כשאישה צעירה עם פרוטזה הופיעה בקו הזינוק של חצי המרתון בבריסטול — הקהל השתתק. חלק הסיטו מבט, אחרים מחאו כפיים. קראו לה אמיליה תורנטון — וזה היה המרוץ הראשון שלה מאז התאונה ששינתה את חייה.
שנה קודם לכן היא הייתה מורה לחינוך גופני, וחלמה לרוץ במרתון לונדון. אבל בוקר אחד הרס הכול. בדרכה הביתה על אופניים, משאית פגעה בה. הרופאים הצילו את חייה — אך נאלצו לקטוע את רגלה.
— ״העיקר שאת חיה״ — אמר אביה, כשאחז בידה בבית החולים.
היא שתקה. היא לא ידעה איך לחיות בלי ספורט, בלי תנועה — בלי מי שהייתה.
חודשי השיקום היו גיהנום. היא למדה ללכת מחדש, נפלה, שברה את הפרוטזה, בכתה מכאב ומזעם. עד שיום אחד ראתה תמונה ישנה שלה — מחייכת, עם מספר על החזה, בקו הסיום. ואז אמרה לעצמה:
— ״אני אחזור. חזקה יותר.״
הפרוטזה עלתה הון. חברים פתחו גיוס כספים, אמנים מכרו ציורים למען התרמה, תלמידים לשעבר שלחו כסף עם ההודעה: ״בשביל המורה שלנו.״
וכך היא עמדה שוב בקו הזינוק — בבגד ספורט כחול, עם הכיתוב: ״צעד אחד קדימה״.
כשנשמע יריית הפתיחה — כולם התחילו לרוץ. הקילומטרים הראשונים היו קשים: השרירים כאבו, הלב פעם מהר מדי, והקהל עקף אותה. אבל בקילומטר החמישי היא הפסיקה להשוות את עצמה לאחרים. המטרה שלה לא הייתה לנצח — אלא ללכת בדרך.
בקילומטר העשירי היא שמעה מאחור:
— ״זאת את? הבחורה עם הפרוטזה? את מדהימה!״
היא חייכה. והמשיכה.
בקילומטר ה־18 החל לרדת גשם. הכביש היה חלק, הפרוטזה החליקה ונתקעה בשלוליות — אבל היא לא עצרה. כל צעד היה מאבק — בכאב, בזיכרונות, בעצמה.
כששער הסיום הופיע באופק — שמות המנצחים כבר היו על הלוח. אבל הקריין אמר במיקרופון:
— ״ועכשיו — האדם שמזכיר לכולנו שהכוח לא נמצא בגוף, אלא ברוח!״
הקהל פינה לה דרך. אמיליה הרימה ידיים, חצתה את קו הסיום — ופרצה בבכי.
מאוחר יותר התברר: היא לא הגיעה אחרונה. עשרות משתתפים בריאים פרשו לפניה.
כששאלו אותה למה עשתה זאת, היא ענתה:
— ״כי החיים לא שואלים אם אתה מוכן. אבל אם עשית אפילו צעד אחד — כבר ניצחת.״
חצי שנה אחר כך הקימה קרן למען אנשים עם קטיעות, שעוזרת להם לרכוש פרוטזות ספורט. ובשנה שלאחר מכן — היא שוב עמדה על קו הזינוק, הפעם כשגרירה של נבחרת הפרא־ספורט.
היא לא רק רצה.
היא השראה.
