הגשם היכה בגגות, הרוח קרעה ענפים כאילו ניסתה לעקור את הכפר מן האדמה. הלילה היה שחור — כאילו החושך עצמו ירד לשכון על העולם. בתוך הרעם והסופה רץ ילד קטן יחף, שמו טימופיי. הוא רק בן שמונה. פניו — מכוסות צלקות משריפה ישנה. עיניו — גדולות, מלאות פחד ודמעות. אבל בידיו החזיק את הדבר היקר לו ביותר: תינוקת עטופה בשמיכה — אחותו שנולדה זה עתה.
הבית קרס פחות משעה קודם. ברק, פיצוץ, והגג נדלק כמו לפיד. אמא צעקה:
— טימה, רוץ! לבית החולים! רק תציל אותה, שמעת?!
ואז — השקט. התקרה נפלה.
טימה עמד בין הלהבות, רגליו נשרפות, העשן חונק — אבל לא שחרר את אחותו לרגע. הוא פרץ לרחוב, אל הגשם. לא נעליים, לא מעיל. רק שמיכת צמר ישנה ותקווה שמישהו בבית החולים יציל את הילדה.
הדרך הפכה לנהר. המים היכו ברגליו, הבוץ בלע כל צעד. הברכיים היו קרועות, הדם נזל. הוא נפל, קם, שוב נפל — וכל הזמן שמר על התינוקת לחזהו.
— תחזיקי מעמד… בבקשה… — לחש.
כשהוא ראה מרחוק אור — בית החולים — הוא חשב שזו אשליה. אבל זה היה אמיתי. הוא רץ בכל כוחו.
— תעזרו! — צעק, אך הרוח בלעה את קולו.
הוא דפק על הדלתות עד שמישהי פתחה — אחות.
— אלוהים, ילד! — צעקה, וחטפה ממנו את אחותו. — מה קרה? איפה ההורים שלך?
טימה פתח את פיו… אבל לא יצא קול. הוא התמוטט.
הוא התעורר בבוקר. מיטה לבנה. שקט. לידו ישבה אותה אחות.
— התעוררת, גיבור קטן, — חייכה. — אחותך בחיים. הרופאים אמרו — אם היית מגיע רק עשר דקות מאוחר יותר…
היא לא סיימה. רק החזיקה לו את היד.
טימה הסתכל מהחלון — עדיין שלוליות וסימני סערה. אבל מעל בית החולים — הופיעה קשת.
שנים עברו.
במסדרון בית החולים תלויה היום תמונה: ילד עם תחבושות על ידיו, מחזיק תינוקת. מתחת כתוב:
“טימופיי סלין. בן 8. הציל את אחותו בלילה של הסערה הגדולה.”
אנשים עומדים, מסתכלים.
ויום אחד, אחרי שנים — ניגשה לתמונה רופאה צעירה בחלוק לבן. היא הביטה זמן רב, ואז לחשה:
— תודה, אחי…
היא נגעה בזכוכית — וחייכה.
האור במסדרון כבה לרגע — כאילו מישהו מלמעלה קרץ לה.
