בכל בוקר חדר האוכל של בית הספר התמלא בצלילים מוכרים — רעש הסירים, ריח הלחם הטרי, וצחוק הילדים במסדרון.
הטבח, איוון, הגיע לפני כולם — כבר בשש בבוקר. הוא לא רק בישל אוכל — הוא הכיר כל ילד בשמו.
הוא ידע מי תמיד מבקש תוספת, מי מכווץ את האף מול דייסת שיבולת שועל, ומי יושב בשקט בפינה ואוכל הכי מהר מכולם.
איוון אף פעם לא זרק שאריות. בכל יום הוא היה מוזג קערה אחת נוספת של מרק — סמיך, חם, ביתי — ומניח אותה בקצה השולחן ליד החלון.
„ליתר ביטחון,“ היה אומר — אף על פי שגם הוא לא ידע למי בדיוק היא מחכה.
כך זה נמשך שבועות. לפעמים הקערה נשארה מלאה, ולפעמים נעלמה כשאיוון לא הביט.
רק דבר אחד הוא שם לב אליו — שמישהו תמיד הניח את הכף בחזרה, בעדינות, כאילו מתוך כבוד.
יום חורפי אחד, אחרי שהשיעורים נגמרו ורוב הילדים כבר הלכו, איוון נשאר קצת יותר מאוחר. בחוץ היה כפור, החלונות התמלאו אדים — ופתאום הוא ראה דמות קטנה עוברת מחוץ לחלון.
הוא יצא אל המדרגות.
שם עמד ילד בן שמונה בערך. במעיל ישן, עם תיק גב שברור שהיה שייך למישהו מבוגר ממנו. בידיו — אותה קערת מרק.
— „זה… אתה שאכלת את המרק שלי?“ שאל איוון בשקט.
הילד הנהן.
— „סליחה… אני לא גנב. פשוט… לפעמים… אין ארוחת ערב בבית.“
איוון ירד אל גובה העיניים.
— „ואיפה ההורים שלך?“
— „אמא עובדת עד מאוחר. אבא… לא איתנו. אז אחרי בית הספר… אני רק נכנס, אוכל קצת… ומחזיר את הקערה. שלא תחשוב…“
איוון לא אמר דבר. הוא רק נכנס למטבח, חזר עם צרור — לחם, פירות ותרמוס עם תה חם.
— „מהיום — זו תהיה הארוחה שלך. אבל תבטיח שלא תתחבא יותר.“
הילד הנהן — וחייך בפעם הראשונה.
מאז, איוון התחיל להגיע לבית הספר חצי שעה מוקדם יותר. לא כי היה חייב — אלא כי ידע שמישהו מחכה לו.
ובכל בוקר הוא הניח שוב את אותה קערת מרק על השולחן ליד החלון — רק שעכשיו, היא כבר אף פעם לא נשארה ריקה.
