בעיירה שקטה לא רחוק מזלצבורג חי אדם מבוגר בשם הנרי פוגל. במשך יותר מארבעים שנה הוא עבד כדוור. הוא חי בצניעות, כמעט לא יצא מהבית, ובלילות ישב ליד שולחן עץ ישן — מיין וספר מטבעות.
נחושת, כסף, משופשפות ומבריקות — הוא אהב את כולן. מתחת לרצפת ביתו הקטן עמדו שקים מלאים במטבעות קטנות. השכנים התבדחו שהנרי כנראה רוצה להיכנס לספר השיאים או לבנות לעצמו "ארמון מטבעות". הוא רק חייך ואמר:
"אני פשוט אוהב את הצלצול שלהן. מטבעות קטנים מצטברים למשהו גדול יותר".
שנים חלפו. איש לא ידע כמה מטבעות יש לו, עד שאחרי יום הולדתו השבעים, הבנק המקומי עזר לו לספור את כולן. התוצאה הדהימה את כולם — יותר מחצי מיליון מטבעות, בסכום כולל של מעל עשרים אלף יורו!
אבל מה שהנרי עשה לאחר מכן הפתיע את כל העיר.
במקום לקנות מכונית, לשפץ את הבית או לצאת לטיול, הוא עשה משהו אחר לגמרי. הנרי הגיע לבית הספר המקומי שבו למד פעם ושאל את המנהל כמה יעלה לבנות מגרש משחקים חדש וספרייה קטנה לתלמידים.
למחרת הוא הביא לשם עגלה עמוסה בשקים מלאים במטבעות.
"המטבעות האלה חיכו לשעתם", אמר. "עכשיו הם ישמשו את הילדים".
"מתנה מהנרי פוגל — אדם שהאמין שגם דבר קטן יכול לשנות הרבה".
כשהעיתונאים שאלו אותו מדוע עשה זאת, הוא ענה:
"כסף הוא רק מתכת. אבל מעשים טובים נשמרים בזיכרון לאורך זמן".
