זה קרה בכפר קטן בדרום. החום של הקיץ נשאר גם בלילה, וניקולאי בן ה־62 יצא לישון על המרפסת — באוויר הצח, תחת הכוכבים. הבית ישן, חריקתי, ומסביב צמחו עשבים גבוהים שבהם מתחבאות לטאות, צפרדעים… וגם יצורים מפחידים יותר. הוא נרדם על שמיכה ישנה, הניח את היד מתחת לראש, והקשיב לצרצרים.
השעה הייתה בערך שלוש בלילה. הירח עמד גבוה, וצל העץ בחצר נפל על המדרגות. פתאום, מתחת לגדר, זחל בשקט מוחלט משהו ארוך וכהה. נחש.
הוא התקדם לאט, בתנועת גל חלקה, כמעט ללא רשרוש. הגיע למדרגות, הרים את ראשו, והלשון הקטנה שלו ריצדה באוויר. הוא הרגיש את החום של הגוף הישן. עוד רגע — והוא כבר היה ממש ליד היד של ניקולאי.
באותו זמן, השכנה, דודה גליה, יצאה לחצר — לא הצליחה להירדם, הלכה לשאוב מים מהבאר. היא הביטה לכיוון הבית של ניקולאי — וקפאה. על המרפסת — הוא, ישן בשלווה. וליד המרפק שלו — נחש, מכורבל כטבעת.
היא אפילו לא הצליחה לצעוק — רק כיסתה את הפה ביד. אחר כך הרימה מהאדמה דלי ריק וזרקה חלוק קטן לכיוון הגדר. נשמע רעש קל — אבל מספיק כדי שהנחש יסיט את ראשו. לשנייה הוא הוסח… ואז ניקולאי זז.
הנחש נמתח. נראה היה שעוד רגע — והוא תוקף.
ופתאום, מתחת לשולחן שבכניסה, זינק הכלב ברון — זקן, אבל נאמן כמו תמיד. הוא רץ ישר אל המדרגות, נובח ושואג. הנחש השמיע נשיפה חדה, קפץ הצידה — אבל ברון היה מהיר יותר: חבט בו בכפה, תפס בשיניים וזרק אותו לתוך העשב. הנחש השמיע שריקה ארוכה, הסתובב — ונעלם מאחורי הגדר.
ניקולאי התעורר בבהלה מהנביחות. הוא התיישב, שפשף את העיניים — ולפניו ברון עומד דרוך, זנב זקור, פרווה סומרת.
השכנה רצה בצעקה:
— קולה! היא כמעט הכישה אותך!
הוא הסתכל למטה — ורק אז הבין כמה קרובה הייתה הסכנה.
בבוקר הוא ליטף את ברון במשך זמן רב, נתן לו בשר, ולא הסיר ממנו את המבט.
הכלב שכב לרגליו כאילו לא קרה כלום.
ועל המרפסת הישנה, ניקולאי תלה שלט קטן:
"כאן גר מי שהחיים ניתנו לו מחדש על ידי כלב."
מאז, בכל לילה, לפני שהוא הולך לישון, הוא אומר:
— נו, ברון, עכשיו אנחנו שומרים יחד?
וברון תמיד עונה בנשימה שקטה ובטוחה.
