זה קרה בכפר קטן ליד אינסברוק, במקום שבו הדרך הצרה עוברת ממש ליד צוק תלול. שם חיה אנה מאייר — אמא צעירה — עם בעלה, מרטין החקלאי, ובתם התינוקת, ליזה.
באותו בוקר הכול היה רגוע. מרטין נסע להביא מספוא, ואנה יצאה לטייל עם העגלה ליד המרעה. השמיים היו כחולים, ריח חציר באוויר, והסוסים ליחכו עשב בשקט מעבר לגדר.
אנה עצרה ליד השער כדי לסדר את השמיכה על ליזה. הרוח נשבה, והיא רק הורידה מבט לשנייה.
וזו הייתה השנייה ששינתה הכול.
העגלה, שעמדה על שיפוע קל, התחילה להתגלגל. בהתחלה לאט, בשקט. ואז — מהר יותר. הגלגלים החליקו על החצץ.
אנה הסתובבה — וצעקה:
— ליזה!
אבל הדרך הובילה ישר לצוק. המרחק היה רק כמה מטרים — והיא הבינה: היא לא תספיק.
ואז נשמעו פרסות.
מהמרעה פרצה סוסה — גבוהה, בצבע חום־אדמדם, עם כתם לבן במצח. זאת הייתה הסוסה שלהם — בלה — שקטה, עדינה, שמעולם לא יצאה מעבר לגדר.
בלה דהרה, פרצה דרך השער שנפתח ברוח, ורצה ישר לעגלה. ברגע האחרון היא הדביקה אותה — והטיחה את החזה שלה בידית העגלה. המכה הסיטה את העגלה מהמסלול, והיא התהפכה על הצד — רק כמה צעדים מהתהום.
אנה רצה, אספה את ליזה בזרועות רועדות. הילדה בכתה — אבל הייתה בחיים.
כשהיא הסתובבה, בלה עמדה שם. שקטה. נושמת בכבדות. מביטה בהן בעיניים גדולות וחכמות.
מאוחר יותר אמר הווטרינר שהסוסה פצעה את רגלה מהמכה — אבל היא שרדה.
מאז, אנה לעולם לא השאירה עוד עגלה בלי בלם. והיא אמרה שוב ושוב:
— אלוהים שלח לנו מלאך… פשוט עם פרסות.
הסיפור התפרסם בעיתונים מקומיים. אנשים הגיעו לראות את בלה, הביאו לה גזרים וסוכר.
ועל הגדר, ליד הצוק, תלויה היום שלט קטן:
“במקום הזה סוסה הצילה תינוק. והזכירה לעולם שלפעמים — הלב הכי טהור, הוא לא של אדם.”
