אנה תמיד הייתה בריאה. היא כמעט לא חלתה, ניהלה אורח חיים פעיל, ועד אותו בוקר שום דבר לא בישר רעות. הכל התחיל בחולשה רגילה — סחרחורת, לחץ קל בחזה. "עייפות יתר", החליטה והזמינה תור לרופא.
הרופא קבע בדיקות ושלח אותה לאולטרסאונד — רק למטרות מניעה. אנה הגיעה למרפאה בבוקר: קירות לבנים, ריח של חומר חיטוי, תור של אנשים עייפים כמוה. היא התיישבה על הספה, האחות הפעילה את המכשיר, והחדר התמלא ברעש השקט של המכשיר.
"תירגעי", אמרה הרופאה, אישה צעירה עם קול רך. "עכשיו נבדוק".
אנה הביטה בתקרה, מקשיבה לחיישן המחליק על עורה. על המסך הבהבו צללים — צורות רגילות, לא ברורות. הרופאה שתקה, מתבוננת. ואז קירבה את התמונה, שינתה את הזווית, הזעיפה פנים.
"מוזר…" היא מלמלה. "את בטוחה שאת לא בהריון?"
אנה חייכה. "אני לא יכולה להיות בהריון. אין לי אפילו רחם."
הרופאה הרימה אליה את מבטה. המסך צפצף בשקט — בקצב, במהירות.
"תקשיבי," היא לחשה והפנתה אליה את הרמקול.
מתוכו נשמע פעימות לב. חזק, ברור. אבל מיד אחריו — שני. שקט יותר. כבד יותר.
שני קצבים. שונים לחלוטין.
אנה החווירה.
"זה… מה?" קולה רעד.
הרופאה שתקה, מבטה נעוץ במסך.
"קצב אחד הוא שלך," אמרה לבסוף. "השני… אני לא מבינה איפה הוא. הוא לא בלב. הוא נמוך יותר. כאילו מישהו אחר… חי בתוכך."
המסך רעד קלות — והצל על המסך זז.
