בוקר קר. אוויר לח, חלונות מעורפלים, רשרוש מעילים ושתיקה אדישה. האוטובוס מטלטל על הבמפרים, הרדיו משמיע צפצופים. אנשים מסתכלים בטלפונים שלהם, מישהו מנמנם, מישהו מסתכל בעצבנות על השעון.
בתחנה הבאה הדלתות נפתחות, ואישה מבוגרת נכנסת לאט לתא הנוסעים. קטנה, כפופה, במעיל ישן וכובע סרוג, עם תיק ניילון בידיה. אצבעותיה אדומות מקור. היא משלמת על הנסיעה במטבעות קטנים, סופרת בקפידה כל מטבע.
"תזדרזי, סבתא", ממלמל מישהו מאחור.
"סליחה, אני ממהרת…" היא עונה בשקט, מנסה לא לעכב את התור.
היא מתנדנדת, האוטובוס מתחיל לנסוע. האישה אוחזת במבוכה במעקה, אך ידיה רועדות, והשקית מחליקה מאצבעותיה. תפוחי האדמה מתפזרים על הרצפה, הלחם נופל למעבר.
"נו, הנה!" אומרת בקול רם נערה צעירה ליד החלון, עם אוזניות באוזניים וריסים ארוכים. "כמו תמיד. לא יודעים להחזיק, ואז מאשימים את כולם מסביב.
הזקנה מתכופפת, אוספת את תפוחי האדמה. אנשים מסתכלים, אך אף אחד לא עוזר.
"סליחה, ילדה," היא לוחשת. "הידיים כבר לא מצייתות לי…"
הנערה מגלגלת את עיניה, מורידה את האוזניות ומחייכת:
"אולי תישארי בבית, אם זה קשה לך? או משלוח מצרכים — לא שמעת על זה?"
לאחר כמה תחנות, הנהג מסתובב ומרים מעט את קולו:
"אנשים, תנו מקום. זו מריה פטרובנה!"
שתיקה משתררת באוטובוס. הנהג ממשיך:
"פעם גרתי אצלה, אחרי שאיבדתי את אמא שלי. היא נתנה לי מחסה, האכילה אותי, עזרה לי לסיים את הלימודים…" אישה טובה מאוד. לולא היא, אולי לא הייתי שורד.
כל הראשים פונים אל הזקנה. הנערה ליד החלון מחווירה. היא מביטה באישה שרק לפני רגע לעגה לה, ואינה מוצאת מילים.
הזקנה מרימה את עיניה בשקט ומחייכת ברכות:
"שבי, יקירה. אל תתקררי. אני אשב כאן קצת.
הקרון משתתק. מישהו מסתיר את עיניו, מישהו מסתובב אל החלון. הנערה קמה בשקט, עוזרת להניח את התיק על המדף ומורידה את מבטה.
האוטובוס ממשיך לנסוע, אבל עכשיו שוררת בו דממה — צפופה כמו האוויר לפני סערה.
ורק הזקנה, מביטה בחלון, לוחשת בשקט:
"אנשים ממהרים… אבל כל הזמן מאבדים את הטוב בדרך."
