ערב נובמבר אפור ירד על כביש שומם ליד העיירה הגרמנית אלסדורף. גשם דק התערבב בערפל, אורות המכוניות חלפו ונמוגו באוויר הלח. אנשים מיהרו לבתיהם, איש לא עצר לשנייה מיותרת. ואף אחד לא היה שם לב לגבר במעיל קרוע ובנעליים מלוכלכות — אלמלא הרעש האדיר של מתכת המתנפצת במתכת.
מכונית פולקסווגן פאסאט כחולה ישנה החליקה בפנייה הרטובה, עלתה על הנתיב הנגדי, התהפכה והתנגשה בעץ. הרכב נתקע בצד הדרך, אדים עלו מהחלונות השבורים, ונשמע צעקה חלשה.
הראשון שרץ לעבר מקום התאונה היה גבר בלבוש מרופט. שמו היה לוקה וייס. שיערו פרוע, המעיל קרוע, הג’ינס מוכתם בשמן ובבוץ — הוא נראה יותר כמו חסר בית מאשר מציל. אבל דווקא הוא זה שקפץ אל המכונית, קרע את חגורת הבטיחות וניסה להגיע לנהג.
— תחזיק מעמד! אתה שומע אותי?! — צעק, ודפק על החלון.
מאחורי ההגה ישב גבר צעיר — פיליפ דורנר, פניו מכוסות דם, עיניו חצי עצומות. לוקה ניסה לפתוח את הדלת, אבל היא נתקעה. הוא הרים אבן והחל לשבור את הזכוכית. ידיו נחתכו, הדם נזל, אך הוא לא הפסיק. לבסוף, הזכוכית נשברה. בזהירות הוא שלף את פיליפ והניח אותו על האדמה הרטובה.
מכוניות חלפו. חלק צפרו, אחרים שלפו טלפונים וצילמו — אך איש לא עצר. רק אחרי כמה דקות הגיעה ניידת משטרה, והסירנות פילחו את האוויר.
— תתרחק מהגוף! — צעק אחד השוטרים, המפקח קרל הופמן, כשראה את האיש הכורע ליד הפצוע.
— הוא חי! תעזרו לו! — צעק לוקה בייאוש.
השוטרים רצו לעברו, אבל כשהבחינו בגבר המלוכלך מחזיק את הנהג המדמם, החליפו ביניהם מבטים.
— ניסה לשדוד אותו? לתקוף? — לחשה הקצינה אריקה מילר.
הם עיקמו את ידיו מאחורי גבו ושמו עליו אזיקים. לוקה צעק שרצה רק לעזור, אבל איש לא הקשיב. פיליפ הועלה לאמבולנס — הוא עוד היה בחיים.
בעוד לוקה מוכנס לניידת, הגיעו צוותי חילוץ נוספים. הכבאים בדקו את הרכב, הפרמדיקים התקינו עירוי. המפקח הופמן סקר את המקום ופתאום הבחין בתיק ישן מונח ליד המכונית. הוא פתח אותו — וקפא במקומו.
בתוך התיק היו:
כפפות רפואיות,
תחבושות,
בקבוק חומר חיטוי,
טופס מבית החולים בינה,
ו… דיפלומה של רופא כירורג על שם Dr. Luca Weiss.
— מה זה…? — מלמל בהלם.
הוא ניגש ללוקה, הוריד לו את האזיקים והביט בו לראשונה באמת. על ידיו — צלקות דקות, כאלה שרק מנתח נושא. על צווארו — סימן חיוור מתג מזהה ישן.
— אתה… רופא? — שאל קרל בשקט.
לוקה הנהן.
— אבל… למה אתה נראה ככה?
הוא שתק זמן ארוך, ואז אמר בלחש:
— הייתי כירורג בבית חולים בבון. לפני שנה אשתי, סופיה, נהרגה בתאונת דרכים. איחרתי לחדר הניתוח — ולעולם לא סלחתי לעצמי. עזבתי את בית החולים, התחלתי לנדוד… אבל אני עדיין רופא. לא יכולתי פשוט לעבור ליד.
באותו רגע רצה חזרה אריקה, פניה חיוורות:
— מפקח… הרגע התקשרו מהבית חולים. הפצוע… התעורר. והדבר הראשון שאמר: "האיש הזה הציל לי את החיים. בלעדיו הייתי מת."
קרל הופמן נשם עמוק. סירנות של אמבולנס נוסף פילחו את הלילה הלח. הרוח טלטלה את מעילו הקרוע של לוקה.
— דוקטור וייס… תרצה לבוא איתנו לבית החולים? ייתכן שעדיין זקוקים לעזרתך.
לוקה הרים את מבטו. בפעם הראשונה זה זמן רב נדלק אור בעיניו. הוא אמר בשקט:
— כן.
ואף אחד עדיין לא ידע, שעד מהרה תיחשף אמת נוספת — מפתיעה יותר מכל מה שקרה באותו לילה על הכביש…
