הקיץ היה לוהט, והים שקט — שקט מדי.
האנשים על החוף נחו בשמש, ילדים רצו עם מצופים,
והנער לוקה שחה קצת רחוק מהאחרים — אל תוך המפרץ.
הוא אהב לצלול עם מסכה ולצפות בדגים.
הכול היה רגיל — השמש, הרוח המלוחה, המים הנוצצים.
עד שפתאום הרגיש משהו נוגע ברגלו.
הוא הסתובב בבהלה — סנפיר!
הלב קפץ. “כריש!” — חשב.
אבל לא. זה היה דולפין — גדול, אפור, עם עיניים חכמות.
לוקה נרגע, אפילו חייך.
הדולפין הקיף אותו בעיגול, ואז דחף בעדינות את צדו.
לוקה חשב שהוא משחק — עד שהבין שהדולפין מונע ממנו לחזור לחוף.
הוא ניסה לעקוף אותו — הדולפין חסם את דרכו שוב,
היכה בזנבו במים, והתזות כיסו את פניו.
“מה אתה עושה?!” צעק הנער.
אבל הדולפין רק השמיע קולות חדים, סיבוב אחר סיבוב, כאילו ניסה לומר משהו.
ואז — צעקה.
מרחוק. חלשה, אבל ברורה. קול של ילדה.
לוקה הסתובב וראה במרחק מצוף אדום מתהפך על הגלים,
וזוג ידיים קטנות מכות במים.
“אלוהים… ילדה!”
הדולפין הסתובב — ושחה לשם ראשון.
לוקה בעקבותיו, נלחם בגלים.
כשהגיע, ראה את הילדה בת החמש שוקעת.
הוא תפס את ידה, סובב אותה על הגב —
ובאותו רגע הרגיש מגע עדין מתחתיו.
הדולפין.
הוא דחף אותם מלמטה, שמר שלא ישקעו.
לוקה שחה ביד אחת, מחזיק את הילדה בחוזקה.
הדולפין שחה לצדו, מטר אחד בלבד ממנו, עד למים הרדודים.
על החוף רצו לעברם.
הילדה השתעלה, בכתה, ואִמה נפלה על ברכיה בדמעות.
והדולפין?
הוא נשאר ליד קו המים, הביט בהם בשקט.
לוקה התקרב — הדולפין הכה בזנבו קלות, כמו נפרד,
ונעלם במעמקים.
“הוא הוביל אותך אליה,” אמרה אחת הנשים. “הוא ידע.”
אחר כך התברר שהיום ההוא היה מסוכן —
זרם חזק משך את הילדה אל מרכז המפרץ.
אף אחד לא ראה.
אף אחד — חוץ מהדולפין.
מאז לוקה חוזר לשם בכל יום.
לפעמים הוא צולל ושומע קולות קליקים עמומים מתחת למים —
כאילו מישהו מדבר איתו.
ובוקר אחד, כשהים היה שקט לגמרי,
הוא ראה שוב את הסנפיר המוכר.
והפעם — לידו שחָה דולפין קטן.
