סופיה חזרה מבית הספר כרגיל, לאורך הדרך הצרה שבין הבתים. אוזניות באוזניים, תיק על הגב, והמחשבות – על המבחן, על ארוחת הערב של אמא, על הכול חוץ ממה שקורה סביבה. היה זה יום אביב חמים, האוויר ניחוח בפריחת לִילָךְ. הכול נראה שלֵו.
בשער של אחד הבתים הסמוכים היא הבחינה בכלב. מלוכלך, עם קולר קרוע – ברור שהיה חסר בית. החיה הביטה בה בחשדנות, אך לא נהמה. סופיה עברה לידו, והכלב לפתע קם והתחיל ללכת אחריה. בהתחלה לאט, אחר כך מהר יותר. סופיה נבהלה, האיצה את צעדיה – והכלב התחיל לרוץ לצדה, בנביחות קצרות.
היא הסתובבה וצעקה:
— לך מפה! — אבל הוא לא ויתר.
הכלב קפץ קרוב אליה, תפס בשיניו את שולי המעיל שלה ומשך אותה הצידה – אל עבר הצד השני של הכביש.
סופיה לא הספיקה להבין מה קורה. באותו רגע בדיוק חלפה מאחוריה מכונית בחריקת בלמים, גלשה לשוליים ועלתה על המדרכה. הנהג איבד שליטה – הצמיגים עברו בדיוק במקום שבו הילדה הלכה שנייה קודם לכן.
הכלב שחרר את המעיל ונהם בשקט, כאילו בודק שהסכנה חלפה. סופיה עמדה בדמעות, לא מצליחה להוציא מילה. כשאמא שלה רצה אליה, הכלב כבר ישב לצידה, מביט דרוך אל הכביש.
מאוחר יותר מצאה המשטרה סימן פגיעה על המכונית – בדיוק בגובה שבו סופיה הייתה עומדת.
הם קראו לכלב לאקי.
המשפחה אימצה אותו, רחצה אותו והעניקה לו קולר חדש. ומאותו יום, בכל בוקר, לאקי היה מחכה לסופיה ליד השער – כאילו ידע שכבר פעם אחת הציל אותה, ועכשיו יישאר לשמור עליה תמיד.
