרליה הזמין אותי לקפה, גיליתי בסלון שלו משהו בלתי נתפס

חציתי כמעט חצי עולם מפני שסוף סוף רציתי להתחיל ליהנות מהחיים שלי. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שהזמנה תמימה לכאורה לקפה תעמיד אותי מול משהו שהייתי בטוחה שאיבדתי לנצח לפני יותר מעשר שנים.

באמצע הסלון של ארתור נעצרתי בפתאומיות כזאת שתיק היד החליק מכתפי.

למשך כמה שניות אפילו לא שמעתי עוד את הרעש של הקומקום הרותח במטבח.

גם תקתוק השעון שמאחורי גבי כאילו השתתק לפתע.

יכולתי רק לבהות בחפץ שהיה תלוי מעל האח שלו.

ברגע אחד קפאתי במקומי באמצע הסלון של ארתור.

במשך יותר מעשרים שנה הייתי משוכנעת שהחפץ הזה כבר לא קיים.

״אביגייל?״

קולו של ארתור נשמע מאחוריי.

הסתובבתי לאט.

הוא החזיק שתי כוסות קפה בידיו.

באצבע רועדת הצבעתי לעבר מדף האח.

״מאיפה יש לך את זה?״

הבעת פניו השתנתה מיד.

באותו רגע הבנתי שאין שום סיכוי שמדובר בצירוף מקרים רגיל.

הייתי בטוחה שזה נעלם לנצח.

כמעט כל חיי הבוגרים עברו עליי בדאגה לאנשים אחרים.

תחילה לבעלי ולארבעת ילדינו, ובהמשך גם לנכדים.

במשך שלושים ושתיים שנה עבדתי כמזכירה בבית ספר. במקביל הכנתי כריכים לילדים, אספתי ילדים חולים, הלוויתי כסף שברוב המקרים מעולם לא ראיתי שוב, ושימשתי כשמרטפית בכל פעם שמישהו התקשר.

כמעט את כל חיי הבוגרים הקדשתי לצרכים של אחרים.

אחרי שבעלי רוברט נפטר לפני שתים עשרה שנה, הפכתי לחיונית עוד יותר עבור המשפחה שלי.

אולי זה נשמע ממורמר. וייתכן שבאמת יש בדבריי מעט מרירות.

הילדים שלי לא היו אנשים רעים. אבל בשלב מסוים הם פשוט התרגלו לכך שאמא שלהם תמיד זמינה.

כשקארן הייתה זקוקה למישהו שישמור על הבנים שלה, היא התקשרה אליי.

כשדייוויד התקשה לשלם את שכר הדירה, גם הוא פנה אליי.

אולי זה באמת נשמע קצת ממורמר.

כשמליסה הייתה צריכה עזרה בהכנות למסיבת יום הולדת, היה ברור מאליו שאעזור לה.

וכשאריק היה צריך שמישהו יאסוף אותו משדה התעופה, מספר הטלפון הראשון שעלה בראשו תמיד היה שלי.

אבל לפעמים עברו שבועות שלמים בלי שאחד מילדיי יתקשר רק כדי לשאול מה שלומי. לעיתים רחוקות בלבד קיבלתי מהם עזרה.

במשך זמן רב שכנעתי את עצמי שככה זה בחיי משפחה.

אחרי הכול, כולם היו עסוקים מאוד.

איכשהו, תמיד הייתי הכתובת הראשונה שלהם.

אחרי מותו של רוברט נאבקתי במשך שנים כדי להרגיש שוב כמו עצמי.

בוקר אחד, ביום שלישי רגיל לחלוטין, עמדתי לפתע במטבח ובהיתי בלוח השנה שעל הקיר. הוא היה מלא בפגישות ובתזכורות, אבל אף אחת מהן לא באמת הייתה קשורה אליי.\
– טורניר הכדורגל של הנכד שלי.\
– התור של מליסה לרופא השיניים, שבמהלכו הייתי אמורה לשמור על בתה.\
– תזכורת להעביר כסף לדייוויד.\
כל לוח השנה שלי היה מורכב מהתחייבויות כלפי אנשים אחרים.

במשך שנים ניסיתי למצוא מחדש את עצמי.

ופתאום הבנתי שאני כבר בת 69, ושחלק גדול מחיי הקדשתי להמתנה ליום אחד כלשהו.

יום אחד ניסע לאיטליה.

יום אחד אבקר ביפן.

יום אחד נטייל באוסטרליה.

ויום אחד אשב בבית קפה בפריז ואזמין משהו שאני אפילו לא יודעת לבטא את שמו כמו שצריך.

רוברט ואני תמיד דיברנו על כך שנגלה את העולם אחרי שייצא לפנסיה.

אבל אז הוא חלה.

ה״יום אחד״ שעליו חלמנו הסתיים עוד לפני שהתחיל.

כל חיי חיכיתי לרגע מתאים יותר.

לכן קיבלתי החלטה שעמדה לשנות לחלוטין את החיים שהכרתי עד אז.

מכרתי את הבית שלנו והזמנתי טיול מסביב לעולם.

הילדים שלי הגיבו כאילו זה עתה מכרתי אתר היסטורי בעל חשיבות לאומית!

״אמא, את באמת חושבת רק על עצמך!״ הטיחה בי קארן.

״ומה יהיה עם הנכדים?״ שאלה מליסה בזעם.

דייוויד הגיב בחריפות גדולה עוד יותר.

״את לא באמת מתכוונת לבזבז את כל הכסף על כל מיני טיולים, נכון?״

קיבלתי החלטה מרחיקת לכת.

ואז גם אריק איבד את העשתונות ואמר משהו שלא שכחתי עד היום.

״אבל הבית הזה היה אמור להישאר במשפחה שלנו!״

הבטתי בו בחוסר אמון.

״אבל זה הבית שלי.״

התשובה הזאת ממש לא מצאה חן בעיניו.

כשסירבתי לוותר על התוכניות שלי למרות כל ההאשמות, קארן ודייוויד אפילו חסמו את מספר הטלפון שלי!

זה כאב לי הרבה יותר מכפי שהראיתי למישהו.

ובכל זאת, לא חזרתי בי מהחלטתי.

התשובה שלי ממש לא מצאה חן בעיניו.

אמרתי לעצמי שאני רוצה לראות את העולם כל עוד אני מסוגלת ללכת בקלות בשדות תעופה, לסחוב בעצמי את המזוודה שלי, לעלות במדרגות בלי שהברכיים שלי יתלוננו ולחקור מקומות חדשים.

לפחות פעם אחת רציתי לעשות משהו רק בשביל עצמי.

אוסטרליה הייתה המדינה הרביעית במסלול הטיול שלי.

ושם בדיוק פגשתי את ארתור.

פעם אחת בלבד רציתי ללכת בעקבות הרצונות שלי.

ארתור היה בן 71, אלמן, אדיב ובעל חוש הומור יבש ונפלא, שלפעמים היה צריך רגע כדי להבין אותו.

נפגשנו במלבורן, בחנות קטנה לספרים משומשים וישנים.

במקרה שנינו שלחנו יד באותו רגע בדיוק לעבר אותו ספר מתח בלשי.

הוא הביט בידי, שכמעט נחה על ידו.

״בגילנו, זה כנראה יהיה די לא מכובד לריב בגלל דבר כזה.״

״בגילנו?״

הוא חייך בשובבות.

הכרנו בחנות ספרים קטנה במלבורן.

״את כמובן צודקת. את נראית בת 35 לכל היותר,״ השיב.

״עכשיו לפחות אני יודעת שאי אפשר לסמוך עליך.״

ארתור פרץ בצחוק לבבי.

עוד באותו אחר הצהריים שתינו קפה יחד. יומיים לאחר מכן עשינו זאת שוב.

לאחר מכן יצאנו לטיול ארוך בגן שבו ארתור הקדיש בערך עשרים וחמש דקות לניסיון לשכנע אותי שוורדים הם פרחים שמעריכים הרבה יותר מדי.

״עכשיו ברור לי שאתה לא מקפיד במיוחד על האמת.״

״את פשוט תובענית מדי,״ הסביר.

״ארתור, אלה פרחים.״

״בדיוק! תארי לעצמך להיות כל כך תובענית ואפילו לא לשלם שכר דירה.״

בחברתו של ארתור צחקתי יותר מכפי שצחקתי במשך שנים.

הוא אהב מוזיקת ג׳אז. בדיוק כמוני.

שנינו אהבנו גם סרטים ישנים וגינון.

״ורדים דורשים יותר מדי התעסקות.״

ארתור בלע ספרי מתח בזה אחר זה, היה מגדל עגבניות גרוע במיוחד, וחי עם אשתו אן במשך 38 שנים לפני שנפטרה.

לא ניסינו להיראות צעירים מכפי שהיינו, ולא היה לנו שום רצון להשתתף במשחקים מטופשים.

במקום זאת, דיברנו בפתיחות על האנשים שאיבדנו.

על הילדים שלנו.

על החלטות שהתחרטנו עליהן.

ועל בדידות.

סיפרנו זה לזו על בני הזוג שלנו שכבר לא היו בחיים.

פעם אחת, במהלך ארוחת צהריים מאוחרת, אמר ארתור: ״אף אחד לא מכין אותך לכך שהאבל אמנם נעשה שקט יותר עם השנים, אבל לעולם לא נעלם לחלוטין.״

הבנתי מיד למה הוא התכוון.

לאחר שבילינו יחד כמה אחר צהריים, הוא הזמין אותי לבסוף לביתו.

״יש לי מדף שלם מלא בתקליטים ישנים שאני בטוח שתאהבי,״ הסביר. ״בואי לקפה, ואז אראה לך אותם.״

בשלב הזה כבר סמכתי עליו.

הבנתי היטב את דבריו.

הבית של ארתור היה נעים וביתי, ולא מפואר כלל. ספרים היו מונחים בכל מקום, הרהיטים לא בהכרח התאימו זה לזה, ועל קירות המסדרון היו תלויות תמונות משפחתיות רבות.

״אני רק אשים מים להרתחה,״ אמר. ״בינתיים תרגישי בנוח.״

נכנסתי לסלון שלו וקפאתי במקומי.

ממש מעל האח הייתה תלויה תמונה מצוירת.

״תרגישי כמו בבית.״

בציור הופיעה בקתת נופש קטנה ליד אגם. שני עצי אורן נטו לעבר המים.

אפשר היה לראות גם מזח עץ עקום. בפינה הימנית התחתונה, כמעט מוסתרות בתוך הדשא, הופיעו ראשי התיבות ״R. M.״

זה היה הציור של רוברט! דווקא התמונה שהייתי בטוחה שנהרסה!

הכרתי כל משיכת מכחול. הרי צפיתי בבעלי מצייר אותו בזמנו.

ידיי החלו לרעוד.

זה היה הציור של בעלי המנוח!

ארתור הניח את שתי הכוסות.

״אביגייל, בבקשה תשבי.״

״לא.״

קולי נשמע חד יותר מכפי שהתכוונתי.

״אתה חייב להגיד לי עכשיו מאיפה יש לך את התמונה הזאת.״

הוא הביט לעבר האח.

״מרוברט.״

בהיתי בו בחוסר אמון.

״אביגייל, בבקשה תשבי.״

״מה אמרת עכשיו?״

״רוברט שלח לי אותה.״

המחשבה הראשונה שלי הייתה שזה בלתי אפשרי. המחשבה השנייה הפחידה אותי אפילו יותר.

״הכרת את בעלי?״

ארתור הנהן.

פתאום הרגשתי כאילו החדר כולו מתחיל להתנדנד.

״מאיפה?״

הוא התיישב באיטיות.

״אתה הכרת את רוברט שלי?״

״הייתי אז בן עשרים וארבע. רוברט היה כנראה בן עשרים ושתיים או עשרים ושלוש. הוא הגיע לאוסטרליה למשך כמעט שנה.״

ידעתי שבעלי טייל לפני שנפגשנו לראשונה. הוא גם סיפר לי על התקופה שבה שהה באוסטרליה. אבל הוא כמעט לא דיבר על כך.

ארתור המשיך.

״במשך כמה חודשים עבדנו יחד במלון מחוץ למלבורן. מקום נורא, עם משכורת נוראית עוד יותר.״

חיוך קטן חלף על פניו.

רוברט כמעט לא סיפר דבר על הנסיעה ההיא.

״בחיים שלי לא פגשתי אדם שהיה כל כך מגושם בנשיאת מזוודות כמו רוברט.״

זה באמת נשמע בדיוק כמו בעלי.

לבסוף גם אני התיישבתי.

ארתור סיפר שהם הפכו במהרה לחברים טובים.

בסופי השבוע הם יצאו יחד לטיולים, האזינו לתקליטים, שיחקו בקלפים ולקחו כל מיני עבודות ששילמו שכר נמוך במיוחד.

זה בהחלט יכול היה להיות סיפור מחייו של רוברט.

בכל פעם שרוברט הצליח להרשות לעצמו לקנות צבעים ובדי ציור, הוא צייר.

״הבקתה הזאת שם,״ אמר ארתור והצביע לעבר האח, ״עמדה ליד אגם שבקרבתו בילינו פעם לילה. שם רוברט צייר את הגרסה הראשונה.״

״אבל את התמונה הזאת הוא צייר רק אחרי שהתחתנו.״

ארתור היסס לרגע.

״הוא צייר שוב את אותו הנוף.״

עכשיו כבר לא הבנתי שום דבר.

אבל אז הוא הסביר לי את הקשר בין הדברים.

״הוא צייר את הנוף הזה בפעם השנייה.״

שנים רבות לאחר שרוברט צייר בביתנו את הגרסה השנייה, שנהרסה מאוחר יותר, הוא צייר מהזיכרון גרסה שלישית. זאת בדיוק הייתה התמונה שהייתה תלויה עכשיו מעל האח של ארתור.

אם כך, זה לא היה הציור המקורי שאיבדתי, אלא שחזור שלו.

לכן כל פרט בו נראה לי מוכר כל כך.

״אבל למה שהוא ישלח דווקא לך את התמונה הזאת?״

ארתור קם.

״יש עוד משהו שאני צריך להראות לך.״

ואז יצא מהסלון.

זאת הייתה גרסה נוספת של אותו ציור.

לבי כבר פעם בעוצמה כזאת שכמעט שמעתי אותו בתוך האוזניים.

כשארתור חזר, הוא נשא קופסת עץ.

הוא הניח אותה בזהירות על שולחן הקפה.

בתוכה היו מכתבים. עשרות מכתבים.

על כל מעטפה הופיע אותו שם של שולח.

רוברט.

לבי דהר.

לקחתי בזהירות את המכתב העליון.

ככתובת השולח הופיעה הכתובת של הבית הקודם שלנו.

ידיי החלו שוב לרעוד.

״כמה זמן התכתבתם?״

״מדי פעם, במשך כמה עשרות שנים.״

הבטתי בארתור.

״רוברט מעולם לא סיפר לי על זה.״

ההבנה הזאת פגעה בי.

שוב רעדו ידיי.

ארתור הבחין בכך מיד.

״אביגייל, לבעלך לא היה רומן סודי.״

״בכלל לא טענתי דבר כזה.״

״אבל חשבת על זה.״

כמעט צחקתי, כי הוא צדק.

ארתור הסביר שלאחר שרוברט חזר לארצות הברית, הם המשיכו להתכתב מדי פעם.

אבל אז החיים נעשו עמוסים יותר ויותר.

״אבל בדיוק זה עבר לך בראש.״

נישואים, ילדים ומחויבויות בעבודה השאירו להם פחות ופחות זמן.

לפעמים חלפו שנים שלמות בין מכתב למכתב.

אבל כשרוברט חלה, הוא איתר שוב את ארתור באינטרנט בעזרת מכר משותף ותיק.

מאותו רגע הם החלו שוב להתכתב בקביעות.

״למה הוא אף פעם לא סיפר לי על כך?״

ארתור הביט בידיו במחשבה.

״כי חלק גדול מהמכתבים שלו עסק בך.״

התשובה הזאת השתיקה אותי.

רוברט חלה במחלה קשה.

״בי?״

ארתור הנהן.

ואז הוציא מעטפה מסוימת מתוך הקופסה.

״את המכתב הזה הוא שלח יחד עם הציור.״

הוא הושיט לי אותה. המעטפה עדיין הייתה סגורה.

על החלק הקדמי היה כתוב שמי.

זיהיתי מיד את כתב היד של רוברט. ובכל זאת, עדיין לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לפתוח את המכתב.

הוא הניח את המעטפה בידיי.

במקום זאת שאלתי: ״למה שמרת את המכתב הזה?״

ארתור נשען לאחור בכורסתו.

״כי רוברט ביקש ממני לעשות זאת במפורש.״

״והיית אמור פשוט לשמור אותו לזמן בלתי מוגבל?״

״כן.״

״אבל למה?״

ארתור חייך אליי חיוך עצוב.

״למה שמרת אותו במשך כל השנים האלה?״

״כי הוא קיווה שיום אחד תיסעי לאוסטרליה ותבקרי בחנות הספרים הישנים שעליה סיפר לך. אחרי שהמכתב האחרון שלו הגיע אליי, הלכתי לשם בכל יום, בתקווה להיתקל בך במקרה.״

בהיתי בו בפה פעור.

ואז סיפר לי ארתור מה רוברט כתב במכתביו האחרונים.

״הלכתי לחנות הספרים הזאת בכל יום.״

רוברט דאג לי. לא מפני שחשש שלא אצליח לנהל את כספי או להסתדר לבדי.

הדאגה שלו נגעה למשהו אחר לגמרי: נראה היה שמעולם לא האמנתי באמת שמותר לי לפעמים לשים גם את הרצונות שלי במקום הראשון.

״הוא כתב שאת נותנת מעצמך הכול,״ הסביר ארתור. ״את הזמן שלך, את הכסף שלך ואת כל הכוחות שלך.״

השפלתי את מבטי.

בעלי דאג לי.

״רוברט כתב שהיית הכי מאושרת כשישבת ותכננת טיולים שבסופו של דבר מעולם לא יצאת אליהם.״

גרוני התכווץ.

ארתור המשיך לדבר.

״בעלך אמר שהחרטה הגדולה ביותר שלו לא הייתה על כך שלא זכה להגיע לגיל הפרישה. הוא הצטער הרבה יותר על כך שגם הוא תרם לכך שהאמנת שאפשר תמיד לדחות את החיים למועד מאוחר יותר.״

דמעות זלגו על לחיי. לבסוף פתחתי את המעטפה.

״החרטה הגדולה ביותר שלו.״

המכתב של רוברט היה בן ארבעה עמודים.

לא הייתי מסוגלת לקרוא את כולו בקול בלי לעצור שוב ושוב. אבל קטע מסוים אחד נגע בי עמוק במיוחד.

״אביגייל אהובתי,

אם את קוראת את השורות האלה באוסטרליה, סימן שסוף סוף עשית משהו ששנינו דיברנו עליו עוד כשהיינו צעירים. ואם אני כבר לא יכול להיות לצידך, בבקשה אל תהפכי את המסע הזה לאירוע הנצחה לזכרי. תגלי את העולם מפני שאת בעצמך רוצה לגלות אותו.״

משפט מסוים גרם לי להתפרק לחלוטין.

המכתב נמשך.

״תטעמי מאכלים שאני כנראה הייתי חושב שהם נוראיים. תישארי במקומות יפים יותר זמן מכפי שתכננת. ואם תשתעממי איפשהו, פשוט תמשיכי הלאה מוקדם יותר. תוציאי כסף על עצמך בלי להרגיש שאת חייבת להסביר את עצמך למישהו. הילדים שלנו אוהבים אותך, אבל אל תאפשרי לאהבה שלך אליהם למנוע ממך סוף סוף לחיות את החיים על פי הרצונות שלך.״

הצמדתי את ידי אל פי.

ארתור הסיט את מבטו בדיסקרטיות כדי לאפשר לי לחוות את הרגע הזה בפרטיות.

המשכתי להחזיק את ידי על פי.

ואז קראתי את הפסקה האחרונה.

״ביקשתי מארתור לשמור את המכתב הזה, מפני שאוסטרליה תמיד נשארה עבורי המקום שבו הרגשתי לראשונה שאני באמת חי את החיים שלי. אולי גם את תרגישי שם כך. ואם ארתור עדיין נמצא שם, תדאגי שהוא ישלם על הקפה. הוא עדיין חייב לי שנים עשר דולר.״

בתוך כל הדמעות לא יכולתי שלא לצחוק.

״אולי גם את תרגישי שם אותו דבר.״

ארתור הביט בי בסקרנות.

״תהיתי אם הוא יזכיר את זה. אחרי כל השנים האלה, כנראה יהיה חצוף מצידי לבקש גם ריבית.״

עכשיו צחקתי אפילו יותר.

ואחר כך בכיתי.

אבל אלה לא היו אותן דמעות כמו בהלוויה של רוברט.

הפעם הרגשתי אחרת.

כאילו האבל וההקלה מצאו לפתע מקום בלבי באותו זמן.

ואז שוב זלגו דמעות מעיניי.

במשך יותר מעשר שנים נשאתי בתוכי תחושת אשמה שקטה בכל פעם שעשיתי משהו שאולי לעולם לא היה מתאפשר אילו רוברט עדיין היה לצידי.\
– למכור את הבית המשותף שלנו.\
– לצאת לטיולים לבדי.\
– פשוט ליהנות מהחיים.\
חלק ממני שאל שוב ושוב אם אני משאירה את בעלי מאחור בכל פעם שאני מעזה להמשיך קדימה.

אבל עכשיו החזקתי בידיי את המילים שלו עצמו. הוא זה שביקש ממני להמשיך בדרכי.

במשך כל השנים האלה נשאתי בסתר תחושות אשמה.

ארתור ואני דיברנו כל כך הרבה זמן, עד שהקפה שלנו התקרר לחלוטין.

הוא סיפר לי סיפורים על רוברט שמעולם לא שמעתי.

איך בעלי נרדם פעם באמצע הופעת ג׳אז, איך הלך לאיבוד לחלוטין ובכל זאת התעקש בתוקף שהוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא, ואיך במהלך טיול קמפינג ניסה להכין דג מעל מדורה, אבל במקום זאת הפיל אותו לתוך העפר.

״זה באמת כל כך אופייני לרוברט,״ אמרתי בצחקוק.

ארתור סיפר לי זיכרונות מבעלי שלא הכרתי כלל.

ארתור חייך.

״בשנים האחרונות לחייו, בעלך דיבר עלייך בלי סוף.״

זה הפתיע אותי. אבל פתאום עלתה בי מחשבה.

״אז ידעת על קיומי עוד לפני שנפגשנו.״

״כמובן.״

״וכשנפגשנו אז בחנות הספרים…״

״אז עדיין לא ידעתי שאת אביגייל.״

התשובה הזאת הפתיעה אותי.

שם המשפחה שלי לאחר הנישואים לא היה יוצא דופן במיוחד, וארתור לא ראה תמונות עדכניות שלי.

רק אחרי אחר הצהריים השני שבילינו יחד, כשהזכרתי את רוברט וסיפרתי היכן גרנו בעבר, הוא התחיל לחשוד.

״אז למה לא סיפרת לי מיד את האמת?״

״תארי לעצמך שאת מטיילת לבד באוסטרליה, ופתאום איזה גבר זר אומר לך: 'אה, דרך אגב, הכרתי את בעלך המנוח ואני שומר את המכתבים שלו כבר שתים עשרה שנה.'״

לארתור לא היו תמונות עדכניות שלי.

לא יכולתי שלא לחייך.

״זאת בהחלט הייתה יכולה להיות היכרות יוצאת דופן.״

״חשבתי שהזמנה לקפה תהיה קצת פחות מדאיגה.״

״אז הזמנת אותי אליך הביתה בכוונה?״

״כן.״

״בגלל הציור?״

״בין היתר.״

הרמתי גבה בשאלה.

״זה באמת היה יכול להיות רושם ראשוני בלתי נשכח.״

ארתור נראה פתאום כמעט נבוך.

״וגם מפני שסוף סוף רציתי להכיר את אשתו של החבר הכי טוב שלי. האישה שהוא אהב בכל לבו.״

המילים האלה שינו את האווירה בינינו.

השפלתי את מבטי אל המכתב של רוברט.

ופתאום הרגשתי פרפור קטן בלב, כמעט מגוחך, שלא הכרתי כבר שנים רבות.

לפתע היה משהו חדש באוויר.

ואז ארתור הושיט את ידו מעל השולחן ופשוט סובב אותה כך שכף ידו הפתוחה נחה בינינו.

לרגע קצר הבטתי בה.

ואז הנחתי את ידי בתוך ידו.

נשארתי באוסטרליה שלושה שבועות יותר מכפי שתכננתי במקור.

ארתור הראה לי מקומות שתיירים רגילים כמעט לא זוכים לראות. האזנו יחד לתקליטים ישנים ואכלנו כריכים עם מילויים נוראיים ליד החוף.

לרגע הבטתי בידו המושטת.

הוא גם לקח אותי לאגם שלידו הוא ורוברט בילו פעם לילה כשהיו צעירים.

בקתת הנופש הקטנה כבר מזמן לא הייתה קיימת. אבל האגם עדיין היה שם.

עמדנו זה לצד זו על החוף.

״חשבתי שהמקום הזה יעשה אותי עצובה מאוד,״ אמרתי.

״והוא עושה את זה?״

״קצת.״

ואז חייכתי.

״אבל לא רק.״

עמדנו יחד על שפת האגם.

לא ביטלתי את המשך הטיול שלי מסביב לעולם.

במקום זאת, ארתור הצטרף אליי לשני חלקים נוספים במסע.

אחר כך המשכתי שוב לטייל לבדי.

עם הזמן גם הילדים שלי התחילו בהדרגה ליצור איתי קשר מחדש.

קארן הייתה הראשונה שהתנצלה.

לאחר מכן המשכתי במסע שלי לבדי.

מליסה הודתה לבסוף שהגיבה בכעס גדול כל כך לעזיבה שלי, מפני שרק אז הבינה עד כמה הפכה תלויה בעזרה המתמדת שלי.

לדייוויד לקח הרבה יותר זמן.

אריק אמר לי בשלב מסוים: ״אני חושב שפשוט הנחתי שתמיד תהיי שם, כל עוד הבית קיים.״

השבתי: ״אני עדיין אמא שלך. אבל אני לא רהיט שחייב להישאר לנצח באותו מקום.״

שנינו צחקנו.

לדייוויד נדרש יותר זמן כדי ליצור איתי קשר.

ארתור ואני המשכנו לשמור על קשר.

דיברנו בטלפון בכל יום ויום.

כעבור שישה חודשים טסתי שוב לאוסטרליה.

לא מפני שרוברט הוביל אותי לשם בדרך מסתורית כלשהי. וגם לא מפני שההתנהגות של ילדיי דחקה אותי החוצה מהחיים הקודמים שלי.

חזרתי מפני שזה מה שאני עצמי רציתי.

ארתור ואני המשכנו לדבר.

בשדה התעופה חיכה לי ארתור עם שלט קטן מקרטון שעליו כתב:

״אביגייל – אני עדיין חייב לך קפה!״

צחקתי כל כך חזק, ששוב זלגו דמעות מעיניי!

עד היום אני מטיילת הרבה.

לפעמים ארתור מצטרף אליי.

ולפעמים אני יוצאת לדרך לגמרי לבדי.

מעולם לא הפסקתי לגלות את העולם.

הציור תלוי כיום בדירה הקטנה שבה ארתור ואני מתגוררים יחד בחלק מחודשי השנה.

ממש מתחתיו נמצאים המכתב של רוברט וחפץ נוסף בתוך מסגרת: הקבלה על הקפה הראשון שארתור הזמין אותי אליו אחרי שחזרתי לאוסטרליה.

בדיוק שנים עשר דולר.

כשמכרתי את ביתי בגיל 69, חשבתי שבכך אני משאירה מאחור את החיים שבניתי לעצמי במשך עשרות שנים.

אבל טעיתי.

הציור תלוי היום בדירה הקטנה המשותפת שלנו.

למעשה, סוף סוף הייתי בדרך אל אותו חלק בחיי שדחיתי במשך זמן רב מדי.

ואי שם בצדו השני של העולם, לא רק מצאתי מחדש חלק יקר מהגבר שאהבתי ואיבדתי, אלא גם הכרתי אדם חדש, שמעולם לא ציפיתי לזכות בידידותו.

בפעם הראשונה בחיי כבר לא הייתי צריכה לחכות לכך שיום אחד יגיע הרגע הנכון.

כי ה״יום אחד״ שלי כבר מזמן התחיל.

Rating
( 1 assessment, average 1 from 5 )
interesujacy.com