המישורים האפריקאיים נמסו תחת השמש. האדמה הייתה יבשה כמו אפר, והאוויר רטט כאילו היה תלוי באש. על פני השטח האינסופי הלכו שני אריות: זכר גדול, מוחלש, עם רעמה דהויה, ובן־לווייתו ההרה, שנעמדה בקושי על רגליה. הם חיפשו מים זמן רב, כמעט על סף מוות, אבל הזכר לא עזב אותה לרגע — הגן עליה מתנים, הבריח נשרים, וחילק איתה את כוחו האחרון.
כשסוף־סוף הגיעו לשמורת "סלאזיה", הבחינו בהם השומרים — אלן וג'ומאני. היה אפשר לראות מיד: החיות האלה עברו מסע ששובר גם את החזקים ביותר. תשושים — אך מלאי הדר בכל תנועה.
כמה ימים לאחר מכן התברר: הלביאה עומדת להמליט. אבל גופה היה מותש מדי. עם שחר היא נפלה חסרת כוח ליד סלע גדול. הזכר נהם והרחיק כל מי שהתקרב. אך כשאלן וג'ומאני הגיעו ללא נשק, רק עם רצון לעזור — האריה השתתק. הוא פשוט הביט בהם. ארוכות. החשד התפוגג והתחלף במשהו אחר — כמו הסכמה.
השומרים פעלו לאט, בזהירות, כמעט בלחש. ג'ומאני דיבר אל הלביאה בקול מרגיע. אלן הזריק חומר משכך כאבים. ואז לא נותר אלא לחכות.
הסוואנה קפאה. אפילו הצרצרים השתתקו.
אחרי שעתיים ארוכות נשמע ציוץ קטן — אבל חי.
גור אריות הופיע — זעיר, חלש, אבל נושם.
הלביאה ליקקה אותו, אוספת את שארית כוחותיה. הזכר התקרב ונגע בו באפו. העולם נעצר — בלי רוח, בלי קול.
אלן וג'ומאני עמדו בשקט. הם ידעו: זה לא היה סתם ריבוי. זו הייתה ניצחון החיים במקום שבו הסיכוי כמעט לא היה קיים.
כעבור כמה ימים הלביאה התאוששה. לגור נתנו את השם טארו — שפירושו "מתנת השמים".
ביום האחרון, כשבאו השומרים לוודא שהמשפחה התחזקה, עמדו האריות על גבעה. הזכר — שיירשם מאוחר יותר ברישומי השמורה בשם רָאוָאן — הביט באנשים זמן רב, בשלווה. במבטו לא הייתה לא זעם ולא פחד. רק הכרה שקטה.
מאז, רָאוָאן, נָארָה וּטָארוֹ הפכו לאגדה של "סלאזיה".
כי לפעמים נס מופיע בדיוק במקום שבו איש לא מצפה לו —
מתחת לשמש צורבת, על סף חיים ומוות, כשאדם אחד פשוט לא הפנה את הגב.
