כאשר משפחת פטרוב החלה בשיפוץ, שום דבר לא רמז על משהו יוצא דופן.
הכלב, ששמה בוני, תמיד היה רגוע – אדיב, חיבה ומעולם לא תוקני.
אבל ברגע שעובדים הביאו כלים לקיר הסלון, הכלב פתאום נהיה זהיר.
הוא התחיל לנהום, ואז לנבוח בזעם באותה נקודה, כאילו מישהו עומד שם.
בהתחלה, הבעלים חשבו שבוני מגיבה לקול המקדחה או לריח הצבע.
אבל אפילו בלילה, כשהכל היה שקט, הכלב היה יושב ליד הקיר ומיילל בשקט.
כמה ימים לאחר מכן, הצוות הגיע לאותו חלק של הקיר.
כשהטיח התחיל להתפורר, אחד העובדים קרא בהפתעה:
"היי, יש כאן משהו!"
קולר כלב ישן נמשך מתחת לשכבת לבנים.
הוא היה מכוסה באבק, אבל החריטה על לוחית המתכת הייתה קריא בבירור:
"בוני".
הבעלים החווירה – אחרי הכל, לכלבה היה אותו שם.
הם אימצו את בוני ממקלט רק לפני שנה, שם, לדברי הצוות, היא פשוט "נמצאה ברחוב".
מאוחר יותר התגלה כי בעלי הבית הקודמים אכן החזיקו כלב עם אותו שם, שנעלם… בדיוק עשר שנים קודם לכן.
כעת בוני כבר לא נובחת על הקיר.
היא שוכבת בשלווה על השטיח – בדיוק במקום שבו עמדה פעם הקערה הישנה של הכלבה הקודמת.
