המלון היה שטוף אורות. צחוק האורחים דעך למטה, כשאמה, עייפה אך מאושרת, סגרה את דלת החדר. הכל היה מושלם: שמפניה, ורדים, ניחוח קל של בושם על הכרית. רק עכשיו, בשקט, הלב שלה דפק אחרת — כאילו חזק מדי.
בעלה עמד במרפסת ודיבר בטלפון. אמה הסירה את הצעיף, נשמה נשימה עמוקה ופנתה למיטה. בין עלי הכותרת של הוורדים משהו נצנץ. טבעת קטנה, ישנה, דהויה. היא לקחה אותה בידיה וראתה את החריטה:
"חזרתי".
לרגע היא חשבה שזו פשוט מתיחה של מישהו. אבל אז מאיפה הגיע הטבעת למיטה שלהם?
מהאמבטיה נשמע קול — שקט, כאילו מישהו מזיז מגבת. בעלה עדיין היה בחוץ. דלת האמבטיה רעדה לאט מהרוח.
"אלכס?" היא קראה, אך בתגובה שמעה רק את קול טיפות המים.
אמה התקרבה. באוויר היה ריח של רטיבות. אור עמום חדר מבעד לחריץ מתחת לדלת. הטבעת בידה הפכה קרה כקרח. היא הרימה את ראשה ושמעה לחישה, צרודה, כאילו מתוך המים:
"הבטחתי… להיות לידך."
היא לחצה את הטבעת חזק כל כך עד שהרגישה כאב. היא עשתה צעד ודחפה את הדלת.
חדר האמבטיה היה ריק. רק המראה הייתה מכוסה באדים. על הזכוכית מישהו כתב:
"את לא חשבת להתחתן עם מישהו אחר, נכון?"
האור הבהב. מאחוריה נשמע קול של דלת מרפסת שנפתחה.
אמה הסתובבה — אבל בעלה כבר לא היה בחדר.
