אגם לוין, האבוד בין יערות אורנים ליד הגבול הפיני-רוסי, תמיד נחשב נקי ושקט. אין מפעלים, מתקנים צבאיים או מחנות תיירים – רק מים, ערפל ודייג מדי פעם.
באוגוסט האחרון, שלושה חברים ביקרו: דניאל מאייר, לוקאס בנט ואריק יוהנסון. דניאל הביא מכשיר חדש – מצלמה תת-ימית עם ייצוב ג'ירו ותאורת LED חזקה.
התוכנית הייתה פשוטה: להוריד אותה למעמקים ולצלם דגים ליד הקרקעית. השמש בדיוק נגעה בקצה היער כשהם חברו את המצלמה לכבל מתכת והחלו להוריד אותה באיטיות. בהתחלה, שום דבר יוצא דופן לא קרה. הצילומים כללו אצות, חול ודגים קטנים.
אבל בעומק של 18 מטרים, הכל השתנה: המים התבהרו, והמצלמה תפסה לפתע משהו מוצק. "תראו… זה לא סלע", אמר לוקאס בשקט. משהו מתכתי הופיע על המסך.
מתחת לשכבת סחף שכב חפץ גלילי בגודל של מכונית קטנה. גופו היה מכוסה בלוחות מצולעים ובמסמרות חלודות, ובצד היה סמל – שלושה גלגלי שיניים חרוטים במעגל.
"זה רחפן? מכשיר צבאי?" שאל אריק, מופתע.
"אבל מעולם לא היה כאן דבר כזה קודם…"
הם קירבו את המצלמה. ואז הם שמו לב לדבר המוזר ביותר: לגוף המנגנון היו "חלונות" או עדשות זכוכית קטנות, שהצביעו לכיוונים שונים.
אחת מהן הבזיקה בנורות הלד – כאילו היא מסתכלת ישר לתוך המצלמה. באותו רגע, משהו זז. חלק מתכת דק – אנטנה או זרוע מפרקית – עלה באיטיות מהבוץ ליד המנגנון.
הוא רעד וקפא. "הוא עובד…" לחש דניאל.
הם הרימו את המצלמה מעט גבוה יותר, נזהרים לא לפגוע בעצם. אבל במעמקים, מאחוריה, המצלמה הצליחה ללכוד צורה אפלה נוספת – כמו חיפוי או קפסולה. כבל הוביל ממנו אל הבוץ.
מה קרה אחר כך? הם שמרו את ההקלטה והראו אותה: להיסטוריון מקומי, שקבע בביטחון שלא היו מעולם מתקנים צבאיים או תעשייתיים ליד לוין; למהנדס לשעבר, שזיהה את הסמל: הוא דמה לסמל של מפעל המכניקה של סנט פטרסבורג משנת 1912. אבל איש לא הבין כיצד מנגנון תת-ימי עם עדשות, כבלים וחלקים נעים יכול היה להיווצר לפני יותר ממאה שנה.
שבוע לאחר מכן, הם חזרו. ולא מצאו דבר. בתחתית, יש רק שקע שנלחץ לתוך הסחף, ועקבה, כאילו משהו כבד נגרר לעבר חלק עמוק יותר של האגם. המנגנון נעלם. ההקלטה נשארה.
הקובץ הוא levin_lake_0023.mp4. לפעמים דניאל משמיע אותו בלילה. הוא עוצר אותו במקום שבו מופיעות "העיניים" של המנגנון. ובכל פעם, הוא מכבה את הצליל לפני שצליל החריקה נשמע שנייה לפני סוף ההקלטה.
כי איש עדיין לא יודע: האם זה היה פשוט מכשיר נטוש… או משהו שעדיין מתפקד איפשהו עמוק בפנים.
