בוקר מוקדם ירד על הרחוב העתיק בעיירה הקטנה בראונאו על האין שבאוסטריה. ערפל עלה מן הנהר, האבנים הרטובות נצצו אחרי גשם הלילה. הרוכלים פרשו את הדוכנים, הציבו שמשיות, הניחו תפוחים, גבינות ומאפים טריים.
וביניהם – כמו תמיד – ישבה היא. גרטה לנגה, בת 78. קטנה, כפופה, עם צעיף צמר אפור על כתפיה. היא פרשה שולחן מתקפל ישן והניחה עליו סל אחד קטן – ובו פירות. אבל לא תפוחים או אגסים רגילים – אלא מוזרים, נדירים, כאלה שאיש לא ראה כמותם: כהים-סגלגלים, דומים לתאנים, בעלי בשר ענבר זהוב. לפעמים ירקרקים, מצולעים, כאילו נשלפו מסיפור אגדה. לאף אחד לא היו כאלה.
היא מכרה אותם במחיר מגוחך – אירו אחד לפרי, למרות שכולם ידעו: אם זה באמת פרי אקזוטי, הוא אמור לעלות פי כמה.
— "גברת גרטה, מאיפה את מביאה את הפירות האלו?" – שאלה אותה שכנתה, האופה אנה קראוזה.
הזקנה רק חייכה:
— "מהנכד שלי. הוא מביא לי אותם."
כולם חשבו שהנכד עובד בחו"ל – אולי באיטליה, אולי ביוון. אף אחד לא שיער מה מסתתר מאחורי זה.
בוקר אחד עצרה ליד השוק מכונית שחורה עם סמל המשטרה. מתוכה ירדו המפקח יונאס קליין והקצינה מרתה פוגל. הם ניגשו ישר לדוכן של גרטה.
— "גברת לנגה, אנחנו צריכים לשאול אותך כמה שאלות. את מוכרת פירות בלי רישיון?"
— "אני רק רוצה שהילדים יאכלו משהו טעים ובריא…" – ענתה בשקט.
אבל מרתה שלפה מתוך התיק תמונה. על גביה נראה אותו פרי בדיוק. בדו"ח נכתב:
"נמצא באחוזתו של ד"ר שטפן מילר. חממה ניסיונית. נעלמו 14 דגימות. זן היברידי נדיר שפותח באמצעות הנדסה גנטית. רעיל מאוד אם אינו מעובד כראוי."
יונאס הביט בזקנה במבט רציני:
— "את מבינה שהפירות האלה אסורים למכירה חופשית? איפה נמצאת החממה? ואיפה הנכד שלך?"
גרטה השפילה מבטה. ידיה הדקות רעדו.
— "הנכד שלי… ליאון… הוא לא מביא את הפירות. הוא נעלם לפני שלוש שנים."
— "נעלם? איך זה קרה?"
— "הוא עבד כעוזר אצל ד"ר מילר. יום אחד הוא פשוט לא חזר הביתה. המשטרה אמרה שהוא כנראה הלך מרצונו. אבל אני… מצאתי את היומן שלו. שם היה כתוב איפה החממה נמצאת. הלכתי לשם. ובכל פעם הבאתי כמה פירות. אם אנשים יטעמו – סימן שליאון לא עבד לשווא…"
בהתחלה המשטרה לא האמינה לה, אך החליטה לבדוק את המקום.
מאחורי היער, בשטח אחוזה ישנה, הם מצאו בית חצי הרוס. מאחוריו – חממה מוסתרת. כיפה מזכוכית, מכוסה בטחב ובסדקים. בפנים – עשרות צמחים משונים: פרחים בעלי עלים שקופים, עצים בעלי קליפה שחורה, ואותם פירות מסתוריים.
על שולחן מתכת נמצא מחברת מעופשת. בעמוד הראשון נכתב: "ליאון לנגה. יומן אישי."
הרשומה האחרונה הייתה דהויה, אך עדיין קריאה:
"אם סבתא תגלה שסוגרים את הפרויקט, היא תאבד הכול. אם אני איעלם – לפחות שהפירות יישארו…"
גרטה נעצרה באשמה של חדירה בלתי חוקית לשטח פרטי, הפצת צמחים מהונדסים גנטית, וסיכון בריאות הציבור.
אנשי השוק לחששו ביניהם. חלקם בכו, אחרים צילמו בטלפונים.
כשנכנסה לניידת, היא אמרה רק:
— "אני לא מכרתי… רק חלקתי תקווה."
מאוחר יותר, מומחים חקרו את הפירות.
ואז קרה הבלתי צפוי – אחד הפרופסורים, ד"ר לוקאס ורנר, אמר:
— "מי שיצר את זה… גאון. אין בעולם דגימות כאלה. והאישה הזו איננה פושעת – היא האחרונה שיודעת את הדרך למעבדה שנעלמה."
העיר נחלקה לשני מחנות – אלה שדרשו לשחרר אותה… ואלה שפחדו שהפירות האלו עלולים לשנות הכול.
