זה קרה בבוקר, כשהתחנה כבר הייתה הומה כמו כוורת. ברמקולים הכריזו על טיסות, אנשים מיהרו עם מזוודות, היה ריח של קפה ושל גשם.
על הרציף עמד גבר — רגיל, במעיל ובתרמיל. הוא חיכה לרכבת שלו, כמו מאות אחרים.
לידו עמד נוסע מבוגר — שיבה, עם מקל, מחזיק כרטיס בידו. הוא נראה עייף, אבל חייך — דיבר עם מישהו בטלפון:
— כן, כן, אני כבר כמעט שם… חכה לי ליד היציאה.
ולפתע — הכל קרה בשניות.
האיש מעד.
המקל החליק על האריחים, המזוודה עפה מידו — והוא נפל ישר על הפסים.
הקהל צרח. מישהו קפא, מישהו צעק:
"הרכבת מגיעה!"
מרחוק כבר נשמע הרעש של הרכבת המתקרבת. המהנדס צפר, הבלמים חרקו, אבל היה ברור — הוא לא יספיק.
ואז אותו אדם במעיל קפץ למטה.
בלי לחשוב, בלי לפחד. פשוט קפץ.
הוא רץ אל הזקן ששכב על הקרקע, לא מסוגל לקום, תפס אותו בכתפיים וניסה להרים אותו. הפסים היו חלקלקים, הרעש היה מחריש אוזניים, הרוח מהרכבת המתקרבת כבר הכתה בפניהם.
"קום! מהר!" הוא צעק.
האיש הזקן נאנק, רגלו נתקעה בין הפסים. העוזר למעלה הושיט את ידו וצעק:
"מהר!"
לבסוף הוא חילץ את הרגל ודחף את הזקן למעלה. הקהל משך אותו בידיו, מוציא אותו החוצה.
ובאותו רגע, כשהזקן הועלה, המהנדס כבר משך בבלמים, והרכבת הייתה במרחק של כמה מטרים.
כולם חשבו שהוא לא יספיק.
אבל האיש התכופף, נפל בין הפסים, שם עבר תעלת הכבלים. הרכבת חלפה מעליו, רועמת ורועשת, הרוח הכתה באוזניו, חול נכנס לעיניו.
שנייה… שתיים… עשר…
ולפתע — דממה.
כשהרכבת עצרה, אף אחד על הרציף לא נשם.
מישהו צעק:
"הוא חי! הוא שם!"
האיש קם לאט, עמד, מכוסה אבק ושפשופים, אבל שלם. הקהל פרץ במחיאות כפיים. אנשים צעקו, בכו, מישהו צילם בטלפון.
נוסע מבוגר ניגש אליו, רועד, וחיבק אותו:
"הצלת את חיי… בני, אני אפילו לא יודע את שמך."
"לא משנה," חייך האיש. "העיקר שאתה עכשיו תגיע ליעדך."
המשטרה, הרופאים, העיתונאים — הכל התערבב. אבל הוא לא נשאר, לא חיכה למצלמות או לשבחים. פשוט לקח את התיק שלו והלך.
מאוחר יותר סיפרו עדים שהנהג יצא מהקבינה בדמעות:
"אלמלא הוא — לא הייתי שורד את זה."
ועכשיו, על הרציף שבו הכל קרה, תלויה שלט קטן:
"כאן אדם אחד הציל אדם אחר. כי לא יכול היה לעשות אחרת."
