אנה גרה בבית עץ קטן בקצה הכפר. הקיץ היה השנה חם בצורה בלתי נסבלת — האוויר עמד בלי לזוז, הדשא הצהיב, ועננים של חרקים ריחפו מעל הבתים. אבל יום אחד הזבובים התחילו להשתולל. נהיו כל כך הרבה, שאנה התעוררה מרעש זמזום צורם, ועל החלונות ישבו עשרות, אם לא מאות, מהיצורים המגעילים האלה.
היא ניסתה הכול: סגרה חלונות בגזה, שטפה רצפות בחומץ, קנתה סרטי דבק לזבובים, אפילו הפעילה קוטל חרקים חשמלי. אבל נראה שהזבובים רק צוחקים עליה. הם היו בכל מקום — על האוכל, על הקירות, ואפילו נחתו לה בתוך התה.
— ככה אי אפשר לחיות, — לחשה בוקר אחד, כשגילתה שהזבובים כבר הגיעו גם לחדר השינה.
העצה ששינתה הכול
בערב, מיואשת, כתבה אנה בקבוצת הווטסאפ של הכפר:
“חברים, תצילו אותי. הזבובים השתלטו על הבית. מלכודות לא עוזרות. מה לעשות?”
תוך כמה דקות ענתה לה השכנה המבוגרת מרתה:
“תעשי את המלכודת של סבא שלי. חמש דקות עבודה. עד הבוקר לא תישאר אפילו זבוב אחד.”
אנה נאנחה בחוסר אמונה, אבל מרתה המשיכה:
– קחי בקבוק פלסטיק.
– חתכי את החלק העליון והכניסי אותו הפוך כמו משפך.
– שימי למטה סוכר, קצת שמרים ותוסיפי מים חמימים… או: חומץ, סוכר ודבש.
– תשאירי את זה כל הלילה. רק אל תפחדי ממה שתראי בבוקר.
אנה חשבה: “גרוע יותר כבר לא יכול להיות,” והחליטה לנסות.
לילה של המתנה
המלכודת עמדה על שולחן המטבח. בתוך הבקבוק תססה בשקט תערובת של סוכר ושמרים. הריח היה מתוק, מעט חמוץ — בדיוק מה שזבובים אוהבים.
כל הלילה לא הצליחה אנה לישון — הרוח טרקה את התריסים, ומאחורי הקיר עדיין נשמע זמזום דק ומרתיח. היא התעוררה עם אור ראשון — והדבר הראשון ששמעה היה… שקט.
לא זמזום. לא תנועה באוויר.
מה שהיא ראתה גרם לה לסגת לאחור
אנה נכנסה בזהירות למטבח. לרגע חשבה שהיא מדמיינת. אבל לא.
לא זבוב אחד על השולחן.
לא על החלון.
לא ליד המנורה — המקום שבו תמיד הצטברו בעשרות.
היא התקרבה לבקבוק — והקפיאה את מבטה.
בפנים, על הדפנות ובתוך הנוזל המתוק, צפו עשרות, אולי מאות זבובים. חיים, מתים, זוחלים — אבל כולם בפנים. בבית לא נשאר אפילו אחד.
אנה הרגישה צמרמורת עוברת לה בגב.
— זה… עבד? — לחשה.
למחרת כל השכנים שאלו רק דבר אחד
אנה הוציאה את הבקבוק החוצה כדי לזרוק אותו. אבל מרתה רק צחקה:
— אל תזרקי. תכיני חדש. את עוד תצטרכי אותו.
— למה? — שאלה אנה בפליאה.
— כי זבובים הם רק ההתחלה. תמיד הם מגיעים למקומות שבהם עומד להופיע משהו הרבה יותר גרוע…
אנה הביטה בה בשאלה. אבל מרתה רק חייכה חיוך מסתורי.
מאותו יום לא חזר אפילו זבוב אחד. אבל שבוע אחר כך התעוררה אנה באמצע הלילה מרעש חריקה מוזר מתחת למרפסת… והבינה שמרתה צדקה.
