{
"title": "האישה שבאה לאמץ גור כלבים ובשקט בחרה באבי במקום",
"story": "האישה שבאה לאמץ גור כלבים ובשקט בחרה באבי במקום. ככה השכנה שלנו מריה מסבירה היום, צוחקת תוך דמעות, אבל באותו יום בחדר ההמתנה במקלט, שום דבר בזה לא הרגיש לי מצחיק.\n\nעשיתי 17 והייתי זועמת. זועמת על אבי דניאל, ששלושה חודשים לאחר שאמי מתה, התחיל לדבר עם הצמחים ועם הטלוויזיה במקום איתי. זועמת שהוא מכר את הפסנתר של אמא כדי לשלם חשבונות בלי אפילו לשאול אותי. זועמת שהתכנית היחידה שלו ליום ההולדת שלי הייתה 'אולי נאפה משהו, אם יש לנו קמח.'\n\nאז כשהמכונית הישנה שלנו סירבה להניע ואבא אמר, 'בוא נלך ברגל למקלט, את צריכת קצת אוויר,' הלכתי עשר צעדים לפניו, ידיי בכיסים, מתיימרת לא להכיר את האיש שמאחוריי.\n\nאנחנו לא באנו להביא כלב. באנו לוותר על אחד.\n\nבדי היה רעיון של אמא. תערובת זהובה עם חיוך טיפשי, שישן על רגליה במהלך הכימותרפיה והלך אחריה מחדר לחדר כאילו יוכל להגן על המילה 'סופני.' כשאמא הלכה, הוא שכב ליד הדלת שעות, מחכה. אז אבא איבד את העבודה השנייה שלו, החשבון לחימום הוכפל, והרופא אמר שבדי צריך ניתוח ברגל. שמעתי את אבא לוחש בלילה, 'אני אפילו לא יכול לשמור על הכלב שהיא אהבה,' וזה שבר משהו בי שלא ידעתי שיכול להישבר.\n\nשנאתי אותו על הוויתור. שנאתי את עצמי שהבנתי.\n\nהמקלט היה רעש יותר ממה שדמיינתי. כלובים מתכתיים, נביחות, תערובת חמצמצה של חומר חיטוי ופחד. ישבנו על כסאות פלסטיק, רצועת בדי כרוכה סביב ידו של אבא כמו סימן שאלה.\n\nוכך נכנסה היא.\n\nמריה נראתה כמו מישהי שישנה טוב פעם ולא בשנים האחרונות. בסוף השלושים, אולי ארבעים. חולצה מגהצת, אבל עם שרוולים מעט קרועים. ידיה היו ריקות, אבל עיניה… סרקו את החדר כאילו מחפשות פנים ספציפיות בקהל זר.\n\nהיא הבחינה בבדי ראשונה. כולם הבחינו; היה לו הכחול הזה של הזהוב שכמעט יוצר את האור שלו עצמו.\n\n'האם הוא שלך?' שאלה בקולה השקט מדי במקום הרועש.\n\n'היה של אשתי,' ענה אבא, וזמן העבר נמתח בין כולנו כריח רע.\n\nמריה התכרבלה, התעלמה מהרצפה האבקנית, ובדי הדחף את אפו לכף ידה כאילו שיש להם סוד. היא חייכה, אבל זה לא היה חיוך שמח. זה היה החיוך שאתה עושה כשזיכרון כואב ונעים בו זמנית.\n\n'באתי לכלב קטן,' אמרה, מלטפת את אוזנו של בדי. 'הבעל הבית שלי לא יאהב מישהו כל כך גדול.'\n\n'ובכן,' אבא נקה את גרונו, 'אולי תמצאי את המתאים היום.' קולו נרעץ במילה האחרונה. הוא הסיט מבט, למצמץ מהר מדי.\n\nהעובדת במקלט קראה בשמו של אבא. 'קבלה עבור בדי?' אמרה, אפילו בלי להרים את הראש מפנקסה.\n\nזנבו של בדי טפח פעם אחת על הכיסא, ואז נעצר, כאילו הבין את האנגלית קצת יותר מדי טוב.\n\nקמתי, ואז ישבתי חזרה. הרגליים לא זזו.\n\n'למעשה,' אמרה מריה פתאום, עומדת, 'אפשר… אפשר לדבר אתכם רגע?'\n\nהעובדת קימטה מצח, אך הנהנה ועברה לאדם הבא.\n\nמריה נשמה עמוק, החזיקה את הנשימה ושיחררה לאט. 'הבן שלי, לוקה, היה אוהב אותו,' אמרה. 'הוא התחנן לכלב בכל יום הולדת. תמיד אמרתי, "
, "כשנעבור דירה, כשיגיע הזמן…"
