כשהביאו את הכלב בשם באקסטר למרפאה, הווטרינרית אלנה אפילו לא חשדה שהביקור הרגיל הזה יסתיים בהצלה של ממש. משפחה צעירה — אנדריי, אשתו מרינה ובתם בת השמונה קטיה — הגיעו לבדיקה כי הכלב החל ליילל בחוסר מנוחה ולהסתובב לעתים קרובות על גבו.
"אולי מישהו נשך אותו", שיער אנדריי, בזמן שאלנה פישקה בזהירות את הפרווה הסמיכה.
"אולי", היא הנהנה. "נבדוק עכשיו…"
ואז הוטרינרית הזעיפה פנים. על העור מתחת לכתף היה כתם מוזר — לא אחיד, אדמדם, כאילו כוויה. לא נשיכה, לא דלקת, לא זיהום — אלא כוויה, טרייה, אך ללא ריח.
"טיפלת בו במשהו?" שאלה אלנה.
"לא," ענתה מרינה. "רק בשמפו. והכתם הופיע אתמול."
אלנה העבירה את אצבעה על העור — הוא היה מעט חם, כאילו משהו בער מתחת לו.
"את יודעת," אמרה בזהירות, "נראה לי שזו השפעה תרמית. משהו חם, אולי מתכת, חוט, גוף חימום…"
אנדריי הרים גבותיו בתדהמה:
"אין לנו שום דבר כזה בבית. רק הדלקנו את התנור במרתף — באקסטר אוהב לישון שם…"
אלנה הביטה בו בחדות:
"התנור ישן?"
"כן, הבאתי אותו מהדacha, הוא בן עשר שנים."
היא הזעיפה פנים.
"תקשיב," אמרה. "תבדוק את המרתף מיד. אם יש שם משהו שמתחמם או מריח כמו שרוף — תכבה הכל. עכשיו."
אנדריי, שחש שהווטרינר לא מדבר סתם, לקח את הטלפון והתקשר לשכן, שהיה לו מפתח לבית. כעבור חמש דקות השכן חזר אליו בטלפון, וקולו היה מלא אימה:
"אנדריי, יש עשן במרתף שלך! נראה שהחיווט נמס!"
הוא זרק את הטלפון, ולא חיכה לסיום הבדיקה, ורץ הביתה יחד עם מרינה. כשהם הגיעו, עשן כבר יצא מתחת לדלת המרתף. הם הספיקו רק לפתוח את הדלת ולכבות את האש עם מטף כיבוי — והלהבות החלו לעלות על הקיר.
הכבאים אמרו אחר כך שעוד 15 דקות והבית כולו היה עולה באש. הסיבה — תנור חימום ישן, קצר חשמלי, חוט חשמל שהתחמם יתר על המידה. באקסטר כנראה שכב לידו, והניצוץ צרב את פרוותו ועורו.
הוא היה הראשון שהרגיש את החום, ברח, נבח — ובבוקר הוביל את בעליו אל הדלת, אך הם לא הבינו מה קרה.
אלנה נודע על הכל בערב — מרינה הגיעה למרפאה עם דמעות ועוגה.
"אתם הצלתם אותנו", אמרה. "אלמלא אתם והכתם הזה — כבר לא היינו כאן".
ובאקסטר ישב לידם, גאה, כאילו הבין שהוא עכשיו גיבור אמיתי. על גבו נותר צלקת קטנה — בצורת לב. והלנה חייכה:
"נראה שיש לכם עכשיו קמע חי".
