הנהר תמיד היה רגוע, נצנץ באיטיות בין הבתים. ילדים דגו ליד הגדה, זקנים ישבו עם ספלי תה על הספסלים. אף אחד לא באמת האמין שהוא יכול להפוך למסוכן. עד לאותה לילה.
הגשם ירד כבר שלושה ימים ברצף. בערב המים הגיעו עד הרציפים, אחר כך לחצרות, ולקראת חצות – לקומות הראשונות. אנשים רצו ברחובות, אספו ילדים, מסמכים, עזרו לשכנים. מישהו צעק, מישהו התפלל, מישהו פשוט עמד, לא מאמין שהכפר שלהם נעלם מתחת למים העכורים והקרים.
בסביבות השעה אחת בלילה החשמל כבה. נותרו רק נרות, פנסים ואורות רחוקים של פנסים קדמיים. הנהר שאג. המים סחפו איתם קרשים, כיסאות, צעצועים, לולים של תרנגולות – אפילו חממה קטנה עם עגבניות. צוותי ההצלה לא הספיקו לכלום. חלק מהתושבים חולצו בסירות, אחרים טיפסו בעצמם לגגות.
ובבוקר – השתררה דממה.
ערפל אפור-לבן, כבד, כיסה את הכול כמו צמר גפן. המים עדיין כיסו חצי מהכפר, אבל כבר לא עלו. מי שנשארו עמדו בשתיקה. מישהו בכה. מישהו אחר רק הביט לשום מקום.
פתאום אישה צעקה:
— תראו! שם, על המים!
כולם הסתובבו. על הנהר, בין גדרות מוצפות ועצים שבורים, צפה לאט סירה קטנה מעץ. ישנה, נראתה כמו סירת דייגים. אף אחד לא חתר. היא פשוט נסחפה עם הזרם.
בתוכה היה משהו עטוף בשמיכה.
גבר במגפיים ירד למים ומשך את הסירה אל החוף. כולם קפאו במקומם. הוא פרש בזהירות את השמיכה… וראה תינוק. קטן, חמים, עיניו סגורות. הוא נשם.
ולצידו – פתק. רטוב, אבל המילים עדיין נקראו:
"תצילו אותו. כל השאר כבר לא חשוב."
אף אחד לא ידע של מי הוא. אף אישה בהריון לא נעלמה מהכפר. אף משפחה לא דיווחה על תינוק חסר. עטפו את הילד בבגדים יבשים, לקחו אותו לבית היחיד שנותר עומד, והדליקו את התנור. הוא לא בכה. רק שכב שם – כאילו חיכה.
תושבי הכפר טיפלו בו בתורנות. מישהו הביא תחליף חלב, מישהי ניסתה להיזכר איך מחזיקים תינוק. אנשים שאיבדו הכול – בתים, מסמכים, חיים שלמים – שכחו לרגע את עצמם והביטו רק בו. זקן אחד אמר בשקט:
— הילד הזה הוא כמו סימן. כאילו הנהר בעצמו החזיר לנו את התקווה.
אבל השאלה נותרה: מי הניח אותו בסירה? ואיפה האדם הזה עכשיו?
כשהמים נסוגו, תושבי הכפר התחילו לעבור בין ההריסות. בקצה הכפר, ליד היער, עמד בית עץ – או מה שנותר ממנו. הגג קרס, הקירות נשטפו למחצה. ושם, בחדר הילדים לשעבר, מצאו ציור בעיפרון על הקיר – פשוט, אבל ברור: דמות של אישה, סירה… ולידה – עריסה.
מתחת לציור הופיעה מילה אחת בלבד: "סלחי."
מאז אנשים מספרים את הסיפור הזה בדרכים שונות. יש שאומרים שהאם טבעה כשניסתה להציל את בנה. אחרים – שהיא עדיין חיה, אבל עזבה כי חשבה שכך יהיה טוב יותר. ויש גם כאלה שאומרים שהתינוק בכלל לא היה שלה – שהיא רק האישה שהעזה לעשות את הבלתי אפשרי.
הילד גדל בכפר הזה. הוא לא נשלח לבית יתומים. כולם יחד גידלו אותו – האכילו אותו, לימדו אותו ללכת ולדבר. הוא מעולם לא ידע מי הייתה אמו… עד שיום אחד, שנים אחר כך, מצא את אותו הפתק בארון ישן.
אז הוא שאל:
— מי הניח אותי בסירה? ולמה נכתב שם שכל השאר כבר לא חשוב?
התשובה ששמע הייתה כל כך כבדה, שבכפר פסקו הפעמונים מלצלצל – והילדים הפסיקו לצחוק.
אבל זה – כבר סיפור אחר.
