זה היה ערב רגיל בבניין רב־קומות בפרברי העיר. חודש שביעי להריון, הבטן כבר גדולה, הרגליים נפוחות — אבל לאורה בכל זאת יצאה לחנות לקנות חיתולים לתינוק.
“עדיף שאבחר בעצמי, שלא אתחרט אחר כך,” — חייכה לבעלה.
בדרך חזרה המעלית עבדה כרגיל: חרקה, רעדה ונעצרה בין הקומות, אבל הדיירים כבר מזמן התרגלו לזה.
לאורה נכנסה, לחצה על הכפתור “8” ועצמה עיניים — חלמה רק להגיע הביתה, לשכב ולחוש איך התינוק בועט בבטנה.
המעלית רעדה… ונעצרה.
האור הבהב ונכבה. דממה. רק זמזום עמום מבחוץ.
לאורה קראה לעזרה, אך איש לא ענה. הפחד אחז בה מיד — חם, חשוך, והטלפון ללא קליטה.
“בבקשה, רק לא עכשיו…” — לחשה.
עברו אולי עשר דקות, כשלפתע דלת המעלית רעדה. מבחוץ נשמע קול:
— “היי! יש שם מישהו?”
— “כן! בבקשה, תעזור לי! אני בהריון!”
קול גברי ענה בשלווה:
— “אל תדאגי. אני טכנאי, אוציא אותך משם.”
הוא פתח את הפתח העליון, החדיר פנס, אחר כך מוט ברזל, והחל בעדינות להרחיק את הדלתות. כעבור רגע פרץ למעלית אור ואוויר — ובפתח הופיע גבר כבן ארבעים, במדי עבודה, עם פנים טובות וקצת עייפות.
— “הכול יהיה בסדר,” — אמר בעדינות ועזר לה לצאת.
הוא הושיב אותה על המדרגות, הגיש לה מים.
— “באיזה חודש את?”
— “שביעי,” — נשמה עמוק. — “תודה לך, אתה המושיע שלי.”
הגבר חייך, אך לפתע פניו השתנו. הוא הביט בה במבט ממוקד.
— “רגע… לאורה? את… לאורה וייס?”
היא הנהנה בהפתעה.
— “כן. ואתה…?”
הוא הסיר את הכפפה, גירד את צווארו כאילו לא מאמין לעיניו.
— “לפני עשר שנים, בחורף, עבדת כאחות לילה בקליניקה ברחוב רוזנשטראסה?”
— “כן, אבל…”
הוא חייך ונענע בראשו.
— “אז אני לא אשכח אותך לעולם. את הצלת את חיי.”
הוא סיפר: אז, באותה קליניקה, לאורה הייתה אחות לילה. בחור צעיר הובא עם הרעלת גז חמורה, כמעט בלי נשימה. כולם כבר איבדו תקווה, אך היא לא ויתרה — נשארה לצידו כל הלילה, עד שהתעורר. היא אפילו לא ידעה אם שרד אחר כך — פשוט המשיכה בעבודתה.
ועכשיו הוא ישב לצידה, במרתף הבניין הישן, ואחז בידה.
— “זכרתי את שמך, לאורה. כל חיי רציתי להודות לך. והנה — הגורל בעצמו סידר את הפגישה.”
כשהגיעו אנשי החילוץ, הם הוציאו אותה בזהירות אל האור. ליבה הלם בחוזקה, התינוק בעט.
— “את בטוחה שאת בסדר?” — שאל, מושיט את ידו.
— “כן… בזכותך.”
לפני שנפרדו, הוציא מכיסו אסימון מתכתי ועליו חרוטה המילה “חיים”.
— “נתנו לי את זה כששוחררתי מבית החולים. עכשיו זה שלך.”
כעבור חודשיים ילדה לאורה בן. קראה לו אמיל — על שמו של אותו טכנאי, האיש שהגורל שלח לה באותו ערב.
וכשאמיל הלך לבית הספר כמה שנים אחר כך, ביום הראשון נתן לאמו תליון בצורת אסימון קטן ואמר:
— “אמא, אני אציל אנשים — כמו האיש מהמעלית.”
ולאורה הבינה — הטוב באמת חוזר. לפעמים — אפילו אחרי עשר שנים.
