צ'אנג ואנג בנקר — התאומים הסיאמיים המפורסמים, נולדו בשנת 1811 בסיאם למשפחה של אב סיני ואם מלאית.
בשנת 1829 קיבלו האחים הצעה מהבריטי רוברט האנטר לצאת למסע הופעות ולהשתתף בקרקס שלו. המופע זכה להצלחה גדולה, והבנקרים סיירו בחצי עולם. כאשר הסתיים החוזה עם האנטר בשנת 1839, הם עברו לארצות הברית, לצפון קרוליינה, שם חתמו על חוזה חדש — הפעם עם פיניאס ברנום.
כעבור זמן מה האחים התעייפו מההופעות המתמדות. בשלב זה כבר היו להם חסכונות, והם החליטו להשתקע בצפון קרוליינה (Wilkesboro). שם רכשו אדמה, עבדים, והחלו לעסוק בחקלאות. הם קראו למטע שלהם פשוט — “בּוּנקֶר”. מתוך רצון לחיות כאנשים רגילים, בשנת 1843 צ'אנג ואנג נישאו לשתי אחיות — אדלייד ושרה ייטס. אדלייד הייתה לאשתו של צ'אנג, ושרה — רעייתו של אנג. סיפרו שחדר השינה המשותף שלהם בטרפהיל היה מצויד במיטה גדולה אחת לארבעה אנשים. זמן קצר לאחר מכן השתיים הפכו לאמהות: בתחילה נולדה לכל אחת מהן בת, שנה לאחר מכן — ילד נוסף. מאוחר יותר עברו המשפחות לבית מרווח יותר בעיר הר איירי.
החיים המשותפים של ארבעה מבוגרים תחת קורת גג אחת לא היו פשוטים — התעוררו סכסוכים תכופים גם בין האחיות וגם בין האחים. אופיו של צ'אנג היה חם, והוא אהב לשתות; אנג, לעומת זאת, לא סבל אלכוהול, אך היה חובב פוקר נלהב. בסופו של דבר הם פיתחו שיטה יוצאת דופן, אך היחידה האפשרית: האחים חילקו את משק הבית לשני חלקים וחיו לסירוגין — שלושה ימים אצל משפחה אחת ושלושה ימים אצל השנייה. בימים שבהם אחד מהם שהה בביתו של אחיו, הוא היה כפוף לחלוטין לכללי “בעל הבית”. המשפחות גדלו במהירות: בסך הכול לצ'אנג ולאנג נולדו 21 ילדים — 10 ילדה אשתו של צ'אנג ו־11 ילדה אשתו של אנג.
לאחר מלחמת האזרחים, כשמשפחת בנקר איבדה חלק גדול מרכושה, הם נאלצו לחזור שוב לתחום הבידור — המשפחה הייתה זקוקה לכסף. אך תהילתם הקודמת כבר לא הייתה קיימת: הגיל נתן את אותותיו, והקהל איבד עניין. שנותיהם האחרונות עברו בריבים מתמידים — במיוחד צ'אנג נותר קצר־רוח. בייאושם פנו האחים למנתחים בבקשה להפריד ביניהם, אך הרופאים סירבו — הסיכון בניתוח היה גבוה מדי. הרפואה המודרנית הייתה יכולה לבצע את ההפרדה בקלות יחסית, אך במאה ה־19 הדבר לא היה אפשרי.
בשנת 1874 חלה צ'אנג בדלקת ריאות ומת בגיל 63. אנג, שעד אז הרגיש טוב, נפטר כמה שעות לאחר אחיו. רקמת הכבד המחוברת שלהם, שנשמרה בחומר משמר, נמצאת עד היום במוזיאון להיסטוריה רפואית בפילדלפיה. בזכות סיפורם של האחים הללו התקבע הביטוי “תאומים סיאמיים” בשפה.
