# אבא שלי דרש ממני לשלם 250 דולר שכר דירה בכל חודש מגיל 18 – אבל חמש שנים לאחר מכן, אחרי מותו, קופסה מסתורית חשפה את האמת
במשך חמש שנים נאלצתי לשלם שכר דירה לאבא שלי, בזמן שנאבקתי נואשות להסתדר עם מעט הכסף שהיה לי. בכל חודש שעבר, המרירות שבתוכי הלכה וגברה. אבל אחרי ההלוויה שלו, החבר הכי טוב שלו הביא לי קופסה שתוכנה גרם לי להטיל ספק בכל מה שחשבתי שאני יודע על אבא שלי ועל העבר המשותף שלנו.
לפני שאמא שלי נפטרה, הבית שלנו כמעט אף פעם לא היה שקט באמת.
כמעט בכל ערב אבא שלי ניגן בגיטרה. בדרך כלל הוא ישב על הספה בסלון, בזמן שאמא שלי שרה איתו מהמטבח.
״נו, קדימה, ילד גדול שלי.״
לפעמים היא הייתה תופסת כף עץ, מחזיקה אותה מול פיה כאילו הייתה מיקרופון וגורמת לי לצחוק כל כך חזק, עד ששכחתי לגמרי את מילות השיר.
״קדימה, חבר,״ היה אומר אבא וטופח על כרית הספה שלצדו. ״עכשיו תורך.״
הייתי מטפס אליו עם גיטרת הצעצוע הקטנה שלי ומעמיד פנים שאני מופיע מול אלפי צופים נלהבים.
אבל כשהייתי בן תשע, אמא שלי נפטרה. ואיתה נעלמה גם המוזיקה מהבית שלנו.
אבא שלי עבד מהבוקר עד הערב.
אבא אחסן את הגיטרה שלו וכמעט לא נגע בה יותר. במקום זאת, הוא לקח משמרות נוספות, חזר הביתה מותש לחלוטין ודיבר איתי רק כשהיה הכרחי.
הוא עבד ללא הפסקה, דאג שהמקרר יהיה מלא וחתם על המסמכים שלי מבית הספר. אבל נראה היה שכבר בכלל לא עניין אותו איך עבר עליי היום.
פעם שאלתי אותו: ״אבא, אפשר לקנות לי נעליים חדשות? מים כבר חודרים דרך אלה.״
בלי להרים את מבטו מארוחת הערב, הוא ענה: ״אז תלבש עוד זוג גרביים.״
הגיטרה שלו נעלמה לתוך הארון למשך זמן רב.
אמנם היה לי אבא, אבל כמעט כבר לא היה לי מישהו שהתנהג באמת כמו אבא.
כשהייתי בן שתים עשרה, גיליתי במקרה כמה תמונות ישנות במגירה. בתמונות עמד אבי על במה עם שיער שהגיע עד הכתפיים וגיטרה בידו, מוקף בקהל מריע.
״אבא, היית פעם בלהקה?״
״זה היה מזמן.״
״מספיק עם זה.״
״איך קראו ללהקה שלכם? אפילו הקלטתם אלבום?״
הוא לקח את התמונות מידיי.
״מספיק עם השאלות.״
אבל זה לא הצליח לדכא את הסקרנות שלי.
ערב אחד רציתי לדעת אם פעם הוא חלם להיות מפורסם.
״פעם זה היה החלום שלי.״
אבא בהה בכוס הקפה שלו במשך זמן רב.
״כן, פעם חלמתי על זה. אבל הזמן שלי כבר עבר. אולי אתה ירשת ממני משהו מזה.״
באותו זמן לא הבנתי למה הוא התכוון.
בגיל שש עשרה לימדתי את עצמי לנגן בגיטרה והתחלתי לכתוב שירים משלי. החלום הגדול ביותר שלי היה ללמוד הפקה מוזיקלית ולהקליט יום אחד אלבום משלי.
״עדיף שתמצא עבודה אמיתית.״
כשהראיתי לאבא את המסמכים של תוכנית לימודים שרציתי להגיש אליה מועמדות, הוא בקושי העיף מבט בחוברת.
״אי אפשר לשלם חשבונות ממוזיקה. עדיף שתלמד משהו מועיל.״
״אבל אתה בעצמך היית מוזיקאי!״
״ותראה מה יצא מזה.״
ואז הוא פשוט השאיר אותי עומד שם.
מאוחר יותר באותו ערב מצאתי אותו ליד הגיטרה הישנה שלו. הוא עמד ללא תנועה והביט בה.
ואז כיבה את האור.
לרגע קצר חשבתי שהוא סוף סוף ירים שוב את הכלי לידיו.
אבל במקום זאת, הוא כיבה את האור והלך לישון.
ביום הולדתי השמונה עשר, אבא החליק לעברי פתק קטן על שולחן המטבח בזמן ארוחת הבוקר.
״מעכשיו אתה משלם 250 דולר על החדר שלך. בכל ראשון לחודש.״
הבטתי בו בחוסר אמון.
״אתה כבר מבוגר.״
״אתה באמת דורש שכר דירה מהבן שלך?״
״אתה כבר בגיר.״
״אבא, היום יום ההולדת שלי!״
״אז תראה בזה את השיעור הראשון שלך באחריות.״
חיכיתי שהוא יחייך ויסביר שזאת הייתה רק בדיחה. אבל הוא פשוט חזר לשתות את הקפה שלו.
תמיד צץ משהו בדרך.
כבר הייתה לי עבודה במשרה חלקית, אבל עכשיו לקחתי משמרות נוספות בסופרמרקט, שם עבדתי בסידור מוצרים על המדפים. אחרי ששילמתי שכר דירה, קניתי אוכל, שילמתי על דלק וכיסיתי את שאר ההוצאות שלי, כמעט לא נשאר לי דבר.
בכל פעם שסוף סוף הצלחתי לחסוך קצת כסף, קרה משהו בלתי צפוי. פעם המכונית שלי הייתה צריכה תיקון, פעם קיצצו לי את שעות העבודה, ובפעם אחרת נעלי העבודה שלי התפרקו.
בינתיים, אבא היה חוזר מדי פעם הביתה עם בירה או ציוד דיג חדש.
״אם תעבוד מספיק קשה.״
״בטח נחמד כשאפשר להרשות לעצמך תחביבים,״ מלמלתי יום אחד.
הוא שמע אותי.
״אם תעבוד מספיק קשה, יום אחד גם אתה תוכל להרשות לעצמך דברים כאלה.״
בגיל תשע עשרה סוף סוף חסכתי מספיק כסף כדי לקנות מיקרופון משומש וממשק אודיו. מאותו רגע ביליתי ערבים רבים בחדר שלי, הקלטתי שירים משלי ותליתי שמיכות על הקירות כדי שההקלטות יישמעו טוב יותר.
״אני כבר מסיים.״
ערב אחד אבא שלי הופיע בפתח החדר.
״תנמיך את הרעש הזה. אני צריך לעבוד מוקדם מחר בבוקר.״
״אני כבר מסיים.״
״אמרתי לך להנמיך.״
בכעס הורדתי את האוזניות.
״אתה פשוט לא מסוגל לסבול את זה שאני עושה משהו שבאמת משמח אותי, נכון?״
״אמרתי לך להנמיך.״
״אני לא מסוגל לראות אותך מבזבז את החיים שלך בדיוק כמו שאני בזבזתי את שלי.״
הריב שלנו הסתיים בכך שטרקתי את דלת החדר בעוצמה כזאת שתמונה נפלה מהקיר.
עם הזמן הפסקתי להקליט מוזיקה באופן קבוע. הגיטרה שלי נשארה יותר ויותר בתוך הנרתיק שלה, אף על פי שעדיין ניגנתי מדי פעם כשאבא לא היה בבית.
החבר הכי טוב שלו, פרנק, היה מגיע לפעמים לביקור. מדי פעם שניהם היו נעלמים יחד עם כלי עבודה או מכשירים ישנים. הנחתי שהם מתקנים משהו במוסך של פרנק.
הוא מעולם לא אמר על כך דבר.
כשהגעתי לגיל 23, אבא שלי ואני כבר כמעט לא דיברנו זה עם זה.
היינו חולפים זה על פני זה במסדרון כמו שני זרים, ובכל חודש הייתי מניח בשתיקה 250 דולר על שולחן המטבח.
לפעמים הבחנתי שאבא מסתכל עליי. אבל הוא מעולם לא אמר דבר.
חמש שנים אחרי שהתחיל לגבות ממני שכר דירה, אבא שלי נפטר מסרטן.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
במשך שנים דמיינתי כמה שקט יהיה בבית כשיום אחד הוא כבר לא יהיה שם. אבל אחרי ההלוויה שלו עמדתי במסדרון ובהיתי בנעלי העבודה שלו ליד דלת הכניסה. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להזיז אותן משם.
בשבוע האחרון לחייו כמעט לא דיברנו. השיחה האחרונה שלנו עסקה בברז מטפטף במטבח.
עכשיו כבר לעולם לא תהיה בינינו שיחה נוספת.
באותו ערב מישהו דפק בדלת הכניסה שלנו.
״אבא שלך השאיר לך משהו.״
בחוץ עמד פרנק, החבר הוותיק ביותר של אבא. בזרועותיו החזיק קופסת קרטון שהייתה סגורה היטב בסרט הדבקה.
״אבא שלך ביקש ממני לשמור אצלי את הקופסה הזאת.״
הוא הניח אותה על שולחן המטבח.
״הוא רצה שתפתח אותה רק אחרי שהוא כבר לא יהיה בחיים.״
פרצתי בצחוק מריר.
פרנק לא שינה את הבעת פניו.
״מה יש בפנים? הוא שמר במקרה כל דולר ששילמתי לו בתור שכר דירה?״
פרנק לא חייך.
״במקומך, לא הייתי ממהר לנחש לפני שראית מה יש בפנים.״
קרעתי את סרט ההדבקה ופתחתי את קופסת הקרטון.
ברגע הראשון הייתי בטוח שפרנק הביא את הקופסה הלא נכונה.
מיהרתי להסיר את שאריות סרט ההדבקה.
בתוכה היה אפוד עור ישן, מכוסה בטלאים רבים של להקות. לצדו היו תגי מעבר אל מאחורי הקלעים, מפרטי גיטרה ותמונות שבהן נראה אבי מופיע על במות שונות.
ואז גיליתי תמונה של אמא שלי.
היא עמדה ליד אבא וחייכה אליו באהבה בזמן שניגן בגיטרה. הוא החזיר לה חיוך ונראה מאושר יותר מכפי שראיתי אותו בכל ארבע עשרה השנים האחרונות.
מיד נזכרתי בערבים בסלון שלנו, לפני שהחיים שלנו השתנו לנצח.
מתחת לאפוד העור היה מפתח.
צנחתי אל הכורסה הישנה של אבי והתחלתי להתייפח בעוצמה כזאת שפרנק נאלץ להחזיק אותי כדי שלא אתמוטט.
הוא נשאר איתי עד שהצלחתי להירגע במידה מסוימת. אחר כך נפרד ממני בשקט.
כשהחזרתי את התמונות לקופסה, הבחנתי לפתע במשהו נוצץ.
מתחת לאפוד היה מפתח. לטבעת שלו היה מחובר תג קטן עם כתובת שלא הכרתי.
מיד הושטתי יד לעבר המעיל שלי.
הפכתי את התג בתקווה למצוא הסבר בצדו השני.
שום דבר.
חיפשתי שוב בכל הקופסה, אבל לא היה שם מכתב או רמז כלשהו.
אז תפסתי את המעיל שלי ואת מפתחות המכונית.
הכתובת הובילה אותי לקצה העיר, דרך כמה מחסנים ותחנת דלק נטושה.
דיברתי לעצמי בשקט.
למרות שחייתי בעיר הזאת כל חיי, לא זכרתי שאי פעם הייתי באזור הזה.
השוויתי שוב את מספר הבניין לכתובת שעל התג המחובר למפתח. הם התאימו.
״מה עשית כאן, אבא?״ לחשתי.
הקפתי את הבניין וחיפשתי רמז כלשהו למה שהמקום שימש. לא היה שלט של עסק, לא היו מכוניות חונות, ולא הצלחתי לראות דבר מבעד לחלונות.
הכנסתי בזהירות את המפתח למנעול.
הבניין נראה כמעט נטוש. רק שטיחון כניסה נקי מול הדלת העיד שמישהו דאג למקום באופן קבוע.
ניסיתי לסובב את המפתח.
הוא הסתובב בקלות.
לרגע היססתי. מה אם אגלה כאן משהו על אבא שלי שהייתי מעדיף לעולם לא לדעת?
לבסוף דחפתי את הדלת, גיששתי אחר מתג האור ונכנסתי פנימה.
המפתח הסתובב ללא כל התנגדות.
נעצרתי בפתח וניסיתי להבין מה נמצא מול עיניי.
הקירות היו מכוסים בלוחות אקוסטיים כהים. בפינה עמד שולחן מיקסר ענק, מוקף ברמקולים ובמסכי מחשב. ליד כמה מגברי גיטרה הוצבו מיקרופונים, ומאחורי קיר זכוכית עמדה מערכת תופים שלמה.
עמדתי בתוך אולפן הקלטות.
״אבא?״
התקדמתי באיטיות פנימה והעברתי את אצבעותיי על שולחן המיקסר. הכול היה נקי ללא רבב, כאילו עד לא מזמן מישהו עדיין טיפל בחדרים באופן קבוע.
״אבא?״ לחשתי, כאילו באמת ציפיתי לקבל תשובה.
ואז הבחנתי בתמונות.
הן כיסו קיר שלם, יחד עם כרזות ישנות של הופעות וכתבות גזורות מעיתונים.
התקרבתי.
באחת התמונות עמד אבי, צעיר בכעשרים שנה, על במה תחת זרקורים חזקים והרים את הגיטרה שלו מעל ראשו בתנועת ניצחון.
תמונה אחרת הראתה אותו מול קהל מריע, שאנשיו הושיטו את ידיהם לעבר הבמה.
בסקרנות רכנתי לעבר גזיר עיתון.
״להקת רוק מקומית ממלאת את תיאטרון ריברסייד עד אפס מקום בסוף השבוע השלישי ברציפות.״
קראתי את הכותרת פעמיים.
התקדמתי באיטיות לעבר כלי הנגינה.
אבא שלי הופיע מול אולמות מלאים עד אפס מקום. אנשים קנו כרטיסים רק כדי לראות אותו על הבמה. והוא מעולם לא סיפר לי על כך.
״למה הסתרת ממני את כל זה?״ מלמלתי.
התקרבתי לכלי הנגינה.
עמדו שם כמה גיטרות חשמליות, קלידים וציוד הקלטה שבמשך שנים צפיתי בסקירות ובסרטונים עליהם באינטרנט. זיהיתי מיד את אחד מממשקי האודיו. בעבר הוא עלה יותר משלוש משכורות חודשיות שלי.
הגיטרה שלי.
ואז גיליתי ליד הקלידים משהו שגרם לי לקפוא במקומי.
זאת הייתה גיטרה שחורה ובלויה, עם מדבקה קטנה בצורת כוכב כסוף על הצוואר.
הגיטרה שלי.
קניתי אותה משומשת כשהייתי בן שש עשרה וניגנתי עליה כמעט בכל יום, עד שהמריבות הבלתי פוסקות עם אבא הפכו לבלתי נסבלות. בשלב מסוים היא נעלמה, אחרי שניסיתי לסדר את החדר שלי ולהיפטר מחפצים מיותרים. תמיד הנחתי שזרקתי אותה בטעות.
לקחתי את הכלי בזהירות לידיי.
אבל עכשיו היא עמדה ממש מולי על מעמד לגיטרה. אפילו היו עליה מיתרים חדשים.
הרמתי אותה ובחנתי אותה מכל הצדדים.
מישהו גם תיקן את הסדק הישן ליד הגשר.
גרוני התכווץ.
לראשונה שאלתי את עצמי אם ייתכן שאבא שלי בכלל לא הקים את המקום הזה בשביל עצמו.
אבל למה שיעשה דבר כזה?
בשבילי.
אבל למה? ולמה בשלב מסוים הוא התחיל להתנגד כל כך למוזיקה?
החזרתי בעדינות את הגיטרה למעמד שלה.
על שולחן קטן ליד המיקסר היה מונח התקן זיכרון USB.
לחצתי על ״הפעל״.
לקחתי אותו לידי והבחנתי ברצועת סרט הדבקה שהייתה כרוכה סביבו. עליה נכתבו שתי מילים בכתב ידו של אבי:
״הלהקה שלנו.״
בקרבת מקום היה מחשב. חיברתי אליו את התקן הזיכרון וגיליתי קובץ וידאו אחד בלבד.
לחצתי על ״הפעל״.
המסך הבהב לרגע. ואז הופיע סרטון מגורען של ארבעה צעירים שעשו חזרות במוסך צפוף.
כולם פרצו בצחוק.
שם היה אבא, עם שיער שהגיע עד כתפיו וסיגריה מאחורי אוזנו, בזמן שניגן בגיטרה.
״נו, קדימה, פרנק!״ צעק לעבר המתופף. ״סבתא שלי הייתה מצליחה לשמור על הקצב טוב יותר ממך!״
״אז תביא אותה ללהקה שלנו!״
כולם פרצו בצחוק רם.
צחקתי עד שדמעות עלו בעיניי.
הסרטון עבר בין הקלטות ישנות של הופעות, קטעים מאחורי הקלעים ורגעים מטופשים לחלוטין בזמן החזרות. באחת הסצנות אבא ניסה לקפוץ מרמקול ונחת בחבטה על הישבן.
בקטע אחר נגן הבס הפיל בטעות מגש שלם מלא במשקאות.
צחקתי כל כך חזק שעיניי התמלאו דמעות.
מעולם לא ראיתי כך את אבי. הוא היה רועש, מצחיק ומלא שמחת חיים. הוא לא דמה כלל לאיש השתקן שבקושי החליף איתי מילה בבקרים.
ואז אבא שלי הופיע לפתע.
אבל פתאום הסתיימו ההקלטות הישנות.
המסך הפך לשחור.
כעבור כמה שניות אבא הופיע שוב.
הפעם זה לא היה המוזיקאי הצעיר מהסרטונים הקודמים, אלא האיש שקברתי רק באותו בוקר.
אבא השפיל את מבטו אל ידיו.
הוא ישב בדיוק באולפן ההקלטות שבו עמדתי באותו רגע. פניו נעשו רזות, ובגלל מחלת הסרטן הוא איבד כמעט את כל שערו.
״היי, ילד שלי.״
נשימתי נעתקה.
לפני שאבא המשיך לדבר, הוא הביט בידיו במשך זמן מה.
״אתה הרי יודע שמעולם לא הייתי טוב במיוחד בדברים כאלה. לדבר על רגשות אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אתה יודע את זה טוב יותר מכל אחד אחר.״
בקושי הצלחתי לנשום.
הוא ניסה לחייך.
״הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לך הוא… אני מצטער.״
נאחזתי בקצה שולחן המיקסר.
״הייתי עסוק כל כך בלדאוג לכך שתוכל לחיות חיים מסודרים, ששכחתי משהו חשוב מאוד. החיים צריכים גם לגרום לאדם להיות מאושר. הם לא מסתכמים רק ביכולת לשלם חשבונות.״
הוא הניד בראשו באיטיות.
הוא עצר לרגע.
״כשאמא שלך נפטרה, פחדתי. חשבתי שאם רק אעבוד מספיק קשה, אדאג שתהיה לנו קורת גג ואלמד אותך לעמוד על הרגליים בכוחות עצמך, אמלא את התפקיד שלי בתור אבא.״
הוא הניד שוב בראשו.
״אבל איפשהו בדרך שכחתי איך באמת להיות אבא.״
הוא בלע את רוקו בקושי.
עיניי התמלאו דמעות.
״לפני זמן מה התחלתי לצפות שוב בהקלטות הישנות האלה. כנראה מתוך נוסטלגיה. ופתאום נזכרתי עד כמה אהבתי ליצור מוזיקה. כמה מאושר הייתי כשעשיתי את זה. ואז נזכרתי איך היית נראה פעם כשניגנת בגיטרה.״
הוא בלע את רוקו.
״ואז הבנתי שבמשך שנים ניסיתי להגן עליך דווקא מפני הדבר שפעם נתן כל כך הרבה משמעות לחיים שלי.״
רציתי לספר לך הכול.
אבא ניגב את עיניו הלחות.
״בשלב הזה כבר כמעט לא דיברנו זה עם זה במשך שנים. רציתי להסביר לך הכול, אבל ידעתי איך זה ייראה בעיניך. כאילו אני מנסה לקנות את הסליחה שלך באמצעות מתנה יקרה.״
הוא הצביע על החדר שסביבו.
״לכן קיבלתי החלטה. ביקשתי מפרנק לתת לך את הקופסה רק אחרי שכבר לא אהיה כאן. כי אני לא רוצה שתרגיש שאתה חייב לי משהו. לא סליחה. לא הכרת תודה. אפילו לא שיחת טלפון.״
״אתה יכול ליצור כאן מוזיקה.״
הוא נשם עמוק ברעד.
״כשתקבל את המקום הזה, הוא יהיה שייך רק לך. אתה יכול להקליט מוזיקה, למכור את הציוד או להפוך את החדרים למשהו אחר לגמרי. פשוט תעשה את מה שמשמח אותך. ואני כבר לא אהיה כאן כדי להגיד לך שאתה עושה משהו לא נכון.״
במשך זמן מה אבא פשוט הביט במצלמה בשתיקה.
ואז מישהו נכנס לפתע לתמונה.
״אנחנו נדאג לילד שלך, חבר.״
פרנק.
הוא הניח יד על כתפו של אבי.
״לא נשאיר אותו לבד, חבר שלי.״
שני גברים נוספים נעמדו לצדו. זיהיתי אותם מיד מהתמונות הישנות שעל הקירות.
נגן הבס חייך חיוך רחב.
אבא פרץ בצחוק.
״חוץ מזה, אנחנו ממילא נצטרך גיטריסט חדש כשכבר לא תהיה כאן.״
״וגם זמר,״ הוסיף המתופף. ״עדיף מישהו שבאמת מצליח להגיע לצלילים הגבוהים.״
אבא צחק ובאותו זמן ניגב את פניו.
״שמעת את זה, ילד שלי? נראה ששניהם כבר מתכננים להחליף אותי.״
״עוד דבר אחד אחרון.״
הוא הביט בחבריו לשעבר ללהקה, ואז שוב ישירות למצלמה.
״אבל עכשיו ברצינות. האידיוטים האלה הם מהחברים הכי טובים שלי כמעט כל חיי. אם תרצה לנסות לעסוק במוזיקה, הם יעזרו לך. ואם לא תרצה, הם יכבדו את ההחלטה שלך באותה מידה.״
הגברים יצאו מהתמונה, כך שאבא שוב ישב לבדו מול המצלמה.
״עוד דבר אחד. תפתח את המגירה שמתחת למיקסר. יש שם משהו שאמור לעזור לך להתחיל.״
״אני אוהב אותך, בני.״
קולו החל לרעוד.
״הלוואי שהייתי אבא טוב יותר. הלוואי שהיה לנו יותר זמן יחד. אבל יותר מכול, הלוואי שהייתי אומר לך הרבה יותר פעמים כמה אני גאה בך.״
דמעה זלגה על לחיו.
״אני אוהב אותך, ילד שלי. ותמיד אהבתי אותך.״
הוא הושיט את ידו לעבר המצלמה.
ישבתי שם בלי לזוז כלל.
״להתראות, חבר.״
ואז המסך הפך לשחור.
ישבתי שם, חסר יכולת לחלוטין לזוז.
לבסוף רכנתי קדימה והתחלתי לבכות. חזק יותר מכפי שבכיתי בהלוויה.
בשלב מסוים הצלחתי להושיט את ידי מתחת למיקסר ולפתוח את המגירה.
הוצאתי אחד מהם.
בתוכה הייתה קופסת עץ קטנה, מלאה במעטפות שסודרו בקפידה.
על כל מעטפה נכתבו חודש ושנה.
פתחתי את הראשונה.
בתוכה היו שני שטרות של מאה דולר ושטר אחד של חמישים דולר.
המעטפה הבאה הכילה בדיוק את אותו הסכום.
חמישה עשר אלף דולר.
בסך הכול היו שם שישים מעטפות.
כל תשלום ותשלום של 250 דולר שכר דירה ששילמתי במהלך חמש השנים האחרונות.
חמישה עשר אלף דולר.
מעל הכסף היה מונח פתק בכתב ידו של אבי.
הצמדתי את הנייר בחוזקה אל חזי.
״כל דולר ודולר כאן הרווחת בעצמך. אל תבזבז אותו כפי שאני בזבזתי בזמנו את ההזדמנות שלי.״
לחצתי את הפתק אל לבי.
במשך חמש שנים האמנתי שבכל חודש אבא שלי לוקח ממני עוד חתיכה מהעתיד שלי, 250 דולר בכל פעם.
אבל במשך כל הזמן הזה, בדרכו העקשנית, המגושמת והלא מובנת לחלוטין, הוא ניסה דווקא להחזיר לי את העתיד הזה.
הבטתי לעבר מסך המחשב, שכבר היה חשוך.
״תודה, אבא,״ לחשתי. ״הלוואי רק שהיית מספר לי את כל זה כשעוד היית כאן.״
